פרשת ראה - נביאי השקר

  • הרבנית שרון רימון

נביאי השקר / שרון רימון

א. המתנבא לעבוד עבודה זרה

בפרשת ראה, בפרקים י"ב - י"ג, מופיעות אזהרות שונות מפני עבודה זרה[1]. החשש מפני הסחפות אחר עבודה זרה הוא גדול מאד, ולכן התורה צריכה להזהיר על כך פעמים רבות כל כך, באזהרות מכיוונים שונים. בשיעור זה נעסוק באזהרה מפני נביא האומר לעבוד עבודה זרה:

(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:
(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:
(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אלוקיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
(ה) אַחֲרֵי ה' אלוקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:
(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אלוקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אלוקיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
(דברים, פרק י"ג).

ב. נביא או נביא שקר?

בקטע זה מוזהרים בני ישראל שלא לשמוע לנביא אשר אומר להם לעבוד עבודה זרה. כיצד יתכן שנביא יאמר לעבוד עבודה זרה? אם אדם אומר לעבוד עבודה זרה, הרי ברור שהוא איננו מדבר בשם ה'; ואם כן, מדוע התורה מכנה אותו "נביא", וכיצד יתכן שיתקיים האות והמופת שהוא נותן?

בספרי מובאות שתי התייחסויות שונות לשאלה זו:

"ובא האות והמופת". אמר רבי יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב; סוף עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות אל תשמע להם, מפני מה? ,כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים...".
אמר רבי עקיבה: חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה! הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור...
(ספרי, דברים, פיסקא פד).

לדעת ר' יוסי הגלילי, יתכן שאותותיו של אדם שאומר לעבוד עבודה זרה יתקיימו, ובכל זאת אין לשמוע לו מפני שתוכן דבריו מעיד על השקר. ר' עקיבא, לעומת זאת, איננו מוכן לקבל שהתורה תקרא לאדם כזה "נביא" ושהקב"ה יאפשר לאותותיו להתקיים. לכן, הוא טוען שמדובר באדם שהיה נביא אמת ובזמן זה התקיימו אותותיו והתאמתה נבואתו, ולבסוף נהפך לנביא שקר[2].

דעת ר' יוסי הגלילי נראית כהבנה הפשוטה של הפסוקים - התורה אכן מתכוונת להזהירנו מפני נביאים האומרים לעבוד עבודה זרה. ואם כן, עלינו להבין: מדוע התורה קוראת להם "נביאים", ומדוע מופתיהם מתקיימים?

כדי להבין זאת, ננסה לברר מהו מושג ה"נביא" אליו מתכוונת התורה.

ג. בחינת המושג "נביא" בתורה

המילה "נביא" מופיעה בפעם הראשונה בספר בראשית, כאשר אבימלך לוקח את שרה וה' נגלה אליו ואומר לו:

וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה: (בראשית, פרק כ', פסוק ז').

אברהם מוגדר כ"נביא", והפסוק מקשר בין "נביא הוא" לבין "ויתפלל בעדך". ניתן להסיק מכך שהנביא הוא אדם שיכול להתפלל ולדבר אל ה', וכך פירש רשב"ם:

"כי נביא הוא" - לשון ניב שפתים. רגיל אצלי ומדבר את דבריי ואני אוהב את דבריו ושומע תפילתו.

לפי רשב"ם, נביא הוא אדם בעל כושר דיבור מיוחד, המסוגל אף לדבר אל ה' ולהביא את דבר ה' אל האנשים האחרים.

רש"י הסביר אחרת:

"כי נביא הוא" - ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך.

לפי רש"י, נביא הוא אדם היודע דברים שבני אדם רגילים לא רואים ולא יודעים. רש"י לא מסביר כיצד הוא יודע זאת, אך בכל מקרה מדובר באדם בעל כוח רוחני מיוחד.

הפעם הבאה בה משתמשת התורה במונח "נביא" היא לגבי אהרון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: (שמות, פרק ז', פסוק א').

תפקידו של אהרון היה לדבר אל פרעה את הדברים שמשה מסר לו, ולפי זה, ה"נביא" הוא המוסר את הדברים אל העם. ואכן, כך פירשו רש"י ורשב"ם פסוק זה:

יהיה נביאך - כתרגומו: "מתורגמנך", וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז יט) ניב שפתים, (משלי י לא) ינוב חכמה, ויכל מהתנבות דשמואל (א' י יג). ובלעז קוראין לו פרקייר"א (מליץ ומטיף). (רש"י).

נביאך - דברן תחתיך. (רשב"ם).

אולם, אבן עזרא לא מסכים לפירוש זה, הן מבחינה לשונית והן מבחינת משמעות הפסוק בבראשית כ':

"ראה נתתיך אלהים לפרעה" - ...שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך, וזהו "אלהים", והוא מדבר אל הנביא, והנביא מדבר אל אנשי דורו. והאומרים כי נביא מגזרת ניב שפתים (ישעי' נז, יט), איננו נכון, כי שרש ניב מהשניים... ושרש נביא שלש אותיות.

...ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא (בראשית, כ, ז), אם פירושו דברן הוא?

רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג, ז), והוא מתענג עלי, על כן ויתפלל בעדך וחיה (ברא' כ, ז):

(אבן עזרא, שמות, [הפירוש הארוך], פרק ז' פסוק א').

לדעת ראב"ע, הנביא הוא אדם שה' מגלה לו את סודו; אך גם ראב"ע מסכים שאהרון נקרא נביא בגלל תפקידו לדבר אל העם.

גם מרים נקראת "נביאה":

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ... (שמות, פרק ט"ו, פסוק כ').

הסיטואציה בה נקראת מרים "נביאה" היא כאשר היא שרה שיר הודיה לה', ולא כאשר היא שומעת את דבר ה'; ולכן, כך מבין רשב"ם את מושג הנביא בפסוק זה:

"הנביאה" - נביא קורא בעל דברי שבח או תוכחות בני אדם.

אם כן, בשלושת המקורות הראשונים בהם מופיעה המילה נביא, נראה באופן ראשוני שנביא הוא אדם בעל יכולת דיבור מיוחדת, המסוגל אף לדבר אל ה'.

עם זאת, רש"י (בבראשית כ') וראב"ע (בשמות ז') הזכירו משמעות נוספת למושג ה"נביא". משמעות זו, של אדם בעל כוח רוחני מיוחד, שראב"ע הסבירו כקשר מיוחד עם הקב"ה, מופיעה בתיאור בבמדבר י"א:

(כד) ...ויֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:
(כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:
(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:...
(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:

לפי המתואר בפסוקים אלה, הנבואה היא תוצאה של רוח אלוקים מיוחדת השורה על האדם. ומהי הנבואה? כנראה שהכוונה היא ידיעת דבר ה'. אולם, רמב"ן מסביר שמדובר כאן לא בידיעה ישירה מפי ה', אלא שהזקנים יכלו לדעת רק מה שנאמר למשה:

כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום, אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא. וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם), שלא יספו להתנבאות מעצמם...

והקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר...

(רמב"ן, במדבר, פרק י"א, פסוק י"ז).

לפי זה, ה"נבואה" המתוארת בפסוקים אלה היא יכולת לדעת את דבר ה' על ידי רוח ה' השורה על האדם באופן מיוחד, אך לא על ידי דיבור ישיר מאת ה'.

כאשר ה' מוכיח את מרים, בבמדבר פרק י"ב, מתואר ההבדל בין משה לנביאים אחרים:

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:
(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:
(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט...
(במדבר, פרק י"ב).

הנביאים האחרים מתוארים כמקבלים את דבר ה' על ידי מראה או חלום, בניגוד למשה ש"פה אל פה אדבר בו". כמו כן, משה, המתואר כבעל קרבה מיוחדת לה' וכבעל קשר ישיר עמו, איננו מתואר כ"נביא", אלא כ"עבדי"[3]. בכל מקרה, הנביא, על פי המתואר בפסוקים אלה, הוא אדם המסוגל להשיג את דבר ה', על ידי רוח אלוקים מיוחדת השורה עליו.

מן המקורות שהוצגו עד כה עולה שמושג הנבואה אינו ברור באופן חד משמעי. הנביא הוא אדם בעל כושר דיבור מיוחד, אך כנראה שזו איננה מעלתו היחידה. אמנם לא ברור מהי בדיוק ה"נבואה", אך נראה שאפשר להבין שלנביא יש כוחות רוחניים מיוחדים המאפשרים לו קרבת אלוקים מיוחדת, כך שהוא יכול להתפלל באופן מיוחד ואף לדעת את דבר ה'. כמו כן, ברור שיש דרגות שונות של נבואה, ונביא משיג את דבר ה' לפי רמתו הרוחנית.

והנה, מגיעים אנו לפרשת ראה, בה מתואר נביא אשר אומר לעם לעבוד עבודה זרה, והתורה מכנה אדם זה "נביא", ולא "נביא שקר", או "נביא עבודה זרה". מדוע?

ד. כוח נבואי שאיננו מאת ה'

יתכן שהסיבה לכך היא שאדם זה מציג את עצמו כ"נביא", אך האמת היא שהוא איננו נביא, כפי שאומר רמב"ן בתחילת פירושו:

"כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" - יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן. (רמב"ן, דברים, פרק י"ג, פסוק ב').

לפי פירוש זה אדם זה איננו נביא, אך הוא מציג את עצמו ככזה.

אולם, רמב"ן מעלה אפשרות נוספת:

ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני...והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך. (רמב"ן, שם).

לפי פירוש זה של רמב"ן, אדם זה הוא אכן "נביא"! כלומר, הוא בעל כוחות רוחניים מיוחדים, המאפשרים לו לדעת דברים שאנשים רגילים לא יכולים לדעתם (כגון ידיעת עתידות או ידיעת מעשים של אדם שנעשו בסתר וכדו'). אם כן, יש תופעה של נבואה שאיננה ידיעת דבר ה', אלא היא השגה רוחנית כלשהי, ולפעמים השגה זו איננה מכוונת לדבר ה'.

כיצד יתכן שעל ידי כוחות רוחניים מגיע אדם ל"נבואה" האומרת לעבוד עבודה זרה?

נקרא את דברי רמב"ן בנושא זה:

וכבר פירשתי (ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"ה) "אשר חלק ה' אלוקיך אתם לכל העמים" - כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון, ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום. ואמר "ואתכם לקח ה'" - כי אתם חלק השם, לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו. כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל, שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים, והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים, ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו, והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים: (רמב"ן, דברים, פרק ד', פסוק י"ט[4] ).

לפי דברי רמב"ן, לפחות חלק מן העבודה הזרה איננה הבל ושקר, אלא יש לה בסיס אמיתי. חלוקת העמים במגדל בבל הביאה לכך שהם כבר לא מושגחים ישירות על ידי ה', אלא יש מלאך המשגיח על ענייניהם; המזלות קשורים למלאכים אלה, ולכן יש למזלות השפעה על הנעשה בעולם הזה. אנשים בעלי כוחות רוחניים מיוחדים הרגישו בכך, ולכן הם התחילו לעבוד למזלות או למלאכים. אולם, הם לא הגיעו להשגה העליונה השלמה, והיא שהקב"ה מעל לכל ושולט בכל המלאכים והמזלות, ולכן הוא גם יכול לשנות את מהלכם כרצונו ובכך להפר את מה שהיה אמור לקרות לפי המלאכים או המזלות. בכל מקרה, ההשגחה על עם ישראל איננה מתווכת על ידי מלאכים ומזלות, אלא היא הנהגה ישירה על ידי ה', ולכן לעם ישראל יש נביא המביא אליו את דבר ה' ישירות.

אם כן, רמב"ן סבור שיכולה להיות "נבואה" שהיא השגה רוחנית כלשהי, אך היא ברמה נמוכה יותר, כלומר היא מגיעה רק עד הבנת המזלות או המלאכים ולא מגיעה עד לדבר ה' עצמו.

אפשרות זו של השגה רוחנית שאיננה מושלמת היא בעייתית ביותר, ומציבה את האדם בנסיון קשה מאד. ואכן, אנו מתוודעים לקושי זה מתוך סיפורי התנ"ך: המאבק בעבודה הזרה לא היה פשוט. אנשים נמשכו אליה בעצמה רבה מאד, וכנראה שמשיכה זו הייתה חזקה כל כך דווקא בגלל שהיה בעבודה הזרה משהו מן האמת.

ה. אליהו ונביא הבעל

דוגמא מובהקת למאבק בין נביא ה' לנביאי ע"ז היא סיפור אליהו בהר הכרמל:

...
(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:
(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל:
(כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאלוקים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:
(מלכים א', פרק י"ח).

העם איננו יודע להכריע עם מי האמת - עם אליהו נביא ה', או עם נביאי הבעל. הפסיחה על שתי הסעיפים מעידה על הקושי הגדול לדעת היכן נמצאת האמת.

כדי להוכיח לעם את אמיתת נבואתו, אליהו עושה "מבחן":

(כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:
(כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים:
(כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר:

המבחן של אליהו מצליח:

(לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אלוקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אלוקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:.
(לז) עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאלוקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:
(לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה:
(לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאלוקים ה' הוּא הָאלוקים:

לאחר ההוכחה הניצחת הזו, העם יודע בברור מיהו האלוקים, ואף מוכן לשחוט את נביאי הבעל:

(מ) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

אולם, אירועים כאלה, של נס גלוי וברור המוכיח שה' הוא האלוקים, לא התרחשו בכל יום; ואף המעמד המדהים של אליהו בהר הכרמל לא הביא לשכנוע עמוק פנימי שהחזיק מעמד לימים רבים.

מסתבר שלא היה פשוט להאמין בה' ולא להתפתות לכוחות רוחניים אחרים, והקושי הגדול נובע דווקא מן העובדה שאלו הם לא "שקרים", אלא נבואה והשגה רוחנית כלשהי, אשר קשה לאנשים להבחין שזוהי השגה רוחנית נמוכה ולא עליונה.

ו. ההבחנה באמיתות הנבואה

אדם השומע את הנבואה האומרת לעבוד עבודה זרה עלול להתלבט בין האמונה בנבואת משה ובאמיתות התורה, לבין נתינת אמון בנביא הנוכחי; כיצד ידע האדם למי להאמין ובמי לבטוח?

התורה, בפרשייה בה אנו עוסקים (דברים פרק י"ג), מציגה שתי נקודות אשר יאפשרו לאדם להכריע בשאלה זו. האחת היא

...כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אלוקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים... (פסוק ו').

כלומר, האמונה בה' איננה נובעת מאמירה של נביא כלשהו, אלא מהעובדה שהוא הוציאנו ממצרים - חווינו באופן מוחשי את השגחתו המיוחדת עלינו ואת בחירתו בנו.

הנקודה השנייה היא

...הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אלוקיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (שם).

אהבה איננה דבר הצריך הוכחה או מופת - היא דבר הקבוע בלב. גם האמונה בה' צריכה להיות מתוך אהבתו, ואז אין בה ספקות. לכן, אם מישהו יבא ויאמר שצריך לעבוד אל אחר, ליבנו יאמר לנו שאין לשמוע לו, כי אנו אוהבים את ה'.

ז. הנסיון

התורה מסבירה את תופעת ה"נבואה" הזו כנסיון:

...כִּי מְנַסֶּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם... (שם).

האם ה' שולח נביא שקר במכוון, כדי לנסות את ישראל בנבואת שקר?

יתכן להסביר שהנסיון הוא התמודדות של האדם עם המציאות בעולם הזה, מציאות של הסתר: איננו רואים את ה', ואין הוא מדבר אלינו ישירות. כאשר יש לאדם ספקות פנימיים כלשהם, יש מקום ל"נביאי שקר" למיניהם לומר את דברם. האדם שואל את עצמו שאלות אמוניות שונות, כאשר נביא השקר הוא ביטוי חיצוני לשאלותיו הפנימיות. אדם שאין לו ספקות פנימיים, נביא השקר לא "יגיע" אליו. זו לא תהיה התמודדות עבורו, כי אפילו אם אדם יבא ויגיד לו "נבואת שקר" כזו, היא לא תהווה עבורו התלבטות רצינית. כלומר, ה' איננו שולח את הנביא כדי להטעות אותנו בכוונה ועל ידי כך לבדוק האם אנחנו נאמנים לו; אלא המציאות בעולם הזה היא איננה אידיאלית, כי איננו חיים בקרבת אלוקים גדולה ובקשר ישיר קבוע עם ה'. במציאות כזו, האדם נכנס לניסיון, על ידי ספקותיו וערעור אמונתו הפנימית. לכן הנביא איננו מכונה "נביא שקר" - אין כאן שקר חיצוני, אלא יש כאן התמודדות פנימית של האדם, עם משהו שנובע מקרבו, ומבחינת האדם הוא לא מגדיר זאת כשקר, אלא כהתמודדות שוות-ערך. ברגע שמציגים זאת כשקר, כבר אין התמודדות והכל ברור. אך במציאות יש התמודדות, ותפקידו של האדם הוא להבחין בסופו של דבר מהי האמת ומהו השקר, דבר שמלכתחילה לא ברור לו כלל.

התורה מזהירה אותנו שלא להתפתות לנבואות השקר הללו: נביא השקר החיצוני מגיע אליכם כביטוי לשאלות פנימיות, וברגע האמת, כאשר אתם עומדים מול ההכרעה בין נביא השקר לבין אמיתות האמונה בה', דעו כיצד להכריע; אל תכנעו לספקות[5]. אולי מסיבה זו נאמר "כי יקום בקרבך": "בקרבך" - בתוכך, מפנימיותך.

ח. סיכום

התורה מציבה בפנינו דרישה שאיננה פשוטה, אלא היא מהווה אתגר: לחפש את דבר ה' האמיתי, ולהיות קשובים אליו כל הזמן; להשתמש בכוחות רוחניים כדי להגיע אל דבר ה', אך להבחין בכוחות רוחניים נמוכים, המובילים לעבודה זרה ולטעות גדולה. ומתוך חיפוש כן ואמיתי, עם אמונה גדולה ואהבת ה', להגיע אל הדבר אשר דברו ה'.



[1] בפרק י"ב מוזהרים בני ישראל לעקור עבודה זרה מן הארץ, ולא לעבוד את ה' בסגנון העבודה הזרה אלא רק במקום אשר יבחר ה'; בסוף פרק י"ב חוזרת שוב האזהרה "השמר לך פן תנקש אחריהם..." (פסוקים ל' - ל"א); בפרק י"ג מדובר על שלושה מקרים של הסתה לעבוד ע"ז: נביא, מסית ועיר הנדחת.

[2] אברבנאל טוען שלא יתכן שאדם שהיה נביא אמת יהפוך לנביא שקר. לדעתו, הפסוקים אינם מתארים מציאות ריאלית, אלא מתארים הגזמה כדי לומר שאפילו אם נביא יאמר לך לעבוד עבודה זרה אל תשמע לו.

[3] משה מכונה "נביא" פעם אחת בלבד בכל התורה, בסוף ספר דברים: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים, פרק ל"ד, פסוק י').

[4] ראו רעיון זה בפירוט ובהרחבה בדברי רמב"ן לשמות פרק כ', פס' ב, וכן בפירושו לויקרא פרק י"ח, פסוק כ"ה.

[5] בפרשתנו מתוארת התמודדות בין אמונה בה' לבין עבודה זרה. אולם ישנם נביאי שקר מסוגים אחרים - כאלו המדברים בשם ה' ואינם סותרים את האמונה בה' או את המצוות, ובכל זאת דבריהם אינם דבר ה' האמיתי. על נביאים כאלה מדובר בפרשה הבאה, בפרק י"ח, ונעסוק בכך בשיעור לפרשת שופטים.