פרשת קורח - ותפתח הארץ את פיה

  • פרופ' יונתן גרוסמן

פרשת קורח - "ותפתח הארץ את פיה" / הרב יונתן גרוסמן

עונשם של דתן ואבירם - בליעתם באדמה - חורג מדפוסי העונש הרגילים שבתורה. אין צורך לומר שהוא חורג מדפוסי הענישה המשפטית הנעשית בידי אדם (כדוגמת סקילה), אולם הוא חורג גם מדפוסי מידת הדין האלוקית המענישה חוטאים. תופעה מעין זו - פתיחת האדמה את פיה ובליעת אנשים חיים - אינה מופיעה עוד בתנ"ך. מהו פשרו של עונש זה?

מבוא מטא-פרשני

לפני הניסיון לעמוד על המשמעות הסמלית של ענישה זו, יש לברר האם ניסיון פרשני זה הוא לגיטימי. שאלה זו הגיעה לידי דיון במדרש מעניין, המתאר דו-שיח בין ר' יהושע (או רבן גמליאל, על פי נוסח אחר) לבין "גוי אחד", ביחס להתגלות ה' למשה בסנה[1]:

"שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה: מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו: אִלו מתוך חרוב או מתוך שקמה, כך היית שואלני?! אלא להוציאך חלק אי אפשר. למה מתוך הסנה - ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה". (שמות-רבה ב', ה)

שאלת הגוי מניחה שישנה משמעות לעובדה שה' התגלה למשה דווקא דרך סנה, ואת משמעות עובדה זו הוא מבקש לברר. תשובתו של ר' יהושע מקעקעת למעשה את עצם החיפוש אחר סמליות בעובדה זו: "אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה - כך היית שואלני?!". מאחר שביקש הקב"ה להתגלות למשה בתוך המציאות - בחר לו את אחד העצים, אולם בחירה זו אינה מעניקה משמעות מיוחדת לעץ או לשיח הספציפי שנבחר. לו ההתגלות הייתה מתרחשת בחרוב - היה שואל הגוי על החרוב; לו בשקמה - היה שואל על השקמה. הכתוב מבקש להתמקד בעצם התגלות ה' למשה, ללא קשר לעץ זה או אחר[2].

תשובתו של ר' יהושע מקעקעת את החיפוש אחר משמעות סמלית בדרך ההתגלות האלוקית, וניתן להניח שעל פי דרכו יש לבאר שה' התגלה למשה בסנה מפני שזהו השיח המצוי במציאות המדברית שבה הסתובב משה, או הסבר 'מקרי' דומה לזה[3].

לו הייתה תשובת ר' יהושע חותמת את הדיון בדבר חוסר המשמעות הסמלית של התגלות ה' בסנה, כי אז נדמה היה שזוהי העמדה שהתקבלה בקרב חז"ל. אולם לצד גישת ר' יהושע (שגם רבן גמליאל, ככל הנראה, אוחז בה), ישנן דעות רבות (!) המעניקות משמעות סמלית להתגלות ה' דווקא בסנה:

"מה הסנה הזה שפל מכל אילנות שבעולם, כך ירדו ישראל למדרגה התחתונה, והקדוש ברוך הוא ירד עמהם וגאלם".

"מפני שהוא טהור, שאין אומות העולם עושין אותו עבודה זרה".

"מה הסנה קשה מכל אילנות שבעולם, שכל ציפור שנכנסת לתוכו אינה יוצאת מתוכו בשלום עד שמחתכת אברים אברים, כך היה שיעבודן של ישראל במצרים קשה מכל שיעבוד שבעולם".

"מה הסנה הזה - כשאדם מכניס את ידו לתוכו אינו מרגיש, וכשהוא מוציאה מסתרטת, כך כשירדו ישראל למצרים - לא הכיר בהן בריה, כשיצאו - יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה".

"מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגינה, כך ישראל גדר לעולם".

ועוד מדרשים רבים[4].

נמצאנו למדים שאצל חז"ל ישנה התלבטות, או שמא מחלוקת: האמנם לגיטימי לדרוש את הביטויים הקונקרטיים של הרעיון הכללי, או שמא יש לדון ברעיון הכללי בלבד. בדוגמה שלעיל: האם ראוי להתייחס להתגלות דווקא בסנה, או רק לעצם התגלות ה' למשה.

תיתכן גם מעין דרך ביניים בין שתי גישות אלו. לפי דרך זו, יש לבחון כל סיפור בפני עצמו: האם בכתוב עצמו יש רמזים לכך שיש משמעות סמלית לעצמים או לתופעות המצויים בו, מעבר לתרומתם להתפתחות העלילה כשלעצמה. כך, למשל, המעיין בפסוקי התגלות ה' למשה בסנה ייווכח שהכתוב עצמו מדגיש את העובדה שה' התגלה בסנה (בשני פסוקים הסנה נזכר חמש פעמים)[5], וממילא סביר שהסנה אינו פרט שולי לעיקר הסיפור, אלא יש לתת עליו את הדעת.

"בריאה יברא ה'"

דומה, כי גם בעונש דתן ואבירם - התורה מדגישה את צורת העונש, ולא רק את הענישה כשלעצמה, ובכך רומזת למשמעות סמלית הטמונה בו. לשם השוואה, ניזכר בענישת המתאווים בתחילת מסע ישראל במדבר:

"ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאד". (י"א, לג)

בניסוח זה ניכר שלא צורת הענישה עיקר - שהרי היא כלל לא נזכרת - אלא עצם כעס ה' ומיתת המתאווים הם העיקר. בניגוד בולט לניסוח זה, צורת הענישה של דתן ואבירם מודגשת בנאום משה, עד כי נדמה שצורת העונש חשובה כאן אפילו יותר מעצם הענישה:

"ויאמר משה - בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי: אם כמות כל האדם ימֻתון אלה ופקֻדת כל האדם יִפָּקֵד עליהם - לא ה' שלחני: ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אֹתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאֹלה - וידעתם כי נִאצו האנשים האלה את ה'". (ט"ז, כח-ל)

עונשם של דתן ואבירם מוצג בדברי משה לא רק כפגיעה בחוטאים, אלא גם כבחינה לאמיתות דבריו. פתיחת פי האדמה היא הוכחה לסובבים שה' אכן שלחו, ולא מלבו הוא עשה "את כל המעשים האלה".

לענישת דתן ואבירם יש מגמה חינוכית כלפי העם: "בזאת תדעון כי ה' שלחני... וידעתם כי נִאצו האנשים האלה את ה'". עונשם של דתן ואבירם הוא מין מבחן, ומטרתו ליידע את העם שה' שלח את משה. במבחן זה, צורת העונש היא חשובה, ומיתתם של דתן ואבירם צריכה להיות ב'בריאה חדשה'.

מאחר שאופן מיתתם של דתן ואבירם הוא נושא חשוב בסיפור, ברור שיש לבחון איזו בריאה חדשה ברא ה' לשם הענשתם, ומדוע ברא דווקא את הבריאה החדשה הזו ולא אחרת.

"הם חטאו במה שפערו פיהם"

בדברי משה על העומד להתרחש, ולאחר מכן - גם בתיאור הכתוב את שהתרחש בפועל, ישנה האנשה (פרסוניפיקציה) מעניינת של האדמה. היא מתוארת כ'פותחת את פיה' וכ'אוכלת' את החוטאים. כך בדברי משה: "ופצתה האדמה את פיה ובלעה אֹתם", וכך בתיאור הכתוב: "ותפתח האדמה את פיה ותאכל אֹתם".

תיאור זה מפתיע ביותר, דווקא לאור האסוציאציה המיידית העולה במוחם של רוב הקוראים לנוכח עונשם של דתן ואבירם. דומני, שאסוציאציה מיידית זו היא אסוציאציה של קבורה, ולא של אכילה. הכניסה הפתאומית לתוך האדמה, ההטמנות בה וכיסוי האדמה על הנכנסים לתוכה - מזכירים את העונש שקיבל האדם הראשון:

"בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחתָּ, כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[6]. (בראשית ג', יט)

הנה כעת, דתן ואבירם 'שבים' טרם זמנם אל האדמה שממנה נבראו. יהיה מי שיאמר שגם השימוש של משה בפועל הנדיר 'בריאה' משתלב באסוציאציות הכלליות, הנוגעות לתיאור הבריאה שבבראשית, ללידה ולשיבה אל האדמה.

אולם כאילו במתכוון - הכתוב אינו מעודד אסוציאציה זו[7]. ניסוח התורה משווה כניסה מוקדמת זו אל תוככי האדמה לאכילת האדמה את החוטאים. ייתכן שדימוי זה מבקש לקשור את סיפורנו עם עונשו של קין על רצח אחיו הבל. גם שם משתמש הכתוב באותו הדימוי (ובאותה הלשון): "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בראשית ד', יא).

בין אם קישור זה תורם להבנת עונש דתן ואבירם ובין אם לאו, האברבנאל ראה בהאנשה זו, בתיאור האדמה הפותחת את פיה ובולעת את החוטאים, רמז לעיקר העונש, ולאור זאת - ביאר מדוע נבחר עונש זה דווקא:

"והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ, לדונם מידה כנגד מידה: הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חוק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים, להיותם בערכו נבזים ושפלים, ככה תפתח האדמה - שהיא השפל שביסודות - את פיה, ותבלע אותם". (אברבנאל, סוף פרק ט"ז)

על פי דבריו, מתקיים בעונש דתן ואבירם העיקרון של 'מידה כנד מידה': במרידתם, השתמשו דתן ואבירם בפיהם - "פערו פיהם לבלי חוק" (כלומר - ללא מידה, ללא גבול), וכך גם האדמה תפתח את פיה ותבלע את פותחי הפה החצופים.

"אין להם אלא ירידה"

גם רש"י ביאר את העונש על פי העיקרון של 'מידה כנגד מידה', אולם עיקרון זה אינו בא לידי ביטוי בפירושו בהיבט התוכני, אלא דווקא בהיבט הלשוני. בסירוב דתן ואבירם לבוא למשה, כפי שנדרש מהם, הם אמרו: "לא נעלה", ופירש רש"י: "פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה" (רש"י ט"ז, יב).

על פי דברי רש"י, עונשם של דתן ואבירם מעוצב בדרך של 'מידה כנגד מידה'. הכתוב מדגיש מידה זו באמצעות השימוש בצמד הפעלים על"ה - יר"ד. ואמנם, בבחינה רחבה של מרידת דתן ואבירם במשה ניכר השימוש המרובה בפעלים אלו:

"ויאמרו - לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת, חלב ודבש לַהמיתנו במדבר... לא נעלה...

הֵעָלוּ מסביב למשכן קרח, דתן ואבירם... ויעלו מעל משכן קרח, דתן ואבירם מסביב...

ויָרדו חיים שאֹלה, וידעתם כי נִאצו האנשים האלה את ה'... ויֵרדו הם וכל אשר להם חיים שאֹלה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". (ט"ז, יב-לג)

בעת נאום המרידה שנשאו דתן ואבירם, הם הזכירו את הפועל על"ה שלוש פעמים. כנגד 'עלייה' זו, מזכיר משה את הפועל יר"ד (ואת הפועל על"ה הוא מזכיר ביחס לסובבים, המתבקשים להתנתק מדתן ואבירם).

יתר על כן. הפועל על"ה תופס מקום חשוב בנאומם של דתן ואבירם, ולאור זאת ניתן להבין ביתר שאת את דברי רש"י, שעונשם של דתן ואבירם קשור דווקא לעימות מרומז עם הפועל הזה. כבר בפתח דבריהם קובעים דתן ואבירם "לא נעלה", והם חוזרים על קביעה זו גם בסיומם. כבר רשב"ם עמד על מסגרת ספרותית זו:

"כלל ופרט וחזר וכלל: 'לא נעלה' אמר תחילה, ואח"כ פירש למה, וחזר וכלל - לפיכך 'לא נעלה'". (רשב"ם ט"ז, יד)

המסגרת של "לא נעלה" מדגישה את סירובם של דתן ואבירם 'לעלות' למשה. ייתכן שמבחינה טופוגראפית, אוהל מועד אמנם ניצב על גבעה גבוהה מעט משאר המחנה (כדי להדגיש את חשיבותו)[8]. עוד ייתכן, שהשימוש בפועל זה ביחס להגעה לאוהל מועד חורג מהקשרים טופוגראפיים, ומבטא את העלייה הנפשית והרוחנית שאותה חש העולה לבית ה'.

אולם אם כך, קשה להבין מדוע סירוב זה כה מודגש, ודתן ואבירם משתמשים בו כמסגרת לנאום המרידה שלהם. מאחר שהם חוזרים על פועל זה גם בתוך הנאום עצמו ("המעט כי העליתנו"), נדמה כי השימוש דווקא בפועל זה נושא בחובו משמעות עקרונית, המכוננת את מרידת השניים. ואמנם, שבעוד סירובם לעלות - הנזכר בתחילה ובסוף - קשור לעלייה למשה הניצב באוהל מועד, הרי שאִזכור העלייה בגוף הטענה רומז לעלייה הציבורית ממצרים לארץ ישראל.

נחמה לייבוביץ ע"ה עמדה בעיוניה על השימוש המפתיע שעשו דתן ואבירם בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". בכל המקומות בתורה שבהם נזכר ביטוי זה, הוא תמיד מאפיין את ארץ ישראל. לכן, בתודעת שומעי נאום דתן ואבירם, ביטוי זה נקשר עם ארץ ישראל. והנה, להפתעתנו, ולהפתעת שומעי נאום המרד, דתן ואבירם מייחסים ביטוי זה למצרים - "לארץ התועבות, לבית העבדים"[9] שממנה העלה משה את ישראל: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר...".

סביר, שדתן ואבירם השתמשו דווקא בביטוי שנקשר באסוציאציה הציבורית עם ארץ ישראל, כדי להפוך בכך את היוצרות: 'לא אל ארץ זבת חלב ודבש אתה - משה - לוקח אותנו, אלא מארץ זבת חלב ודבש העלית אותנו וניתקת אותנו'. ממילא, ניתן לראות בדבריהם התרסה על עצם מהלך יציאת מצרים; על עצם עזיבת הארץ המכונה בדבריהם השקריים "זבת חלב ודבש". די להיזכר בהמשך הטבעי של התהליך שעברו ישראל מאז יציאת מצרים, כדוגמת מעמד הר סיני ומתן תורה, כדי להבין כנגד מה וכנגד מי מרדו למעשה דתן ואבירם.

ממילא, הביטוי "לא נעלה" צריך להיקרא במובן רחב: לא רק אל משה הנמצא באוהל מועד הם מסרבים לעלות. סירובם רומז למהלך כולו, לעלייה הגדולה לארץ ישראל, לאותה עלייה הרמוזה בדבריהם - "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש". כך גם התנסח לאחרונה ד"ר ישראל רוזנסון: "לפי זה עשוי להתפרש 'לא נעלה'... כאוצר בחובו את הסירוב לעלות לארץ כנען; כביכול, בסירובם לעלות למשה הם רומזים לסיבת העומק - העלייה הכפויה ממצרים"[10].

כך ניתן להבין שהפועל על"ה קיבל מעמד מיוחד בדברי דתן ואבירם כיוון שהוא ביטא למעשה את עיקר מרידתם ואת חומרתה הרבה. לאור זאת, דברי רש"י מקבלים את מובנם הרחב: אם אמנם הם מסרבים 'לעלות' - אל משה כמו אל ארץ ישראל - הרי שמצפה להם 'ירידה' בלבד, ירידה לשאול.

"ארץ אוכלת יושביה"

כהמשך לגישה זו, יש לציין את הקשר בין חטא המרידה של דתן ואבירם לבין מרידת העם כולו בחטא המרגלים.

בסיבת מרד קורח ועדתו ובזמנו נחלקו ראשונים. לפי ראב"ע, מרד קורח התרחש אחרי מפקד בני ישראל שבתחילת ספר במדבר (לפני חטא המרגלים!), ועילת המרד הייתה החלפת הבכורות בלויים (ראב"ע ט"ז, א). רמב"ן חולק עליו, וטוען שמרד קורח נכתב במקומו הכרונולוגי, ואדרבא - עילת המרד קשורה בעונש שבא על ישראל בעקבות חטא המרגלים:

"ונגזר על כל העם [בחטא המרגלים] שייתמו במדבר ושם ימותו. אז הייתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם". (רמב"ן ט"ז, א)

על פי רמב"ן, ישנו קשר סיבתי-פסיכולוגי בין חטא המרגלים לבין מרד קורח. מאחר שנגזר על הדור כולו שימות במדבר - נפש העם מדוכדכת, ובזמן שכזה לב העם פנוי להאשמת ההנהגה במצב הרע שהוא שרוי בו[11].

הזיקה בין חטא המרגלים לבין מרד קורח ועדתו נגלה על פני השטח בנאום דתן ואבירם. ביציאתם הזדונית נגד מהלך יציאת מצרים ונגד ההליכה לארץ ישראל, ממשיכים דתן ואבירם את מאיסת העם בארץ חמדה, שהתחילה כבר בחטא המרגלים. במובן זה, ניתן לראות בדתן ואבירם את נציגיהם (האחרונים?) של תורת המרגלים, על פיה טובה ארץ מצרים - ואולי אף המדבר - מארץ ישראל.

לאור זאת, קשה להתעלם מזיקה ספרותית הקיימת בין דברי המרגלים על ארץ ישראל לבין דברי משה לדתן ואבירם על עתידם במדבר. הערנו קודם, שדימוי הארץ או האדמה כ'אוכלת' הוא דימוי מפתיע, אולם למעשה, גם בסיפור הקודם - בדברי המרגלים - נעשה שימוש באותו דימוי עצמו, בתיאור הארץ:

"הארץ אשר עברנו בה לתור אֹתה - ארץ אֹכלת יושביה הִוא...". (י"ג, לב)

כך, בעוד המרגלים, שאליהם הצטרפו כעת דתן ואבירם, חששו מפני אכילת ארץ ישראל את היושבים עליה, הנה הם עצמם נאכלים על ידי פה אדמת המדבר; בעוד דתן ואבירם מיאנו 'לעלות' לאותה ארץ אוכלת, כעת הם 'יורדים' לתוככי המדבר, ללא שם ושארית.



[1] באופן דומה מופיע המדרש בפסיקתא דרב כהנא (א', ב): "גוי אחד שאל את רבן גמליאל, אמר ליה: מפני מה נגלה הב"ה למשה בסנה? אמר ליה: אִלו נגלה לו על חרוב אחד או על תאינה אחת - מה היית אומר?! אלא שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה".

[2] גישה זו מצאה לה ביטוי בהסבר הרמב"ם לטעמי המצוות. לדעתו (לפחות זו המובעת במורה הנבוכים), יש לתור אחר טעם לכללי המצוות (דרך משל: לטעם הקרבנות), ולא למימוש הפרטי שלהן (מדוע דווקא כבשה או שעירה לחטאת). ראו מורה הנבוכים ח"ג פכ"ו: "ודע כי החכמה חייבה, ואם תרמה - אמור כי הצורך גרם, שיהו שם פרטים שאינם ניתנים להטעמה" (תרגום הרב קאפח).

[3] כך למשל טען קאסוטו: "הסנה (הוא התות, Rubus discolor) שכיח במדבר... ניסיונות רבים ושונים נעשו כדי לבאר את עניין הסנה בהוראה סמלית, אבל ספק גדול הוא אם לכך התכוון פשוטו של מקרא" (מ"ד קאסוטו, פירוש לספר שמות, ירושלים תשי"ב, עמ' 18). בהמשך דברינו אנסה להסביר מדוע מסקנה זו קשה בעיני.

[4] הציטוטים למעלה לקוחים מרשימה ארוכה הנזכרת בשמות-רבה א'-ב' ובמכילתא על תחילת ספר שמות. אסף מדרשים רבים כאלו הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, שמות פ"ג אותיות לה-סה.

[5] "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אֻכל... מדוע לא יבער הסנה... ויקרא אליו א-לוהים מתוך הסנה" (שמות ג', ב-ד).

[6] ראוי להקדיש דיון בפני עצמו לפסוק עמוּס זה (עמוס פרשנית ועמוס נפשית). רק אזכיר, שלתיאור מותו של האדם בפסוק זה ישנה מסגרת ספרותית שאחוזה בפועל 'לשוב' ("עד שובך" - "ואל עפר תשוב"), אולם בעוד בהיגד הראשון האדם שב 'אל האדמה', בהיגד השני הוא שב 'אל עפר'; בעוד בהיגד הראשון הוא שב אל האדמה כי 'ממנה הוא נלקח', בהיגד השני הוא שב אל העפר, כי הוא עצמו אינו אלא עפר.

[7] ואדרבא, הנצי"ב הדגיש כי ישנו הבדל בין קבורה לבין ההתרחשות הנידונה: "לא כמו קבורים, שניכר כמו אדמה חפורה בזה המקום, אבל כאן - כשנסתם הפה היו אבודים, ולא ניכר מקומם איה" (העמק דבר ט"ז, לג).

[8] כך למשל פירש י"צ מושקוביץ בפירוש שבסדרת 'דעת מקרא', עמ' קצו.

[9] נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר במדבר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 224.

[10] י' רוזנסון, דברים במדבר, ירושלים תשס"ד, עמ' 204.

[11] למעשה, גם לפי ראב"ע יש להבין מדוע התורה מספרת על מרד קורח רק כעת. ייתכן שגם לשיטתו התורה רומזת לזיקה עקרונית הקיימת בין מרד קורח לבין חטא המרגלים.