פרשת שופטים - דינים הנלמדים בי`ג המידות

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת שופטים - דינים הנלמדים בי"ג המידות

"כי יפלא ממך דבר למשפט... ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹפט אשר יהיה בימים ההם... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". (י"ז, ח-יא)

פסוקים אלו משמשים כמקור הסמכות המרכזי למפעלם של החכמים כמפרשיה המוסמכים של התורה, והם המעניקים את התוקף המחייב לפרשנותם ולפסקיהם.

בעניין זה, נטושה מחלוקת יסודית בין הרמב"ם לבין הרמב"ן. מוקד המחלוקת נעוץ בהגדרת מעמדם של הדינים שנלמדו בדרכי העיון וההיקש, וכן דינים שנלמדו באחת מהמידות שבהם נדרשת התורה. דינים אלו נמצאים בתווך בין שתי קטגוריות שמעמדן ברור יותר: בקצה אחד נמצאים דינים הכתובים במפורש בתורה, אשר מעמדם הוא כמובן של דינים מדאוריתא; ובקצה שני נמצאות יוזמות החקיקה העצמאיות של חכמים, שאף הן מתחלקות לשלוש קבוצות: גזירות, תקנות ומנהגות. תחום זה הוא תחום מובהק של דינים מדרבנן.

בתווך, בין שתי קטגוריות אלו, מצויה הקטגוריה של דינים שנלמדו באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן. כאמור, ביחס לקטגוריה זו נחלקו הראשונים: הרמב"ם (ספר המצוות, שורש שני) סבור שהדינים שנלמדו באמצעות י"ג המידות אינם כלולים במניין תרי"ג המצוות, והם נחשבים ל"דברי סופרים". הרמב"ן חולק באופן נחרץ על הרמב"ם ביחס לנקודה זו: לדעתו, מעמדם של דינים אלו הוא מעמד מובהק של דיני תורה, ואין להבחין בין דינים אלו לבין דינים הכתובים במפורש בתורה.

נראה שמחלוקת זו משקפת הבדלי גישות ביחס לעומק והיקף השפעתם של חז"ל על היקפה ותכניה של התורה שבכתב: בעוד שהרמב"ם יוצר במידה רבה נתק בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה ומצמצם את מידת ההשפעה של חז"ל על תכניה של התורה עצמה, הרמב"ן משלב ומאחד בין המפעל הדרשני של חז"ל לבין תכניה האוטונומיים של התורה שבכתב: אין התורה שבכתב אלא מה שמשתקף מבעד למשקפי התורה שבעל פה על דרשותיה וקבלותיה. גישתו של הרמב"ם מחייבת יצירת גרעין אחדותי נצחי ומוחלט, שהוא הבסיס של היצירה ההלכתית במהלך הדורות. הרמב"ן, לעומת זאת, מתאר את היצירה ההלכתית ככזו שנעדרת בסיס מוחלט, וכל-כולה נתונה תמיד תחת מחלוקת תמידית עזה, יסודותיה וענפיה גם יחד נתונים כל העת לפרשנות והגדרה מחודשת. כוחם של חכמי המסורה, לפי השקפה זו גדול יותר, והם הם מכונניה של התורה על כל מרכיביה ורבדיה.

אליבא דהרמב"ן תפקיד המידות הוא לבאר, להגדיר ולפרש את תכניה של התורה שבכתב. לפי הרמב"ם, אין המידות באות אלא להסיק מהתורה שבכתב ולהרחיב אותה למקרים שבהם היא לא עוסקת במפורש. הגרעין התורני שמורכב מן התורה שבכתב ומן ההלכות המקובלות הוא יציב ובלתי משתנה, והוא כלל אינו תלוי במפעל הדרשני של חז"ל. דרשות חז"ל והלימוד מן הפסוקים נועדו רק ליישם את התורה במצבים משתנים, ולהרחיב את הוראותיה לתחומים חדשים.