פרשת קדושים - אני ה' ואני ה' א-לוהיכם

  • הרב יואל בן נון

פרשת קדושים - "אני ה'" ו"אני ה' א-לוהיכם"

עושר גדול של מצוות מצוי בפרשתנו, "שכל גופי תורה תלויים בה". אם נבחן את המצוות השונות המופיעות בפרשה, נגלה כי הן מחולקות לשתי קבוצות: מצוות המסתיימות בציווי "אני ה'", ומצוות המסתיימות בציווי "אני ה' א-לוהיכם".

הכינוי ה' מסמל את היותו של הקב"ה על-זמני, אדון הכל וכל יכול. "אני ה'", כפי שכותב רש"י, פירושו "נאמן לשלם שכר". בסך הכל, סיום זה מאפיין את המצוות המוסריות והדתיות האוניברסליות, שאינן מיוחדות דווקא לעם ישראל. מאידך "אני ה' א-לוהיכם" הוא ביטוי המתקשר ליציאת מצרים - הוא מופיע שם לראשונה, ומגלה שהקב"ה גאל את ישראל ממצרים ולקחו לו לעם. לכן, סיום זה מאפיין את המצוות הלאומיות, המיוחדות דווקא לעם ישראל.

בראשית הפרשה, ההבחנה בין שני סוגי המצוות היא ברורה מאוד. הפרשה מתחילה בסדרת מצוות של "אני ה' א-לוהיכם", שחלק מהן מוכרות לנו מעשרת הדיברות: קדושים תהיו, מורא אב ואם, שמירת שבת, איסור פנייה אל האלילים, לקט, שכחה ופאה. מצוות אלו עוסקות באיסור לחפש תחליפים לקב"ה - שהרי הוא גאל אותנו ממצרים, ובדאגה לעניים - שהרי אף אנו היינו גרים, עניים ועבדים במצרים. מורא אב ואם ושמירת השבת מופיעים בסדרה זו מעין הופעתם בעשרת הדיברות, שם הם הוזכרו במפורש בצמוד לאיזכור יציאת מצרים.

בהמשך, מופיעה סדרת מצוות של "אני ה'": איסור גניבה, כחש ושקר, איסור שבועת שקר, איסורי קללת חרש והטיית עוור, איסור עשיית עוול במשפט, הליכת רכיל, שנאה, נקימה ונטירה ועוד. מצוות אלו אינן קשורות ליציאת מצרים, והקב"ה מצווה אותנו עליהם כא-ל אוניברסלי. בסה"כ, מופיעות בתחילת הפרשה ארבע סדרות מצוות של "אני ה' א-לוהיכם" לעומת ארבע סדרות מצוות של "אני ה'".

החלק השני של הפרשה ממשיך באותה הבחנה: מצוות ערלה ונטע רבעי מסתיימות בסיומת "אני ה' א-לוהיכם", שהרי הקב"ה הוא שהוציא אותנו ממצרים והביא אותנו אל הארץ, ואילו איסורי האכילה על הדם, הכישוף והשחתת הזקן מסתיימות בסיומת "אני ה'".

בין שלל המצוות שבפרקים אלו, בולטות שתי מצוות המופיעות פעמיים: השבת מופיעה בתחילת הפרק בלשון "אני ה' א-לוהיכם" ובסופו בלשון "אני ה'", והעוול במשפט מופיע בתחילת הפרק בלשון "אני ה'" ובסופו (רמאות במידות ובמשקולות) בלשון "אני ה' א-לוהיכם אשר הוצאת אתכם מארץ מצרים". ביחס לשבת - הכפילות ברורה: השבת של "אני ה'" היא השבת הדתית שיסודה בבריאת העולם, ואילו השבת של "אני ה' א-לוהיכם" היא השבת הסוציאלית שיסודה ביציאת מצרים. אולם מדוע כפלה התורה את איסורי הרמאות במידות ובמשקולות?

מעבר לרובד הבסיסי של איסור העוול במשפט, המהווה חובה דתית מהמעלה הראשונה, קיים רובד בו איסור זה מיוחד דווקא לעם ישראל. עם ישראל צריך להיות רגיש במיוחד לרמאות ולעיוותי צדק, דווקא בגלל סבלינו ועבדותינו במצרים. עבדות מצרים הייתה העוול הגרוע ביותר, ואדם המרמה או מעוות את הצדק - משתף עצמו עם הנוגשים. הבחנה זו עולה בחדות בדברי הרמב"ם: "קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות, שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חבירו. וכל הכופר במצות מידות - ככופר ביציאת מצרים, שהיא תחילת הציווי. וכל המקבל עליו מצות מידות - הרי זה מודה ביציאת מצרים, שהיא גרמה לכל הציוויים" (הל' גניבה ז', יב). כדי להסביר מדוע הכופר במידות כאילו כופר ביציאת מצרים, הרמב"ם נזקק לפרש שיציאת מצרים גרמה לכל הציוויים. אנו, לשיטתנו, יכולים להסביר שדווקא העם שיצא ממצרים צריך להיות רגיש במיוחד לרמאות ולעיוותי משפט, והכופר בחובה זו - ככופר ביציאת מצרים.

סדרת התקליטורים "שירת התורה", מאת הרב יואל בן-נון, מכילה דברי תורה רבים על כל פרשה בספר בראשית. להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333.