ראה | 'פתוח תפתח את ידך'
פרשת ראה - פתוח תפתח את ידך
בפרשתנו מופיעה מצות צדקה, והיא מתוארת בפירוט רב:
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ד' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים ט"ו, ז-יא).
התורה אינה חוסכת בתיאור החובה לתת צדקה בלב רחב ובנפש חפצה: 'לא תאמץ את לבבך', 'לא תקפץ את ידך', 'פתח תפתח את ידך', 'נתון תתן לו', ושוב 'פתח תפתח את ידך לאחיך'.
הנביא ישעיה, אף מרחיק לכת יותר, וקובע כי חברה שלא נותנים בה צדקה, צומותיה - אינם ראויים, וכך נאמר בפרק הנקרא בהפטרת יום הכיפורים:
"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיה נח,ז).
נראה, כי נתינת הצדקה, המתוארת בפסוקי הפרשה, איננה רק פעולה טכנית של 'מעשה מצווה', כי אם גם פעולה שיש בה מצב נפשי של נתינה. דרישת התורה איננה רק לתת צדקה כפעולה טכנית, אלא גם מתוך תנועה פנימית של הענקה: 'אל ירע לבבך בתתך לו'. נתינה מכל הלב, שיש בה הארת פנים והזדהות מלאה עם מעשה הנתינה.
בדברים הבאים, ננסה דרך אדמור"י החסידות לבאר את אותה התנועה הנפשית המלווה את מעשה הצדקה, ומתוך כך ננסה להעמיק בתיקון שהאדם עובר בהיותו נותן צדקה וגומל חסד.
גדול המצווה ועושה
ידועה האמרה, 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה', המבקשת להניח את מלוא כובד המשקל בעשיית המצווה, על מימד הציווי וקבלת העול, ופחות על התוכן והמשמעות.
ההזדהות עם המצווה, מנקודת מבט זו, איננה בהכרח מעלה את ערכה של עשיית המצווה, ולעתים אף פוגמת היא[1].
כפי שראינו לעיל, דווקא במצות צדקה, נתבע האדם למעורבות רגשית ולהזדהות עם מעשה המצווה, ולמרות דברים אלו, מובא בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא המעשה הבא:
"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (דברים ט"ו י). דע אחי, כי עשיית החסד בישראל, חייבת להיות אך ורק בגלל ציווי השי"ת עלינו. ולא כתוצאה מנימוסי החברה, או אפילו רחמנות טבעית - שהרי התורה קראה לחסד בשם, "דרך ה'", כאמור (בראשית י"ח יט), כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט...ונפלא מה שכתב הרמתים צופים[2] על הרבי ר' בונים ז"ל, שבא פעם לפניו עני לבוש קרועים, שלמראהו נכמרו מאד רחמיו של הרבי ר' בונים ז"ל, עד שבכה ונאנח יחד עמו, ונתן לו מלוא חפניו מעות כסף בלי מנין. ולאחר שהלה קנה כל צרכיו בכסף זה, חזר הרבי ר' בונים ז"ל, ונתן לו פעם שנית נתינה חשובה. וכששאלוהו על כך, השיב, בתחלה נכמרו רחמי מאד למראהו המסכן, ואם כן, היתה נתינתי כאילו כדי להשקיט המיית לבבי, אולם לאחר שכבר היו לו כל צרכיו, ושוב נתתי לו נדבה, היתה נתינתי אך ורק לקיים מצות הבורא יתברך. וזה שאמרה תורה, נתון תתן - ולא ירע לבבך בתתך לו, היינו, שנתינתך לא תהיה רק מתוך מדת הרחמנות שמתעוררת בקרבך למראה עני מסכן, כי אם נתון תתן - תחזור ותתן עד שלעני כבר לא יחסרו דברים העקריים, ושוב תתן כדי לקיים מצות הבוי"ת, שצוה לתת צדקה. ומובן שזו מדרגה נעלה מאד במצות צדקה. אך יסוד הדבר, שנתינת הצדקה תהיה - כיון שכך ציוה הבוי"ת - חייב לדעת כל אחד מישראל" (קול מבשר, ח"ג, צדקה ג').
ר' שמחה בונים, לא התכחש לרגש החמלה המלווה את מעשה הצדקה, אולם כשהוא קיים, כך סבר ר' שמחה, מעשה הצדקה איננו שלם, ורק לאחר שהוסר רגש החמלה, בשעה שהעני נגאל מעט מדלותו מעוררת הרחמים, יכול נותן הצדקה לקיים את מעשה הצדקה באופן מושלם שענינו: 'כיון שכך ציוה הבורא יתברך'.
אם כן, דווקא בנתינת הצדקה, שלכאורה יכולה לעורר הזדהות והתלכדות נפשית עם מעשה המצווה, מצווה האדם לזכור כי עיקר ענינה של הנתינה הוא משום שד' יתברך ציוה.
על פי תפיסה זו, מבואר הפסוק 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - 'ירע לבבך', הכוונה לצער שיש לך בראותך את סבלו, ונתינה מתוך תחושה זו, איננה שלמה. עליך לתת צדקה כאשר לא 'הורע לבבך' ממצבו של העני, וכך גם מוסברת הנתינה הכפולה המתוארת בפסוקים.
הראשונה מתוך חמלה, והשנייה - הגבוהה יותר, מתוך תודעת מצווה ועושה.
כיוון שונה, עולה מן הדברים הבאים, של ר' קלונימוס קלמן מקרקא:
"כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וגו' הביאו בני ישראל נדבה לה'. הנה הכתוב הזה נראה כולו מיותר שהרי כבר פרט הכתוב נדבת כולם כמו שנאמר ויבאו כל איש אשר נשאו וגו' כל נדיב לב הביאו, וכל יתר הכתובים אשר נפרט כל פרטי נדבתם, למה לי כל זה הפסוק כל איש ואשה וגו' הביאו בני ישראל נדבה לה'. ונראה לפרש על פי פשוטו כי אמרו חז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל הטוב יזכר שמך משתקין אותו כי עושה מדותיו של הקב"ה רחמנות ואינם אלא גזירות. וגם איתא בגמרא לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי, רצה לומר כי יש כמה עבירות אשר גם בעיני אדם מאוס בטבע, לא ידמה בעיני אדם אשר אינו עושה הדבר הזה מחמת שהוא מאוס בעיניו רק צריך לשבר הטבע ויראה שיעשה רק מחמת גזירת המלך לעבדיו. וכן כמה מצות שהשכל מחייבם לעשותם לא יעשה מחמת שהשכל מחייבם רק יעשה הכל מחמת ציווי הבורא ברוך הוא שגזר כך כאדון על עבדיו, ועיין לעיל בפרשת משפטים מזה הענין. זהו בעסק כל המצות אבל במצות צדקה צריך לעבוד ה' בהיפך ממדריגה הנ"ל, כי הנה טבע האדם לאהוב הרבה ממון ולרדוף אחר הממון ומכל שכן שלא לחסרו דהיינו לפזרו לצדקה הוא נגד הטבע, על כן צותה התורה במצות הצדקה לא ירע לבבך בתתך לו כי טבע בני אדם שמיצר בחסרון ממונו על כן צריך האדם לשבר עצמו שלא ירע לבבו רק יתן באהבה וזהו קשה מאד..." (מאור ושמש, ויקהל).
בעל המאור ושמש מציג קו דומה לזה של ר' שמחה בונים, בכל מה שקשור לכל המצוות כלן, אך חריגה ושונה מכלן - מצות צדקה.
ר' קלונימוס, בניגוד לר' שמחה בונים, מדגיש דווקא את תחושת חוסר ההזדהות המתעוררת במעשה הצדקה.
בעוד ר' שמחה בונים, העצים את רגש הרחמים המפעם באדם בראותו את העני בדלותו, ורגש זה, לדעתו של ר' שמחה, הוא התנועה הנפשית האולטימטיבית המלווה את מעשה הצדקה, הרי שר' קלונימוס קלמן, מעצים את הקושי לוותר על ממונך לטובת העומד למולך.
'אל ירע לבבך' של ר' שמחה בונים הוא הצער והרחמים בעוד שאצל ר' קלונימוס קלמן הוא הצער שיש בנתינה ובוויתור על שלך.
אך עיקר ההבדל ביניהם מצוי בעובדה שבעוד שר' שמחה בונים חותר לנתינה 'נעדרת הזדהות' והתלכדות נפשית עם המעשה, על מנת לשמר את מימד הציווי שבמעשה, הרי שבעל המאור ושמש מוציא את מצות צדקה מן הכלל הזה הנכון לגבי כל המצוות, כפי שנדמה שגם הפסוקים עצמם עושים, וחותר לנתינה שיש בה הזדהות, אהבה ורצון, מחמת התוכן ולא רק מחמת הציווי.
אם נקבל את דברי המאור ושמש, עלינו לשאול, במה נתייחדה דווקא מצות צדקה, שההזדהות הינה כה משמעותית לגביה. שהתודעה הנפשית המתלכדת עם המצווה ותוכנה, כה חשובה והכרחית לקיום שלם ומלא של מצות צדקה?
בדברים הבאים ננסה לבאר שלשה כיוונים שונים המתמודדים עם שאלה זו.
לרומם את המציאות כולה
האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, מסביר את ייחודה של מצות צדקה, שעליה נאמר שהיא שקולה כנגד כל המצות, ואשר בכל התלמוד הירושלמי היא מכונה כ'מצווה', ללא פירוט, דבר המעיד על חשיבותה וחיוניותה:
"ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצות ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם, מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה. שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור א"ס ב"ה המלובש בהן ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה' וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה'. ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה לפי שבצדק' אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות" (תניא פרק לז').
בעל התניא, מלמדנו בספר התניא כי תפקידן של המצוות, ליצור חיבור מחודש בין האין סופי לבין הנפש החיונית, היא הנפש הבהמית (פרק כ"ה) שבאדם.
המצוות כלן, נוגעות לעולם המעשה, ומכוח זה, הן מקשרות, את הפעולה המעשית הנובעת מן הנפש הבהמית, אל הקודש, ועל ידי כך, הנפש הבהמית מתלבשת במצוות.
סמלו של החומר, קובע האדמו"ר הזקן, הוא הממון, והתאווה המביעה את החומריות הגדולה ביותר היא תאוות הממון.
הממון, גוזל את חירותנו הפנימית, וקובע את גבולות הגזרה שבתוכם תוכל הנשמה לפרוח.
נתינת צדקה, הינה מצווה המתנהלת ברובד זה של החיים.
הממון שיש בידי הינו פועל יוצא של פעולה בעולם החומרי הגשמי, והוא המאפשר את ההתנהלות בעולם זה.
בעל התניא, איננו מתעסק בשאלה האם הנתינה היא נתינה מתוך הזדהות או לא, מפני שאת בעל התניא מעניינת אך ורק העובדה ששמו של ד' מתלבש בתוך מעשה השייך לתחום הנמוך ביותר של המציאות, ומכוח זה מלבישו באין סוף.
מצות צדקה, מיוחדת מכל המצוות שראשה בשמים אך רגליה מונחים בקצווי ארץ. בתחתית המציאות, ברובד הגשמי ביותר שלה, ובשל כך אין יותר מממצות צדקה לסמל את התנועה האולטימטיבית של עולם המצוות, להלביש את המציאות הנמוכה, את הצד הבהמי שלנו, בלבוש של קדושה, בלבוש של 'מעשה מצווה', בלבוש של אין סוף, ובכך נגאלת המציאות, בכך נגאל האדם.
הגאולה, על פי בעל התניא, היא היכולת לאסוף את המציאות כולה שנתפזרה מן האין סוף, ולשוב לקשרה אליו, לשוב ולהלבישה בלבוש של קודש. האדם מתנהל במציאות הגשמית, נפגש עימה, מקיים עימה זיקה, וככל שכל פעולה כל מעשה, כל תנועה של האדם במציאות, לובשת לבוש של מצווה, כך יותר ויותר נקודות בעולם נגאלות ונאספות אל מקורן האין סופי. אותו מקור שהחולין ניתק אותן ממנו, והמצווה שבה ומקשרת אותו.
אצל בעל התניא, הסתמיות, החול, הרשות יוצרים חייץ בין האין סוף לבין המציאות, והקדושה, המצווה והתורה, שבים ומחברים, ובלשונו מלבישים את המציאות בלבושי א"ס. ומעל כלן - מצות הצדקה.
אולי נוסיף ונאמר, כהמשך לדברי האדמו"ר הזקן, כי היכולת לתת צדקה, היא זו גם המשחררת את האדם מכבלי הממון של העולם הזה.
האדם רודף אחר הממון, ומשזכה לו הוא מפזרו. עשיר קמצן, משועבד לממונו, הרבה יותר מעני נדיב לב, אשר גם את המעט שיש לו הוא מוכן בקלות לפזר ולתת.
קללת האדם הראשון, היא צער הרדיפה אחר הפרנסה, ועמלה של רדיפה זו, הוא לחם חוקו של האדם מן הגירוש מגן עדן ועד היום הזה.
מצות צדקה, יש בה בכדי להמתיק את הקללה, ולהשתחרר ממנה, לפחות תודעתית.
אנו פונים, כביכול, אל האדמה אשר מצמיחה לנו קוץ ודרדר ומחייבת אותנו לעמול קשה על מנת להוציא ממנה לחם: אל נא תחשבי כי עמלנו להוציא לחם הופך אותנו לעבדים של הלחם. אל נא תחשבי כי רדיפתנו אחר הממון על מנת לחיות, הופכת אותנו למשעובדים לו. ברגע אחד, בהרף עין, ללא מאמץ עילאי, אנו יכולים לוותר על הלחם ולוותר על הממון, ומתוך כך שבה אלינו חירותנו הרוחנית הגמורה, מכח מצות הצדקה, הנעשית מתוך תודעה מלאה של וויתור מרצון ומשמחה - על ממוננו, לטובת זולתנו.
תנועה של נתינה בעולם
כיוון נוסף המייחד את מצות צדקה על פני כל המצוות עולה מתוך דברי ר' שלמה מראדומסק:
"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' וגו' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביוניך בארצך. הנראה בפי' הפסוקי' האלו מבלי שנאריך בדקדוקים כי הנה כבר פרשנו בפ' ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד'. שהכוונה היא כי אם תתן צדקה על בחי' הכוונה הזו שבעבור זה יברכך ד' גם זה לא טוב בעיני ד'. וז"ש הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו על הכוונה זו אשר בגלל הדבר הזה יברכך ה'. כי לא זאת רצון הש"י ב"ה בנתינת הצדקה. אע"פ (פסחים ח, א) שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור מ"מ לא זו תכלית כוונת הצדקה ואמה"כ הטעם כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ר"ל אם תעשה רק על כוונה זו לעצמך הנה יהיה זה רק לטובתך אבל העני ישאר עני כי לא יחדל האביון וגו'. אבל אמר הכתוב ע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך. הורה לנו הכתוב בזה דרך נתינת הצדקה שע"י כוונת הצדקה יעורר רחמים וחסדים על ישראל ע"י היחוד צדיק וצדק ועי"ז ימשיכו השפעות טובות על בנ"י בסוד והי' מעשה הצדקה שלום. וזה שאמה"כ ע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך הוא יוד"ך למעלה לפתוח צנור השפע ויהי' לכל ישראל כל טוב לאחיך לעניך ולאביונך בארצך כולם יהיו שוים לטובה על אופן הזה תתן צדקה" (תפארת שלמה, ראה).
ר' שלמה מראדומסק, מבקש להוציא מחשבת פיגול אחרת, ממעשה הצדקה.
בדבריו הוא דורש את המילים 'אל ירע לבבך' באופן שונה מקודמיו, וזאת על פי המשך הפסוק: 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך', אשר לשיטתו איננו התשובה ל'אל ירע לבבך' כי אם התוכן של 'ירע לבבך'.
המחשבה כי נתינת הצדקה מועילה בהיותה מביאה ברכה לאדם בבחינת 'עשר בשביל שתתעשר', הינה מחשבת פיגול, שאמנם איננה מבטלת את ערכה של הנתינה, אך מצמצמת אותה למדי.
לשיטתו, נתינה מן הסוג הזה, אולי תביא ברכה לנותן, אולם איננה פותרת את בעית העניות.
בעל ה'תפארת שלמה' מבין כי הדרך להביא למצב של 'אפס כי לא יהיה בך אביון', היא רק על ידי התחלת פעולת הצדקה על ידי האדם והשלמתה על ידי ד' יתברך.
פעולת הצדקה, על פי ר' שלמה, יוצרת תנועה של השפעה. היא לכשעצמה איננה פותרת בעיה. פעמים רבות אנו מתוסכלים מן העובדה כי אנו עוזרים לעני אך אין ביכולתנו לפתור את בעיותיו.
ר' שלמה מראדומסק מבקש לקבוע כי נתינתנו אכן יכולה לפתור את בעיותיו, אם יש בכוחה ובסגולתה לחולל תנועה של השפעה אלקית.
ניתן לדמות את המציאות, על פי דבריו לתמונה של צינורות סתומים, שד' יתברך מבקש מאיתנו על ידי פעולת הצדקה לפתוח אותם.
תנועת הנתינה שלנו, מחוללת תנועה של נתינה בעולם והיא המביאה גם לשפע האלקי לחזור ולהשפיע אל כל הנזקקים, אך היכולת שלנו להתחבר אל התנועה האלקית העולמית, תלויה ביכולתנו לזכך את הנתינה ולהותירה באמת כתנועה של השפעה.
נתינת צדקה 'על מנת לקבל פרס', איננה יכולה לחולל תנועה של השפעה אלקית, ואולי אכן יגמול לנו ד' על מעשנו הטוב, אך את הפעולה האלקית לא נחולל במעשינו.
כוחה של מצות הצדקה, על פי ר' שלמה מראדומסק, הוא בהיותה יכולה לחרוג מן הפעולה המקומית, ובהיותה יוצרת תנועה בעולם, אך זו מותנית בזָכּוּתה של הנתינה וביכולתנו להביא את עצמנו למדרגה אלקית או כמעט אלקית של נתינה זכה שכל ענינה הוא להשפיע, ולא להיות מושפעים.
ככל שתידמה נתינתו באופיה, לנתינה האלקית השלמה, כך נוכל לעורר את הנתינה האלקית לפעול ולהביא שפע לתיקונו של עולם.
פתוח תפתח
ר' נחמן מברסלב, בתורות רבות, מקדש את נתינת הצדקה ומרוממה.
אחת התורות המרכזיות שבהן מברר ר' נחמן את ענינה של מצות צדקה היא התורה הבאה:
"'וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ' (מְלָכִים - א י"ז) זֶה בְּחִינַת צְדָקָה. כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְנַדֵּב לִצְדָקָה, אֲזַי צְרִיכִין לְשַׁבֵּר אֶת הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת, וְזֶהוּ עִקָּר עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה. כִּי מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן בְּטִבְעוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה מֵחֲמַת רַחֲמָנוּת שֶׁבְּטִבְעוֹ, אֵין זֶה עֲבוֹדָה, כִּי יֵשׁ גַּם כַּמָּה חַיּוֹת שֶׁהֵם רַחֲמָנִים בְּטִבְעָם, רַק עִקָּר הָעֲבוֹדָה לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת. וְזֶה בְּחִינַת: "וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ" כִּי הָעוֹרֵב הוּא בְּטִבְעוֹ אַכְזָרִי, וְנִתְהַפֵּךְ לְרַחֲמָנוּת לְכַלְכֵּל אֶת אֵלִיָּהוּ. כְּמוֹ - כֵן צְרִיכִין בִּצְדָקָה כַּנַּ"ל. וְכָל הַנְּדִיבֵי לֵב, כָּל מִי שֶהוּא נַדְבָן, צָרִיךְ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר בִּתְחִלָּה דֶּרֶךְ בְּחִינָה זוֹ, בְּחִינַת: "וְאֶת הָעֹרְבִים" הַנַּ"ל. דְּהַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלָּה צְרִיכִים לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלָּהֶם, מַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם אַכְזָרִיּוּת בִּתְחִלָּה, לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת, לְהִתְנַדֵּב לִצְדָקָה כַּנַּ"ל " (ליקוטי מוהר"ן תנינא ד,א).
ר' נחמן, בדברים אלו, סובר כי עיקר עבודת הצדקה היא נתינה מתוך התגברות על מידת האכזריות. מי שרחמן בטבעו, ומצות צדקה באה לו באופן טבעי ופשוט, איננו מקיים את מצות הצדקה באופן מלא. כך דורש ר' נחמן, את הפסוק 'ואת העורבים צויתי לכלכלך'. העורב, מסמל את האכזריות, את השחרת הפנים, ודווקא הבחינה העורבית שבאדם, היא זו המצווה לכלכל ולתת צדקה.
ר' נחמן, מרחיק לכת וקובע שמי שבטבעו רחמן, חייב לגלות בקרבו את תכונת האכזריות ומתוכה לתת את מצות הצדקה, מתוך שיבורה והתגברות עליה.
לכאורה, נראה כי הדרך בה צועד ר' נחמן היא הכיוון המוסרי הדומה במעט, לדברי ר' שמחה בונים לעיל, ואף מוקצן יותר.
לכאורה נתינה שאיננה טבעית מעצימה את קבלת העול ואת העשייה מתוך ציווי ולא מתוך הזדהות. מי שנותן מתוך רחמנות, מספק את צרכיו ולא מקיים מצווה, ועל כן צריך האדם להתאמץ ולתת מתוך אי הזדהות.
אולם נדמה כי ר' נחמן מבקש לומר הרבה יותר מזה, וננסה לברר את הדברים דרך הפסקה הבאה בתורה:
"וּבְחִינָה זוֹ, דְּהַיְנוּ הַתְחָלַת הַצְּדָקָה הִיא קָשָׁה וּכְבֵדָה מְאֹד. כִּי כָל הָעֲבוֹדוֹת וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת, כָּל מַה שֶּׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֻבְדָּא בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּמָּה קָלִין שֶׁל אוֹי וַאֲבוֹי וְכַמָּה גְּנִיחוֹת וְכַמָּה כְּפִילוּת וְכַמָּה הַטָּיוֹת (הַיְנוּ תְּנוּעוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁעוֹשִׂין יִרְאֵי ה' בַּעֲבוֹדָתָם) צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת קֹדֶם שֶׁעוֹשִׂין אֵיזֶה עֻבְדָּא. וְעִקָּר בַּהַתְחָלָה, שֶׁאָז קָשֶׁה מְאֹד, כִּי 'כָל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת' (מְכִילְתָּא פָּרָשַׁת יִתְרוֹ, וְהוּבָא בְּפֵירַשִׁ"י שָׁם), וּצְרִיכִין כַּמָּה קָלִין וְכַמָּה גְּנִיחוֹת וְכוּ' קֹדֶם שֶׁמַּתְחִילִין אֵיזֶהוּ הַתְחָלָה. וְגַם אַחַר כָּךְ לְאַחַר הַהַתְחָלָה גַּם כֵּן אֵינוֹ בָּא בְּנָקֵל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּצְרִיכִין כַּמָּה יְגִיעוֹת וְכַמָּה תְּנוּעוֹת כַּנַּ"ל קֹדֶם שֶׁזּוֹכִין לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֻבְדָּא, שֶׁיִּהְיֶה לָהּ הִדּוּר. אַךְ הַהַתְחָלָה קָשָׁה מְאֹד כַּנַּ"ל, כִּי עִקָּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים, (תַּנְחוּמָא פָּרָשַׁת נֹחַ וְהוּבָא בְּפֵירַשִׁ"י שָׁם) נִמְצָא שֶׁהַמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכָל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הֵם בְּחִינַת הוֹלָדָה, וְקֹדֶם הַהוֹלָדָה כַּמָּה קָלִין וְכַמָּה חֲבָלִים וְצִירִים יֵשׁ לְהַיּוֹלֶדֶת קֹדֶם שֶׁמּוֹלֶדֶת הַהוֹלָדָה, וּבִפְרָט מַבְכִּירָה, דְּהַיְנוּ הוֹלָדָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל אִשָּׁה, שֶׁאָז קָשֶׁה עָלֶיהָ מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה ד): "צָרָה כְּמַבְכִּירָה", שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַהַתְחָלָה, בְּחִינַת: 'כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת' כַּנַּ"ל: וּצְדָקָה הִיא תָּמִיד הַתְחָלָה
בִּבְחִינַת (דְּבָרִים ט"ו): "פָּתוֹחַ תִּפְתַּח" שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ פֶּתַח וְהַתְחָלָה הַצְּדָקָה הִיא פּוֹתַחַת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וּמַרְחֶבֶת הַפֶּתַח יוֹתֵר, כִּי כָל דָּבָר וְדָבָר מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ וְאוֹתוֹ הָעֲבוֹדָה, צְרִיכִין לִפְתֹּחַ שָׁם פֶּתַח לִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, וְזֶה בְּחִינַת: 'כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת', מֵחֲמַת שֶׁבַּהַתְחָלָה צְרִיכִין לְשַׁבֵּר וְלִפְתֹּחַ פֶּתַח מֵחָדָשׁ, עַל - כֵּן קָשֶׁה מְאֹד. וּסְגֻלַּת כֹּחַ הַצְּדָקָה לְהַרְחִיב וְלִפְתֹּחַ הַפֶּתַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁכְּשֶׁעוֹשִׂין אֵיזֶהוּ פֶּתַח בְּאֵיזֶה עֲבוֹדָה וְנוֹתְנִין צְדָקָה, אֲזַי הַצְּדָקָה פּוֹתַחַת וּמַרְחֶבֶת הַפֶּתַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי צְדָקָה הִיא הַהַתְחָלָה שֶׁל כָּל הַהַתְחָלוֹת, כִּי הִיא פּוֹתַחַת וּמַרְחֶבֶת כָּל הַפְּתָחִים כַּנַּ"ל. וְגַם בִּצְדָקָה עַצְמָהּ יֵשׁ הַתְחָלָה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁמַּתְחִילִין לִתֵּן צְדָקָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת: 'וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי' כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן הַתְחָלַת הַצְּדָקָה הִיא קָשָׁה וּכְבֵדָה מְאֹד, כִּי הִיא בְּחִינַת הַתְחָלָה שֶׁל כָּל הַהַתְחָלוֹת כַּנַּ"ל" (שם ד,ב).
הצדקה, מלמדנו ר' נחמן היא 'ההתחלה של כל ההתחלות'.
ר' נחמן מקשיב היטב לפסוקים ושומע פעם אחר פעם את המילים 'פתוח תפתח'. הצדקה היא עצמה בחינה של פתיחת פתח, ועל כן נתונה בה הסגולה גם לפתוח ולהרחיב פתחים אחרים.
הפתח, אצל ר' נחמן מברסלב, הוא התחלה חדשה בעבודת ד'. כל מעשה חדש, כל הנהגה חדשה, כל התקרבות, כל תשובה, היא פתח שהאדם מבקש ללכת בו ולהיכנס דרכו.
וההתחלות קשות ואינן פשוטות. הצעד הראשון, הלידה הראשונה, מלווים בהיסוס, בפחד, בחתירה וחקיקה בתוך סלע חוסם, בתוך חומה בצורה, וצריך לסול את המסילה, להרחיב את הפתח כדי שאפשר יהיה לעבור דרכו בכל הוויתו, לא רק להציץ מבין חרכיו, כי אם באמת להיות שם, באמת לעבור אל המקום החדש.
הצדקה מסוגלת להרחיב פתחים אחרים. מי שמבקש להתחיל דרך חדשה בעבודת ד', לקבל הנהגה חדשה, להתחיל ולהקפיד בקיום מצווה חדשה שעד היום הוזנחה, ייתן צדקה, והצדקה הינה סגולה להרחבת הפתח, להצליח לצאת אל הדרך החדשה, דרך אותו הפתח שהצדקה תרחיב.
סגולה זו של הצדקה, נתונה לה בהיותה בעצמה פתח. ומדגיש ר' נחמן כהמשך לפסקה הקודמת, היא מהווה פתח, דווקא כאשר היא ניתנת מתוך בחינת 'ואת העורבים ציויתי לכלכלך'. מתוך בחינת האכזריות, ונראה כי צריך לרדת לעומקה של בחינה זו.
האכזריות עליה מדבר ר' נחמן בתורה זו, איננה אכזריות אקטיבית של פגיעה ושל הריסה.
השחרת הפנים לבניו של אדם כעורב, כפי שאומרת הגמרא (עירובין כב.), איננה פגיעה בהם, כי אם התעלמות מהם. האדם הפונה אל בניו, אל זולתו, מאיר פניו אליהם, כפי שאנו מתברכים על ידי כהנינו: 'יאר ד' פניו אליך ויחנך'. הרחמים הם פועל יוצא של הארת פנים, של פניה אל הזולת, של הכרה בו ובצרכיו. השחרת הפנים הינה התנכרות לזולת והפנית עורף. בלשוננו היינו אומרים - אגואיסטיות. האדם איננו מאיר פנים לעולם. איננו פונה אליו, איננו פותח פתח אליו.
ר' נחמן מודע לכך כי יש אנשים שבטבעם הינם מאירי פנים, אולם כל אדם באשר הוא אדם, נושא בקרבו בחינה של השחרת פנים כעורב.
האדם קרוב אצל עצמו. מודעותו העצמית, ההכרה בצרכיו, הצורך הקיומי הפנימי לדאוג לעצמו, הם האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלו.
כל אדם, גם מי שחי חיים של נתינה ושל התמסרות לזולת, מקיים בקרבו מעגל פנימי אטום, סגור, שאיננו פונה לעולם, שאיננו מתוודע אליו, שאיננו חושף את עצמו אליו, שאיננו מאפשר לעולם לגעת בו.
ישנן מחשבות, תחושות, צרכים שהם נחלתו של האדם בלבד, ואיש בל יקרב. זהו מעגל פנימי, אניות, אנכיות, שאין בה פתחים, שאין בה צוהר אל העולם, שהיא מקיימת את יחידותו של האדם על פני תבל כולה. כל רגש של אינדיבידואליות, כל תחושה של בדידות, כל תנועה נפשית של ניכור כלפי העולם, שכל אדם באשר הוא אדם חווה אותה לרגעים, נובעת מאותו מעגל פנימי יחידאי שאין בו הארת פנים, שאין בו פניה אל הזולת, שאין בו רחמים, שהוא בחינת 'חור שחור' כעורב.
ר' נחמן מברסלב, היה מן האנשים הבודדים שהיו מעולם. בתורות לא מעטות, בשיחות רבות, ר' נחמן מבטא את בדידותו. את היותו מוקף בחסידים, אך עם זאת בודד עד כדי שגם אם יצעק בצעקה גדולה מן העולם ועד קצהו, איש מסביבו לא ישמע. את המקום הזה, מבקש ר' נחמן לגאול על ידי מצוות צדקה.
התביעה של ר' נחמן גם מן האנשים נדיבי הלב, מאירי הפנים, שהם כלם פתחים וחלונות אל זולתם, למצוא את ה'חור השחור' כעורב שבקרבם, למצוא את מידת האכזריות המתנכרת לעולם, המתעלמת ממנו, המלאה כל כולה באני ובאנכי בלבד, להגיע אל אותו מקום קמאי שקיים בכל אדם - ודוקא בו, לקרוע חלון, לפתוח פתח אל העולם ואל הסביבה.
ר' נחמן מבקש לסדוק את החומה הבצורה של הבדידות והאינדיבידואליות ולפתוח בה פתח.
הצדקה היא המצווה האולטימטיבית של פניה אל הזולת, של פתיחת פתח - פתוח תפתח. של הרמת התריסים, סילוק הוילון ופתיחת החלון לרווחה, אל העולם.
מצות הצדקה היא התנועה הבסיסית, של הכרת האדם בזולתו, של ההיחלצות מן המבוך הפנימי האינסופי של האדם אל האחר, וככל שהיא נוגעת ב'לבד' של האדם, ככל שהיא מעמיקה אל הבחינה האינדיבידואלית האנכית ביותר של האדם, אל ה'אכזריות כעורב' כן מתחוללת מהפכה עמוקה ומלאה יותר ביכולתו של האדם לפרוץ מעצמו אל זולתו. הוא לומד להקשיב הקשבה פנימית, הוא לומד לראות למרחוק, הוא לומד לשתף את זולתו בעולמות עמוקים ופנימיים, הוא לומד לתת נתינה אמיתית.
היכולת להשתחרר מכבלי האני, מן המבוך הפנימי, מן הריטואל העצמי הקבוע, היא גם היכולת להתחדש ולהתקדם.
מבשרה של הפילוסופיה המודרנית, רנה דקארט, סבר כי אחת ההוכחות לקיומו של אלוהים בקרבנו היא העובדה שגנוזה בנו השאיפה להתקדם.
השאיפה להתקדם, צומחת מן המפגש עם משהו שהוא מעבר לנו, והוא היוצר את הפער בין מה שאנחנו למה שאולי אנחנו רוצים להיות. והיכולת לראות את מה שהוא מעבר לנו, תלויה ביכולתנו להשתחרר מעצמנו, לאמץ נקודת מבט החורגת מעולם המושגים שלנו, ללמוד להתרוקן מעצמנו ולפתוח פתח אל האחר, אל משהו שהוא מעבר לנו.
הצדקה פותחת את כל הפתחים, ומאפשרת את כל ההתחלות, מפני שהיא יוצרת אצל האדם את השחרור מן האני, מן העצמיות, מן האנכיות, ומאפשרת לו לפתוח פתח אל משהו שהוא מעבר.
כשר' עקיבא קובע 'ואהבת לרעך כמוך. זה כלל גדול בתורה' (ספרא קדושים פ"ד), הוא מבקש להשעין את כל התורה כולה על מצות 'ואהבת לרעך כמוך'.
על פי דברים אלו נסביר, כי לא מדובר בביכור מצוות שבין אדם לחברו על פני מצוות שבין אדם למקום, כי אם בבירור התנועה היסודית שתאפשר לאדם לגלות את בוראו, לעבוד אותו, להתקדם בעבודתו. אהבת הרע, היא היכולת להתקדם, להיחלץ מן המבוך האישי ומתוך כך לצמוח למקום חדש.
התורה תובעת מאיתנו במצוות הצדקה, לא רק לתת, כי אם גם לפתוח - 'פתוח תפתח', 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך'. לא תנועה של התכנסות, של הפנמה, של התכווצות פנימית, כי אם תנועה של יציאה החוצה, של פתיחת פתח, של הארת פנים ופניה אמיתית אל זולתנו ורק הם אלו, שיביאו את האדם אל זולתו, אל תורת ד' ואל ד' יתברך עצמו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)