פרשת שופטים - בין הפטרתנו ל`נחמו`

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת שופטים

בין הפטרתנו ל"נחמו"

הפטרת שופטים (ישעיהו נ"א:יב-נ"ב:יב) ממשיכה את סדרת נבואות הנחמה של הקיץ, אך גם מחזירה אותנו לנקודת המוצא שלהן. באם נתבונן בפסוקי הפתיחה של ההפטרה, נמצא דמיון מפתיע, המתבטא במקבילות רבות, בינה לבין הפטרת "נחמו נחמו עמי".

בטרם נשית לבנו למקבילות הסגנוניות של הטקסט, יש לראות אף את ההקשר הזהה. הפסוקים הקודמים להפטרתנו הינם פסוקים מרוממים המבשרים בחדווה על חזון הגאולה, בלשון פיוטית מרנינה:

"הלוא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים. ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה". (ישעיהו נ"א ט-י)

פסוק זה מזכיר, כמובן, את הפסוקים הידועים מסוף פרק ל"ה:

"לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה לא תמצא שם והלכו גאולים. ופדויי ד' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". (ט-י)

מלבד העובדה שבפרק ל"ה מדובר על מעבר יבשתי בפסוק הראשון למעבר הגאולים, ואילו פרק נ"א מנבא על דרך ים, הרי שמדובר בפסוקים זהים ובבשורה דומה. שני הפסוקים מסיימים חטיבה נבואית במסגרת הספר בנבואת גאולה, והכתובים הבאים לאחריהם ייפתחו ביחידה חדשה. ואכן, בשני המקרים פותחים המשך הכתובים בדברי נחמה, ובסדרה חדשה של נבואות הבאות לעודד את העם, מתוך הנחה שטרם נגאל ולא זכה לשוב לציון ברינה. לאחר הנבואה השניה של "ופדויי ה' ישובון" שבפרק נ"א באה הפטרתנו ופותחת ב"אנכי אנכי הוא מנחמכם", ואילו לאחר הפעם הראשונה שבפרק ל"ה, הנבואה הראשונה הפונה לעם לאחר מכן היא "נחמו נחמו עמי"[1].

עתה, הבה נבדוק את המקבילות הסגנוניות שבין שתי ההפטרות. ראשית, שתיהן פותחות בשימוש בסגנון כפול המשמש להדגשה[2] ("אנכי אנכי", "נחמו נחמו"), וזאת מתוך הנחה שהעם מדוכדך מאד וטעון עידוד רב. שנית, שתיהן פונות אל ירושלים, ולא רק לישראל, כישות המתנחמת, ושתיהן עושות זאת תוך כדי קביעה שסאתה מלאה וסבלה דיה. בנחמו נאמר: "דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה"; וכן מצינו בהפטרתנו: "התעוררי התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד ד' את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית". כמו כן, אף השימוש בדימוי החציר עבור ארעיותו ואפסותו של האדם, נמצא בשתי ההפטרות הללו, ורק בהן במסגרת ספר ישעיהו[3].

מכל השיקולים הללו, ניתן לקבוע שקיימות הקבלות רבות בין פתיחת הפטרת נחמו לבין תחילת הפטרתנו. מעתה, עלינו לשאול למשמעותן של ההקבלות הללו. עקרונית, מבחינה ספרותית יכולים להיות כמה תפקידים לחזרה מעין זו. ניתן להצביע לפחות על שלש מטרות אפשריות: א. חזרה לשם הדגשה. ב. פירוט נרחב יותר לנקודה שהוזכרה בפעם הראשונה באופן כללי. ג. פיתוח הענין וקידום העלילה מעבר לנקודה שהגיעה אליו בפעם הראשונה.

חזרה לשם הדגשה

כמדומה, שבנוגע להפטרתנו, ניתן להעמיס את כלל התפקידים הללו על טכניקת החזרה. ראשית, כפי שכבר ראינו, החזרה הכפולה משמשת אצל ישעיהו כאמצעי סגנוני לחזרה והדגשה, ברמת המשפט ("נחמו נחמו" "אנכי אנכי" וכו'), ושדבר זה בולט מאד בהפטרתנו, ועל כן לא נופתע מן הטענה שלא רק החזרה על המלים הבודדות אלא עצם קיומו של הפרק מהווה חזרה מערכתית לכלל ענין הנחמה. בנקודה זו, מן הראוי להדגיש שהנחמה איננה ענין לוגי שיש להוכיחו נאמנה ולהסביר את ההגיון מאחריה ובכך די לנחם את האבל, אלא מדובר בתהליך נפשי. לו בעיית הנחמה וההתמודדות עם הגלות היתה רק שכלית, אזי ברגע שישעיהו פרש את טיעוניו בדבר גדלות הבורא ורוממותו בפרקי הנחמה הראשונים, היה די בכך לשכנע את העם שהגאולה אפשרית ושסוף הטובה להגיע. ברם, חווית האבלות ותחושת העזיבה והנטישה אינן רק טענות מטאפיזיות בענין הגמול, אלא בראש ובראשונה תהליכים נפשיים וחווייתיים ועל כן הן טעונות חיזוק. האבל והסובל צריכים עידוד נפשי, הן בהתמודדות עם ההווה והן בחיזוק התחושה ששינוי המצב אפשרי. החדרת המסר על יציאה מן המשבר איננה ענין שכלי אלא נפשי, ולשם כך באה החזרה. תפקיד החזרה היא לשם הדגשה ושכנוע, מתוך סבלנות ואמפטיה.

ניתן, כמובן, לטעון טענה זו ביחס לכלל נבואות הנחמה של ישעיהו, שהרי מזוית מסויימת, יש כאן מעל עשרים פרקים החוזרים על המסר הבסיסי של נחמה, וכן לנמק בכך את הצורך בשבע הפטרות נחמה, מבלי להזדקק יותר לניתוח ופירוט ההבדלים שביניהן. במידה ידועה, טענה זו אכן נכונה, וזאת מבלי לבטל את ערכן של בדיקת ההתפתחות וההבדלים שבין הנחמות השונות. ואולם, בהפטרתנו היא מקבלת משנה תוקף ומשמעות, שהרי טכניקת החזרה מהווה בה מרכיב מרכזי באופן מודע ובולט. לכן, אף אם לא ניאחז בטיעון הכללי בדבר הצורך בחזרה על מנת לפטור עצמנו מניתוח ההפטרות, בהפטרה זו - ההתפתחות שבנבואות הנחמה היא בעצם השימוש המודע בחזרה כגורם מנחם.

חזרה לשם פירוט

תפקיד שני לחזרה הוא הפירוט. בהפטרת נחמו דובר באופן כללי ביותר על כך שירושלים זקוקה לנחמה, אך לא פורטו בה החרדות, החששות והתחושות המקננות בלב העם. כאן, לעומת זאת, ישנה הרחבה רבה ופירוט הפחדים של ישראל. במשפט אחד, ניתן לומר שההפטרה מתמקדת בחרדה מפני הגוים ובחשש מה יעשו האומות. כבר בפתיחה, מתמקד הצורך בנחמה במורך הלב מפאת ידו של המציק בשר ודם:

"מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן. ותשכח ד' עשך נוטה שמים ויסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק". (נ"א יב-יג) י

בהמשך, חרדות ההווה מקבלות את מובנן ומשמעותן לאור נסיון העבר, ועל כן הנביא מפרט את מה שהיה בשעתו, ואיננו מסתיר את העובדה שאותו אנוש בן-תמותה וילוד אשה שבאחריתו ייבש כחציר וייבול כציץ, הביא סבל רב על ישראל בשעתו:

"התעוררי התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד ד' את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית. אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה. שתים הנה קראתיך מי ינוד לך השד והשבר והרעב והחרב מי אנחמך. בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר המלאים חמת ד' גערת אלקיך". (שם יז-כ)

אין כאן עוד אמירה כללית בלבד כבהפטרת נחמו והפרקים שבאו בעקבותיה, אלא התמקדות בנקודה מפורטת וטיפול יותר מעמיק בה. לכן, הטיעונים על גדלות ד' ויכולתו לגבור על האדם אינם נאמרים במישור המטאפיזי הכללי כבהפטרת נחמו, בה הנביא מדבר על אפסות האדם לעומת כוחו האינ-סופי של הבורא. כאן הם מקבלים ביטוי היסטורי מוחשי, המתבטא הן בעובדה שמדובר על המאבק שבין הקב"ה לגוים, והן בהתייחסות נקודתית יותר למהלך ההיסטוריה הישראלית. הנקודה הראשונה נאמרת ע"י הנביא בצמוד לפסוקים הקודמים שהזכרנו וכתגובה עליהם:

"לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין. כה אמר אד-ניך ד' אלקיך יריב עמו הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד. ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעברים". (שם כ-כג)

הנקודה השניה באה לאחר פתיחת הנחמה הכפולה השניה שבהפטרה:

"עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. התנערי מעפר קומי שבי ירושלם התפתחו התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון. כי כה אמר ד' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. כי כה אמר אד-ני ד' מצרים ירד עמי בראשנה לגור שם ואשור באפס עשקו. ועתה מי מה לי פה נאם ד' כי לקח עמי חנם משלו משליו יהילילו נאם ד' ותמיד כל היום שמי מנאץ. לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר הנני". (נ"ב א-ו)

כפי שניתן לראות, כאן ישנה התייחסות לתולדות עם ישראל במציאות ההיסטורית הקונקרטית של שעבוד מצרים ומלחמות אשור, תוך כדי רמיזה ברורה שסופן של שתי האפיזודות הללו הוא בהצלת ישראל מיד צר, ועל כן אף הבטחת הגאולה העתידה מהימנה ויציבה.

בעצם, ניתן לדבר על כך שהפסוקים הללו מהווים יחידת משנה חדשה ומוגדרת במסגרת ההפטרה, הן מבחינה תכנית והן מבחינה סגנונית. מבחינה עניינית ישנו מעבר מן האמירה הכללית על ישראל והאומות לאמירה קונקרטית יותר, ואילו מבחינה סגנונית יש לראות את הפתיחה של "עורי עורי" כמהווה פתיחה ליחידה חדשה, ובדומה למקרים האחרים של המלים הכפולות.

לאור זאת, ניתן לומר שההפטרה מחולקת מבחינה סגנונית לשלשה חלקים, כשבראש כל יחידה מופיעה פתיחה כפולה:

א. נ"א:י"ב-ט"ז - "אנכי אנכי". חלק זה מדבר באופן כללי על פחד האויב ויכולתו של הקב"ה לנצח אותו מפאת ידו החזקה המתבטאת ונגלית בבריאה.

ב. נ"א:י"ז-כ"ג - "התעוררי התעוררי". יחידה זו מתארת בפרוטרוט את הסבל שישראל סבלו וסובלים מאת הגוים, ומהבאת עול מלחמתו של הקב"ה בגוים להצלת ישראל. אין מדובר עוד על גדלות הקב"ה בבריאה אלא בלחימה בגוים, אך אין הזדקקות לנימוקים היסטוריים מוחשיים.

ג. נ"ב:א'-י"ב - "עורי עורי". בחלק הזה, ישנה התייחסות למסגרת ההיסטורית הישראלית של מצרים ואשור, והבטחת גאולה מאת הקב"ה.

חזרה לפיתוח העלילה

עד עתה, דיברנו על הדגשה ופירוט כמטרות החזרה על נבואות שנאמרו כבר, ועכשיו עלינו לבחון את הגורם השלישי של פיתוח העלילה. ונראה, שיש מקום להציע שההפטרה אינה מתמקדת בגלות כשלעצמה אלא בפחד. נקודה זו מודגשת בעיקר בתחילת ההפטרה: "מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן... ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק". לא עצם הגלות והסבל הנלווה, אלא הפחד עצמו הוא עיקר הבעיה. מציאות שבה הפחד משתק את האדם וממלא את תודעתו מתקיימת בשני שלבים של גלות: א. בשלב הייסורים, כאשר הפחד מבוסס במציאות העגומה והינו בבחינת "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה", וזאת מפאת החשש מן המכה הבאה אשר אכן אמורה להגיע. ב. החרדה שבאה מפני טראומות שהיו בעבר, למרות שסיבת הפחד כבר הוסרה ואיננה. החששות הניעורים מרעשים חזקים ופתאומיים, האסוציאציות הקשות הצפות ועולות בכל מיני מצבים פשוטים, הינן תופעות המוכרות לנו כשכיחות בקרב אנשים שחוו חוויות טראומטיות ומאיימות.

כמדומה, שדבריו של הנביא כוללים את הסוג השני ומכוונים בעיקר אליו. אמנם, פסוק הפתיחה התמה על מוראם של ישראל מפני בשר ודם אינו ניתן להכרעה, ובהחלט ייתכן שהוא פונה בעיקר לסוג הראשון, אך הפסוק השני מתמקד בפחד כשלעצמו כבעיה: "ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק"? המציק איננו עוד בשטח, אך החרדה נשארה. אם כן, אין הנביא מטפל בנבואה זו במצב אקוטי של גלות וסבל אלא בהשלכות ארוכות טווח ותהליכים נפשיים עמוקים יותר הנלווים לגלות. בכך, הנביא מתקדם מעבר לנאמר בפרקים הקודמים שטיפלו בגלות מזויות שונות, אך לא עסקו בפחד כבעיה כשלעצמה, ובכך יש משום פיתוח הדיון הנבואי בגלות ולא רק חזרה על הנאמר קודם.

לאור זאת, ובעקבות הנאמר לעיל על חלוקה משולשת של ההפטרה, עלינו להוסיף שהחלק הראשון עוסק בהווה, דהיינו השלכות הגלות על העם במשך תקופת הגלות המתמשכת ולא בשעת החורבן, החלק השני מטפל בעבר ומתאר את הסבל בעת החורבן והתבוסה, והחלק השלישי מתמקד בעתיד ובהבטחת הגאולה. מעבר זה מהווה לעבר ולאחר מכן לעתיד הינו הגיוני ומתבקש, אם הנבואה מכוונת כלפי הדורות הבאים שיחיו עם הגלות כמציאות מתמשכת ולא כחורבן פתאומי וכואב; קודם, יש לטפל במציאות העכשווית ובבעיותיו הרוחניות והנפשיות, ועל כן פותחים בכך, כאשר בשלב השני מן הראוי לחזור אחורה לשורש הבעיה ובחלק המסיים לפנות לעתיד ולהבטחה לתקופה טובה יותר של רגלי מבשר המופיע על ראש ההרים.



[1] פרקים ל"ו-ל"ט החוצצים ביניהם, הינם פרקים עלילתיים אשר הנבואות שבהם מיוחדות לחזקיהו, ואין בהם נבואות לכלל ישראל כאומה. מקומם ותפקידם במסגרת הספר אינו מענייננו במסגרת הזאת, אך לאור אופיים העלילתי, ניתן להציק את האמירה שפרק מ' מהווה, מבחינה מסויימת, המשך לפרק ל"ה.

[2] המדרש כבר שם לב לכך שהסגנון הכפול הוא ממאפייני סגנון הנחמה של ישעיהו, והוא מעיר באופן כללי על כך "שהיו נבואותיו נבואות כפולים עורי עורי , התעוררי התעוררי , שוש אשיש, נחמו נחמו, אנכי אנכי הוא מנחמכם" (פסיקתא להפטרתנו, פיסקא ל"ג ד"ה דבר אחר אנכי, ויקרא רבה פרשה י' סעיף ב', ד"ה רבי עזריה). והנה, אם נתבונן בדוגמאות המובאות, הרי כולן חוץ מ"שוש אשיש" לקוחות מהפטרתנו או מהפטרת נחמו, דבר שיש בו להעיד על כך שישנו שימוש ממוקד במאפיין הזה במסגרת הפטרתנו והפטרת נחמו ("עורי עורי" מופיע בהפטרתנו וכן במקום נוסף).

ויש להעיר שאף הצירוף "אנכי אנכי" מופיע בשני מקומות נוספים בספר (מ"ג:י"א, מ"ג:כ"ה) ואף שם כלשון נחמה.

[3] למיטב ידיעתי, וחשוב מזה, אף למיטב ידיעת פרוייקט השו"ת. מלבד המקומות הללו, אף ספר תהלים עושה שימוש בדימוי הזה במספר מקומות עבור קטנות האדם.