פרשת ראה - תהליך בחירת ירושלים

  • הרב שמעון קליין

מבוא

הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’" חוזר על עצמו שוב ושוב בספר דברים. שמו של המקום אינו מצוין - מכיוון שהוא עדיין לא נבחר, אבל בעתיד א-להים עשוי לבחור בו. היאך עשויה בחירה זו להתקיים? מה פשר דחייתה אל העתיד? במה היא תלויה?

קיימים מקומות נוספים בהם א-להים אינו מגלה דבר מה לעבדיו. א-להים קורא לאברהם לעזוב את מקומו, ללכת, מבלי שידע לאן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'). גם הליכתו אל הר המוריה היא ללא יעד מוגדר - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵ-לֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם... וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כ"ב, א'). בשני אלו יוצא אברהם לדרך לא נודעת, כשהוא מלווה בהבטחה להתבהרות בשלב מאוחר יותר[1]. הליכה זו אל הלא נודע מקפלת בתוכה עמדה נפשית ורוחנית ובה צפייה, כמיהה, ואמון בא-להים שינחה אותו בדרך טובה. שונה הוא ה'מקום אשר יבחר ה'' משני אלו, מכיוון שכאן
א-להים בעצמו עדיין לא בחר.

דומה שמפתחות לשאלות אלו מצויות בפרשייתנו.

 

זה לעומת זה

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:


וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:

   (דברים י"ב, א'-ז')

פרשייה זו מתארת את צורת עבודת ה' עם הכניסה אל הארץ. הציר המרכזי בה הוא הניגודיות שבין עבודת אלוהים אחרים, המכילה פירוד, לבין עבודת ה' - המכילה אחדות. הם עובדים את א-להיהם - "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ב'), לאחר ירושת הארץ, מקומות אלו יימצאו בידכם, ואתם מצווים לאבדם ולאבד את שמם מן המקום ההוא. 'לא תעשון כן לה' א-להיכם' - לא כך תעבדו את ה', "כי אם אל המקום אשר יבחר מכל שבטיכם לשום את שמו שם" - מקום מוסכם המייצג את כלל השבטים, 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - לשכנו של ה' תהא דרישתכם, אליו תבואו, ושם תהא עבודתכם.

הנגדה נוספת מתוארת בפסוקים העוקבים:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

     (שם, ח').

 

בשונה מן ההנגדה הראשונה, שהעמידה את עבודת ה' מול עבודת אלוהים אחרים, כאן הניגוד הוא בין צורת העבודה במדבר, לבין צורתה העתידית בארץ: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" - ה'ישר' מגלם מכוונות פנימית, אך לצידה מגבלה - 'בעיניו', כסובייקט המחויב לנקודת המבט של עצמו, לא של אחרים. "כִּי לֹא בָאתֶם  עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" - ההיתר לסוג זה של עבודה הוא - המצב החסר בו אתם נתונים כעת, כמי שעדיין לא באו אל המנוחה - כעמדה נפשית ורוחנית, ואל הנחלה - בהקשר לחיבורכם אל הארץ. כאשר יתקיימו שני תנאים אלה - שוב לא תוכלו לנהוג בצורה דומה.

בפסוקים הבאים מתואר תהליך המגשר בין השלבים.

 

טיבו של תהליך

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְריכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'...  (שם, ט'-י"א)

"וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן" - צעד ראשון הוא עצם הכניסה אל הארץ. "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם" - ישיבה מגלמת השתקעות, ונחלה מגלמת היטמעות במרחב. גם השלב הבא קשור לצורת הנוכחות במרחב: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב"  - לאחר הישיבה, והנחלה, בא שלב המנוחה מן האויבים. "וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" - ללא איום מבחוץ. תוספת זו מעידה על הישיבה בתקופה הראשונה כמי שהושתתה על יראה, ואולי על מאזן אימה. כעת, לאחר המנוחה מהאויבים, במצב בו העולם סביבכם כבר אינו זר ומאיים, לא יהיה עוד צורך בעמידה על המשמר. תיאור זה מעיד על תהליך עומק שעשוי להתרחש בין העם לבין העמים סביבו.

אם נבקש לאפיין  מהו הנושא בתהליך המתואר,  דומה שהתשובה תהיה - 'ההימצאות במרחב'. נקודת המוצא היא המצב בתקופת  המדבר: נטולי מקום, נתונים בתוך עצמם, ואיש הישר בעיניו יעשה - אינו מסוגל להכיל נקודת מבט המצויה מעבר לו[2]. עם הכניסה לארץ מתחולל שינוי הדרגתי: תחילה בעצם קיומה של קרקע לרגליהם, ואחר כך - בממד המקום הנוכח בעולמם - בישיבה בארץ ובנחלה. בצעד שלישי נוצרת עמדה הנותנת מקום לעולם שהוא מעבר לכם - מבני עמכם ומעמים אחרים. הכתוב מדלג על המעגל הפנימי, ומצביע על סוף התהליך, על האויב ששוב אינו מאיים, וחשים כלפיו 'מנוחה'. 'וישבתם בטח' - נוכחות בטוחה ומפויסת עם העולם שסביבכם, כולל עם מי שעד כה נתפש כאויב.

פסוקים אלו הם ביטוי נאמן לתהליך שהתרחש החל מדור המדבר ועד לדורו של דוד. יהושע - עובר את הירדן, מתיישב ונוחל, והוא גם צופה אל עבר השלב הבא בחיי העם, בשלחו אותם איש לנחלתו - בתום תקופת כהונתו:  'וישלח יהושע את העם איש לנחלתו'[3]הישיבה והנחלה הם הנושא בתקופת השופטים, והתהליך הולך ומבשיל עד לתקופת דוד, אז נזכר לראשונה הביטוי 'ויהי כי ישב דוד בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב' (שמואל ב' ז', א').

מהי מידת מעורבותו של א-להים בתהליך זה? צעד ראשון הוא אנושי - "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן", והוא מגדיר נקודת מוצא: האדם הוא מחולל התהליך. הצעד במהותו הוא פיזי, וממילא נוכחות א-להים בו עדיין אינה משמעותית. צעד שני נתון גם הוא בידי העם, אך א-להים מצטרף ומאפשר את קיומו - "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם". אזכורו של א-להים הוא ביטוי לנגיעה המתקיימת בשלב זה בעולם הרוח - בישיבה ובהשתקעות בארץ. הקדמת פועלו של א-להים בחוליה האחרונה: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" - אין פירושה דילוג על עמדת האדם. ה'ישיבה בטח' היא צעד נוסף בעמדה הנפשית והרוחנית, ובאלו תורגש מעתה נוכחותו של א-להים[4].

מבנה זה הוא מבנה יסוד בספר דברים, בו מכין משה את העם לקראת הכניסה אל הארץ: נקודת המוצא היא הפעולה האנושית, ורק בעקבותיה יבוא השוכן לשרות בכלים שהוכנו על ידי בני אדם[5].

בפסוק הבא מוסיף הכתוב ממד נוסף לתהליך.

 

המקום אשר יבחר ה'

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': 

פסוק זה מתאר בחלקו הראשון מעשה א-להי: הבחירה במקום לשכן שמו שם. בחלקו השני מצטווה האדם להביא את כלל קרבנותיו אל מקום זה. כבר שאלנו - באיזו דרך עשויה הבחירה להתקיים? או - מה פשר העובדה שעד שלב מסוים א-להים עדיין לא בחר?

קצה חוט להבנת הבחירה הא-להית נמצא בעיתויה - לאחר המנוחה מן האויבים, כאשר העם יושב בטח בארצו. עיתוי זה אינו מובן מאליו, והוא דוחה את הבחירה לשלב מאוחר ביותר בהתפתחות הממלכה. במבחן התוצאה - המנוחה מן האויבים מתקיימת בשלהי ימי דוד (שמואל ב' ז', א), ורק בדור לאחר מכן - לאחר חנוכת המקדש בתקופת שלמה, מתקיימת הבחירה הא-להית לשכן שמו בבית זה[6].

לאור הבחנה זו, יש להתבונן מחדש על מהות התהליך ההיסטורי המשתקף בפסוקים אלו: קודם לתקופת דוד המקום אשר יבחר בו ה' עדיין אינו ידוע, ולמעשה ירושלים אינה מעוררת עניין אצל איש. האבות נקשרים אל ערים - כמו חברון, בית אל, שכם, לא אל ירושלים[7]. יהושע מכונן משכן בשילה - בנחלת שבטו[8], מנהיגים בתקופת השופטים יושבים באשר הם יושבים, עלי בשילה, שמואל במצפה, ושאול בגבעה, והם אינם מתעניינים בה כלל.[9] משמעותית היא העובדה ששאול, נאבק על מעמדו כמלך ועל הורשת הכיסא לבניו, אך למאבקו אין כל השלכה ביחס לעיר הממלכה - ירושלים. 

בתקופה שנייה דוד קובע את ירושלים כבירת הממלכה. צעד זה הוא פרי בחירתו של דוד, ביטוי לתפישת עולמו, לא ציווי א-להי אליו הוא חויב[10]. עד כמה היה הוא משמעותי בעיניו, ניתן ללמוד מן העובדה שזהו הצעד הראשון שלו כמלך - עם איחוד הממלכה[11]. מאוחר יותר, דוד מעלה את ארון הברית לירושלים, ובכך הוא מייעד אותה להיות עירו של השוכן (שמואל ב' ו'). בנוסף - הוא מעמיד תשתית למקדש (תיאורים בספר דברי הימים), ולימים, ממשיך שלמה בדרכו ובונה בה את המקדש. בהיבט הפרשייה שלנו - תקופה זו נמצאת בתפר שבין הישיבה בארץ לבין המנוחה מן האויבים והישיבה בטח. שלב מעבר זה מכיל את בניית הממלכה והמקרא בחר לתאר חלק מהיבטיו בפרשיות אחרות[12].

בתקופה שלישית: א-להים בוחר בעיר ובמקדש כמקומו של השוכן, בבחירה המתפרשת כאישור לתהליך כולו. הלשון 'אשר יבחר ה'' - בלשון עתיד היא ביטוי לתלות הבחירה
הא-להית במעשה האנושי הקודם לה. א-להים יבחר לשכן שמו בבית שיוכן לו על ידי בני עמו[13].

 

פרספקטיבה מתפתחת

תהליך היסטורי זה מציף שאלות חדשות: מה הביא את דוד דווקא אל ירושלים[14]? ומן העבר השני - מה הביא את
א-להים לבחור במקום זה? או בניסוח אחר - איזה מעשה אנושי דרוש בכדי שא-להים יאמר את שאמר לשלמה: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי" (דברי הימים ב, ז', י"ב)? דומה שהנושא הנמצא בליבה של הפרשייה בספר דברים, הוא העומד בליבה של בחירת דוד בה, והוא גם העומד בליבה של הבחירה הא-להית במקום זה.

נפתח בפרשייתנו: הפרשייה פתחה בהוראה לאבד מקומות בהם עבדו לאלהים אחרים. 'על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן' - לכל יחידת נוף ולכל יחידת חיים יש אלהים תואם. האלהים - נתפש ככוח של אינסוף, הנתון במרחב ובו הוא פועל. ואתם - 'לא תעשון כן לה' א-להיכם'  - לא א-להים מקומי הוא א-להיכם, כי אם 'ה'' - בשם הוויה שהוא א-להים של כולכם. תחת ריבוי המקומות, המייצרים נתק בין א-להים לא-להים, אתם מזומנים אל 'המקום אשר יבחר בו א-להים מכל שבטיכם'. פערים גדולי אמנם מבדילים בין שבטיכם, אבל יבוא יום, ויימצא המכנה המשותף בדמות מקום שיעמיד תשתית אחת לכולכם. כך - תילך ותירקם תמונה אחת, גדולה, המכילה את המבטים השונים על המציאות, בשונה מן התמונה החלקית המשתקפת בעבודת האלהים האחרים.

לצד זאת - מתואר תהליך פנימי העובר על העם, במהלכו תפישתם בעבודת ה' עשויה להשתנות. עם ישראל נתון במדבר בעמדה רוחנית החווה את ה'פה' ואת ה'היום', עדיין ללא מנוחה פנימית וללא נטיעה במרחב ה'מקום'. זוהי עמדה שאין בה מנוחה, אין בה גם נחלה, והיא משאירה את האדם בעמדה ילדותית, קיומית. עם הכניסה לארץ, תלך ותירקם תודעה של חברה ועם, איש הרואה מעבר ל'ישר בעיניו'. תפישת העולם תלך ותתרחב, עד השלב בו גם יחסם אל עמים שבנקודת המוצא נתפשו כאויבים, יהיה במנוחה, כמי שנמצא להם מקום בעולמכם[15].

 

]]

מדוע דווקא ירושלים?

כאמור, המצפן הפנימי של דוד מביא אותו לירושלים. מה מקופל בצעד זה? במבט ראשון - ישנן ערים חשובות אחרות כמו חברון, בית אל או שכם[16], בהן התרחשו אירועים היסטוריים משמעותיים, וניתן היה לחשוב על אחת מהן כעיר בה ישכן א-להים את שמו. כנגד זאת, קיימות סיבות רבות מדוע לא לבחור בירושלים: ירושלים היא עיר נכרית, יבוסית; לא התחוללו בה אירועים משמעותיים, והביטוי המובהק לכך הוא בהתעלמות ממנה במשך מאות בשנים עד לתקופת דוד.

ירושלים היא מובלעת כנענית בלב ליבה של הארץ - במשך מאות בשנים. בני יבוס יושבים בה, בונים ממלכה עצמאית, ובה יושב מלך זר משבעת העממים ("הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה’ אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ" (שמ"ב כ"ד, כ"ג)). כל אלו הם ביטוי לעובדה נוספת: בעצם קיומה היא מגלמת מורכבות הגורמת לדחייתה. ירושלים היא עיר גבול בין שבט בנימין לבין שבט יהודה, בין בית רחל לבין בית לאה. בתשתית הקיום של השבטים מצוי מתח, ומשקעי מכירת יוסף נתונים בו (יהודה הוא שהציע למכרו, והוא גם ירד מאת אחיו בעקבות המכירה). מתח קיים גם בין שני השבטים - בנימין ויהודה, והוא מגיע לשיאו בתקופת שאול ודוד. בכדי לבנות עיר גבול, על שני השבטים - 'השכנים' לפתור את המתח שביניהם, להתאחד, ולבצע יחדיו את המשימה. עובדה היסטורית זו לא יכלה להתממש במשך מאות בשנים, ובחלל זה התיישבו בני יבוס ובנו את ממלכתם.

'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה' אומר דוד, ודומה שעיקרון רוחני זה תקף לגבי ייסוד ירושלים כעיר בירה. אותן תכונות ממש שהיוו סיבה לרחק במשך תקופה מסוימת, הופכות כעת להיות יתרונה הגדול של ירושלים. כל זמן שתפישת העולם השוררת בעם היא שבטית, וכל שבט מעמיד את עצמו במרכז, הרי שהמתח בין רחל ולאה יהיה בשיאו, וכמוהו המתח שבין שאול לבין דוד[17].

שנים רבות הייתה ירושלים זנוחה, ובכך היא שיקפה סולם ערכים ותפישות עולם המעמידות את השבט במרכז, ואת התחרות בין השבטים כערך. אם הנושא הוא האינדיבידואל, וכל שבט משוכנע שהאמת בכיסו, אזי ירושלים מגלמת את מקום הפירוד, את נקודת הקצה ואת המלחמה המתמדת - מי צודק.

צעד ראשון של דוד הוא - כינונה של ירושלים כעיר בירה. בכך הוא הסיר את החיץ שבין ממלכת יהודה לממלכת ישראל; בין שבט בנימין לשבט יהודה; בין רחל ובין לאה. דגל חדש מתנוסס מעתה מעל שמי ישראל, והוא מספר על היתרון שבקו התפר, כמקום שהקיום בו תלוי במלאכת מחשבת ושמה - חיבורים. דוד רואה בעובדה זו הזדמנות, ו'העיר שחוברה לה יחדיו' - הוא שמה וסיפורה של ירושלים.

שוב ושוב חוזר על עצמו הביטוי 'המקום אשר יבחר ה'' - בספר דברים, ובמידה רבה הוא מהווה פסגה לתהליך המתקיים בו. הספר מכיל את נאום משה לעם, בתקופה שנקודת המבט צרה, ואיש רואה את הישר בעיניו, אינו מכיל את נקודת מבטו של האחר. העם בא אל ארצו, ובצעד ועוד צעד הולכת ומתרחבת הפרספקטיבה. בשיאה היא מכילה את מי שקודם לכן נתפש כאויב. אל מקום זה עשוי השוכן לבוא, לבחור בחיבוריו ולהשכין שמו שם.

 

 

[1] מיוחדת היא העובדה שביחס לארץ ישראל אברהם מצפה לראייה, ואילו ביחס להר המוריה הוא מצפה לשמיעה.

[2] רבים התקשו בשאלה: כיצד מתייחס משה לתקופת המדבר במילים: 'איש הישר בעיניו', והרי בתקופה זו הקרבנות הוקרבו באוהל מועד, ולא בבמות? תשובת הרשב"ם: "איש כל הישר בעיניו - בכל מקום שאנו חונים שם במדבר אנו מקריבים במשכן המיטלטל ממקום למקום". הרשב"ם מקשר את המושג 'ישר בעיניו' לארעיות שבתקופת המדבר. מכיוון נוסף - ניתן להצביע על קירבת המשכן אל המחנה – כגורם משפיע. בתקופה זו אדם הקריב קרבנות קרוב מאד לביתו, וקירבה זו ייצרה עמדה שהיא מעין 'איש הישר בעיניו', שהרי הוא אינו נתבע לעזוב את מקומו וללכת אל מקום אחר. ממד ההליכה אל המקום הרחוק אכן נזכרת בהנגדה למצב המתואר במדבר. במדבר התיאור הוא: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם", ואילו המקום אשר יבחר ה' מתואר בלשון 'שם': לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ". גם בהמשך, מודגש הריחוק: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (שם י"ב, כ'-כ"א). הפסוק מדגיש את הרחבת הגבול ואת ריחוק המקום אשר יבחר ה'. שני אלו אינם קיימים בתקופת המדבר.

[3] באחרית ימיו, משלח יהושע את העם מבלי למנות לו יורש בהנהגה: "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ" (יהושע כ"ד, כ"ח). יהושע מבין מה מעסיק כעת את העם, ומכוון אותם בהתאם. במשך תקופה של למעלה משלוש מאות שנה לא יתקיים שלטון מובנה, מרכזי, והעם יהיה עסוק במעגלי החיים הבסיסיים יותר - איש בנחלתו, במשפחתו ובשבטו. שלב זה תואם את ה'ישיבה' הנזכרת בפרשייה שלנו.

[4] מכוונות הרוחניות למערכת המושגים בה נתון האדם מתבטאת בכינויי השייכות: ה' א-להיכם' – בניגוד ל'ה' א-להים' המתארו כפי שהוא; הלשון 'והניח לכם' - בזיקה לעולמכם; גם האויבים הם 'אויבכם' - לא אויבי ה'.

[5] ראה על כך בעיוננו לפרשת ויקרא ולפרשת במדבר.

[6] המונח "בחירה" אינו נזכר ביחס לירושלים בתקופת מלכות דוד, והוא מופיע לראשונה בתקופת שלמה: "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח: הֵן אֶעֱצֹר הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהֵן אֲצַוֶּה עַל חָגָב לֶאֱכוֹל הָאָרֶץ וְאִם אֲשַׁלַּח דֶּבֶר בְּעַמִּי: וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם: עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים:... (דברי הימים ב, ז', י"ב-י"ח).

פסוקים אלו מנמקים את הבחירה הא-לוהית כהיענות לתפילת שלמה במעמד חנוכת המקדש. גם הניסוח בהמשך "ועתה בחרתי" (ט"ז), מציג היטב את העובדה שהבחירה מתקיימת כעת, ופירוש הדבר שעד כה לא נבחרה ירושלים למרות שהיא משמשת עיר בירה מזה דור, ארון הברית בתוכה, וכבר בחיי דוד הוקמה בה תשתית לבניית המקדש.

מקור נוסף: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים... וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם...". (מלכים א ח', י'-ט"ז).

[7] ירושלים מתוארת בשם 'שלם', עירו של מלכי צדק, המוקיר טובה לאברהם בעקבות נצחונו את ארבע המלכים - "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית י"ד י"ח- כ').

הקשר נוסף לתיאורה הוא סיפור העקידה, אלא שזו אינה מיוחסת אל העיר, כי אם לחבל ארץ המוריה: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כ"ב, א').

[8] העיר ירושלים לא נכבשה בתקופת יהושע: "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֹא יָוכְלוּ {יָכְלוּ} בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ט"ו, ס"ג). אמנם מלך ירושלים נהרג במלחמת מלכי הדרום: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֹּצִיאוּ אֵלָיו אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן הַמְּעָרָה אֵת מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ אֶת מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶת מֶלֶךְ יַרְמוּת אֶת מֶלֶךְ לָכִישׁ אֶת מֶלֶךְ עֶגְלוֹן (יהושע י', כ"ג), והוא מוזכר גם ברשימת שלושים ואחד המלכים שהוכו - "מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד" (יהושע י"ב, י'), אך העיר עצמה לא נכבשה באותה מלחמה.

[9] אירוע יוצא דופן הוא כיבושה על ידי שבט יהודה בתחילת תקופת השופטים, אלא שלא עוברים ימים רבים, רושמו פג, והיא חוזרת להיות עיר נוכרית, עירם של בני יבוס. כך עולה מסיפור פלגש בגבעה: "וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ: הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה" (שופטים י"ט, י' - י''ב).

[10] בשונה מעלייתו לחברון שהייתה מלווה בשאלה לא-להים (שמואל ב' , ב' א'-ג').

[11] מיד לאחר תיאור המלכת דוד על ידי כלל העם, מתאר הכתוב את הפיכת ירושלים ל'עיר דוד': "וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: ...וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ ...וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: ... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:" (שמואל ב ה', א'-ט').  תיאור דומה קיים בדברי הימים:  (דברי הימים א, י"א א'-ט').

[12] בפרשיית המלך מתואר תהליך היסטורי, ולאחר שלב הירושה והישיבה מתוארת בקשת העם למלך: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דברים י"ז, י"ד). א-להים נענה לבקשה, ולמעשה הצלע החסרה בפרשייתנו, המתייחסת לבניית הממלכה מתוארת בפרשת המלך (ראה על כך בעיוננו לפרשת שופטים).

גם בפרשת עמלק מתואר תהליך היסטורי: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כ"ה, י"ט). בנגוד לפרשייתנו המתארת את המנוחה מן האויבים בלשון עבר, ובכך אומרת שהבחירה הא-להית במקום תהיה לאחר השלמת הפיוס עם אומות העולם, המלחמה בעמלק היא 'בהניח ה' לישראל מכל אויביו' - תוך כדי תהליך המוביל אל המנוחה, וזהו עדיין שלב של מלחמות.

מפסוקי הפרשה שלנו הסיקו חז"ל על היחס שבין שני השלבים: "ועדיין איני יודע אם לבנות בית הבחירה תחלה אם להכרית זרעו של עמלק תחלה? כשהוא אומר: 'אשר ה' א-להיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם והיה המקום אשר יבחר ה' ' - למדנו כי להכרית זרעו של עמלק תחלה ואח"כ לבנות בית הבחירה. וכן הוא אומר בדוד: 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב', וכתיב: 'ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון הא-להים ישב בתוך היריעה'"  (פסיקתא זוטרתא דברים פרשת ראה).

[13] ביטוי נאה לרוחניות המאפיינת שלב זה: עד כה תוארו הפעולות - בתיאור ישיר - "וַעֲבַרְתֶּם", "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ" "וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח". גם פעולתו של ה' היא בתיאור דומה "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם". אך מתבקש הוא תיאור דומה לבחירה הא-להית: 'ובחר ה' במקום מכל שבטיכם לשכן שמו שם'. בפסוק שלפנינו לעומת זאת, אין התמקדות בבחירה, והיא מתוארת כהקשר, להוראה בעקבותיו לאדם להביא שם את עולותיו ואת זבחיו. הפשטה נוספת למעשה הא-להי: בניגוד לפעלים בפסוק הקודם שנוסחו בלשון עבר, ובתוספת וא"ו ההיפוך "ועברתם", "וישבתם", "והניח", "וישבתם", כאן התיאור הוא בלשון עתיד "יבחר". מהו ההבדל בין שתי צורות אלו? שונה הוא העבר מן העתיד בהקשר לעובדה שהדיבור עליו הוא דיבור על דבר שיש בו ממשות, שהרי כבר נחווה במציאות. המפגש עם העתיד לעומת זאת הוא מפגש עם הוויה מופשטת, כזו שעדיין לא נחווה המפגש עמה. כתיבת הוראה עתידית בלשון עבר, (בתוספת וא"ו ההיפוך), כמוה כהעצמת הממשות, או כטעינה  שלה בנפח של חשיבות. כך הוא החלק הראשון. והנה מגיע הכתוב אל הבחירה האלוהי-ת, ומנסחה בלשון עתיד (ניסוח נוסף, אפשרי  בלשון עבר - 'והיה המקום אשר בחר ה'...'). ניסוח זה יתפרש כנוכחות א-להית שאינה ממלאת את החלל, והיא מזמינה את העם ליטול בה חלק.

[14] קודם עליית דוד לחברון הוא שואל בה' - 'האעלה באחת מערי יהודה" ובהמשך "אנה אעלה". כאן מכוונות פנימית מניעה ומכוונת אותו אל ירושלים, והוא אינו שואל באורים ותומים.

[15] החיבור בין השבטים - 'מכל שבטיכם' מתואר בהנגדה הבסיסית יותר - לעמים עובדי אלהים אחרים. עובדה זו מעמידה אותו בעמדה קיומית, כחיבור בסיסי, שוויתור עליו כמוהו כבחירה
בא-להים אחרים. לעומת זאת, תיאורה של המנוחה מן האויבים הוא בהנגדה ל'איש הישר בעיניו' שבתקופת המדבר. ערך זה נתפש כאופק רוחני, פסגה שא-להים עשוי לבחור בה, לא ערך קיומי המשווה לעבודת אלהים אחרים.

עוד מיוחדת היא העובדה שגם עבודת המזבח, שבאופן בסיסי מגלמת את התבטלות האדם לא-להים, את היחס שלו לרשות גבוה, מגלמת כאן נתינה של האדם משלו לא-להים: "שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְריכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'" (שם, י"א) - העולות הן עולותיכם, הזבחים - זבחיכם, וכך - מעשרותיכם, תרומת ידכם ומבחר נדריכם. הכל משויך אל תפיסת עולמכם.

[16] חברון  - מלווה את סיפורי האבות בחייהם ובמותם, ובתקופת דוד היא עיר מרכזית בשבט יהודה. בית אל - גם היא תופסת מקום חשוב ביותר בתקופת האבות. מאוחר יותר ירבעם מכיר במעלתה ובחשיבותה ומתייחס אליה כאל תחליף לירושלים. שכם - נזכרת בתקופת האבות, אבימלך חושב עליה כעיר מלכות, לשכם באים ישראל בכדי להמליך את רחבעם (מלכים א', י"ב) ועוד.

[17] ממש כמו גדר שבין שכנים, המגלמת את עומק סיפור מערכת היחסים שביניהם. בכדי להעמיד גדר - יש צורך בשיתוף פעולה, ביכולת לדון ולברר דברים. גדר מוזנחת מספרת על ריחוק, או על מתח. גדר מטופחת מספר סיפור של קשר, של אהבה.