שופטים | דרישה וחקירה

א. דין "דרישה וחקירה" בהלכה

את הדין של דרישה וחקירה דרשו חז"ל מפסוקים המופיעים בשלוש פרשיות הלכתיות בספר דברים, ושתיים מהן מופיעות בפרשתנו. כפי שנראה, ישנו פער בין פשטי הפסוקים לבין ההלכה של תורה שבעל פה בעניין זה. וכפי שנראה, בסופו של דבר, דווקא העיון בפשטי הפסוקים והנסיון להסביר את היחס בין הפסוקים לבין ההלכה יביא אותנו להבנה מחודשת של הדין ההלכתי, הבנה שהיא מעמיקה יותר מאשר ניתן להבין ללא עיון זה.

דין דרישה וחקירה מתואר במשנה בסנהדרין (מ.), בתוך רצף משניות (מהמשנה לו: בפרק רביעי עד סוף פרק שישי) המתאר את סדר הדין בדיני נפשות. זה לשון המשנה:

היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום...
מכירין אתם אותו, התרתם בו; העובד ע"ז - את מי עבד ובמה עבד.
כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח...
מה בין חקירות לבדיקות? חקירות, אחד אומר "איני יודע" - עדותן בטילה; בדיקות, אחד אומר "איני יודע", ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת.
אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה - עדותן בטילה.

הגמרא (שם) מביאה מקור לשבע חקירות:

מנא הני מילי? אמר רב יהודה: דאמר קרא: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים, פרק י"ג פסוק ט"ו), ואומר: "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב" (שם, פרק י"ז, פסוק ד'), ואומר: "ודרשו השופטים היטב" (שם, פרק י"ט פסוק י"ח).

דברים דומים מופיעים גם בספרי ובירושלמי. לא נכנס כאן לדיונים בגמרא ובראשונים כיצד בדיוק לומדים מן הפסוקים שנדרשות דווקא שבע בדיקות וחקירות. הנקודה החשובה לענייננו היא שדין דרישה וחקירה נלמד משלוש פרשיות בהן נזכרת 'דרישה'.

מן הסתם, מטרת החקירה היא לוודא את נכונות העדות. את הצורך בווידוא אמיתות העדות ניתן לראות בהקשר כללי יותר של הצורך לוודא שבית הדין לא ירשיע את מי שהוא באמת זכאי. ואכן, הרמב"ם מנסח את הדין במונחים אלה:

מצוה קעט היא שצוונו לחקור עדות העד ולדרוש אותו היטב ואחר כך נשפוט הדין ונחייב האמת, ושנפליג בזה בכל יכלתנו, כדי שלא נפסוק הדין בתחלת דבור במהירות והמית הזכאי. והוא אמרו: "ודרשת וחקרת" (דברים, פרק י"ג פסוק ט"ו). (ספר המצוות, עשין, קעט).

מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרו ולהרבות בשאלתן, ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי, שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים, פרק י"ג פסוק ט"ו). (הלכות עדות, פרק א' הלכה ד').

ב. משמעות "דרישה וחקירה" בתורה שבכתב

כעת נעיין בפסוקים עצמם.

המקור הראשון הוא בדין עיר הנידחת:

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר:
(יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:
(טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (דברים, פרק י"ג).

קריאה פשוטה מראה שלא מדובר בחקירת עדים, אלא בבירור העובדות לגבי העיר. ניתן, כמובן, להבין שתורה שבכתב מגדירה מגמה כללית, ושתורה שבעל פה כדרכה קובעת אמצעים מוגדרים להגשמת המגמה[1]. אולם, נראה שמדובר במגמות שונות: בפסוקים מדובר במגמה של חיפוש ובדיקה אחר עוברי העבירה במטרה להשיג הרשעה וענישה, בעוד בהלכה מדובר במגמה של זהירות משפטית, וידוא האמת וזיכוי הזכאי. אמנם, יש יסוד גם למגמה של הזהירות ווידוא האמת בפסוקים: ההדגשה "והנה אמת נכון הדבר" (פסוק ט"ו) יכולה ללמד שעם כל המגמה להרשיע את הרשעים, צריך גם לוודא שהדברים נכונים. ואכן, הגמרא מביאה ברייתא הלומדת מחלק זה של הפסוק את הדין של הכחשת עדים זה את זה, כלומר שדברי שני העדים צריכים להיות מכוונים זה לזה:

"נכון" - שהיא נכון: אחד אומר בסייף הרגו, ואחד אומר בארירן הרגו; אחד אומר כליו שחורין ואחד אומר כליו לבנים - אין זה נכון. (סנהדרין מא.).

אם כן, כדי ליישר קו בין דין דרישה וחקירה ההלכתי לבין הפסוק, נצטרך להסביר שתורה שבעל פה כאן קובעת גדרים ואמצעים למגמה שעולה מתוך חלק אחר של הפסוק: לא למגמת "ודרשת וחקרת", אלא למגמת "והנה אמת נכון הדבר". אולם, לא ברור מדוע תורה שבעל פה תולה את הדין ב"דרישה וחקירה" במקום ב"והנה אמת נכון הדבר".

הפרשייה השנייה ממנה הגמרא דורשת דין דרישה וחקירה היא פרשיית עובד עבודה זרה:

(ב) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתו:ֹ
(ג) וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים...
(ד) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל:
(ה) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ:...
(ז)... וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (דברים, פרק י"ז).

גם כאן, "ודרשת היטב" (פסוק ד') מבטא מגמה של חיפוש ובדיקה אחר עוברי העבירה, במגמה של הרשעה וענישה, ומהמילים "והנה אמת נכון הדבר" (שם) ניתן גם לשמוע נימה של זהירות והקפדה על כך שיש להרשיע בראיות ברורות בלבד.

הפרשיה השלישית בה מופיע בתורה דין 'דרישה וחקירה' עוסקת בדין עד שקר:

(טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:
(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:
(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
(כ) וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: (פרק י"ט).

שוב מופיעה כאן מגמה של חיפוש ובדיקה אחר עוברי העבירה כדי להשיג הרשעה וענישה. אולם, כאן אין ביטוי מקביל ל"והנה אמת נכון הדבר", ובעצם אין בפסוקים אלה נימה של זהירות והקפדה על אמיתות העדות. ואם כך, באמת לא ברור מדוע רב יהודה הזכיר פסוק זה כאחד המקורות לדין דרישה וחקירה.

רש"י (סנהדרין מ. ד"ה ודרשת; וכן ברש"י על התורה, דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח) מנסה לקרב את משמעותם של פסוקים אלה לדרישה וחקירה ההלכתית, על ידי כך שהוא מפרש שהמילים "ודרשו השפטים היטב" מתייחסות לכך שדורשים את העדים המזימים. כלומר, כיוון שלהלכה עֵדים נחשבים לעדי שקר ונענשים "כאשר זמם לעשות לאחיו" (פסוק י"ט) רק כאשר כת שנייה של עדים מעידה שהכת הראשונה לא יכלה לראות את מה שאמרו שראו כיוון שהיו במקום אחר באותו זמן, ניתן לפרש שה'דרישה' בפסוק היא דרישת עדי כת זו השנייה - העדים המזימים את הכת הראשונה.

אולם, הצורך בעדים מזימים איננו מופיע כלל בפסוקים, אלא הוא פורמליזציה של תורה שבעל פה, ופשט הפסוקים הוא תיאור כללי של חיפוש ובדיקה במגמה של הרשעת עד השקר וענישתו. אם כן עדיין צריך עיון: כיצד תולים בפסוקים אלה מנגנון הלכתי של דרישה וחקירה של עדים באופן כללי, במגמה לוודא את אמיתות דבריהם?

ג. עדות שאי אתה יכול להזימה

'דרישה וחקירה' והזמת העדות

דין "עדות שאי אתה יכול להזימה" מופיע במספר מקומות בש"ס, ומשמעותו היא שעדות אשר אין אפשרות תיאורטית להזים אותה ולהוכיח שהאומרים אותה הם עדי שקר, היא עדות פסולה. בגמרא (מא:), משתמשים בדין זה כדי להסביר מדוע בחקירות אם אמר אחד העדים "איני יודע" העדות פסולה:

רב כהנא ורב ספרא תנו סנהדרין בי רבה. פגע בהו רמי בר חמא. אמר להו...מהא דקתני "מה בין חקירות לבדיקות? חקירות, אחד אומר איני יודע - עדותן בטילה; בדיקות, אמר אחד איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעים - עדותן קיימת": מכדי אידי ואידי דאורייתא היא, מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות? אמרו לו: הכי השתא? בחקירות, אמר אחד איני יודע עדותן בטילה, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה; בדיקות, אמר אחד מהן איני יודע עדותן קיימת, עדות שאתה יכול להזימה היא.

כלומר, כיוון שה'חקירות' של המשנה עוסקות בזמן ומקום הארוע, הן מהוות תנאים לאפשרות להזים אותם, על ידי שנמצא שבעצם באותו זמן הם היו במקום אחר. משום כך, אם העדים אינם מסוגלים לספק אינפורמציה זו - לא ניתן להזים את העדות, והעדות פסולה.

אין הכרח לקשר באופן יסודי בין דין דרישה וחקירה לבין דין עדות שאי אתה יכול להזימה. בהחלט ייתכן לראות את הדינים כמנותקים זה מזה באופן יסודי, כאשר יש חפיפה מקרית ביניהם בשאלות של זמן ומקום: כאשר בית דין שואל שאלות אלה, מלבד זה שהוא מקיים מצוות דרישה וחקירה, הוא גם מאפשר ומכשיר את העדות, כיוון שהאינפורמציה בעניין הזמן והמקום היא קריטית להגדרת העדות כעדות שניתנת להזמה; לעומת זאת, כאשר בית הדין ממשיך בשאלות ה'בדיקות', מדובר רק בקיום של 'נכון הדבר'. לכן, רק אם הכחישו העדים זה את זה נפסלת העדות, אבל אם אמרו 'איני יודע' - העדות כשרה[2].

שיטת רש"י

אולם, רש"י על המשנה בעניין שבע החקירות, רואה את דין עדות שאי אתה יכול להזימה כמניע בסיסי לשאלות אלה:

שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה. (רש"י, סנהדרין, מ. ד"ה "באיזה יום").

המניע של רש"י לפרש כך הוא כנראה עצם העובדה שכל שבע השאלות המוגדרות על ידי המשנה כ'חקירות', ושעל פי דברי רב יהודה נלמדות מלשונות דרישה וחקירה בפסוקים, עוסקות בזמן ומקום[3].

הסבר זה של רש"י איננו בהכרח סותר את ההסבר הכללי לדין דרישה וחקירה שראינו בדברי הרמב"ם שהובא בראשית השיעור. ניתן להבין שמגמת דרישה וחקירה היא לוודא את אמיתות העדות, ושהדרך לעשות זאת היא לאפשר ולעודד הזמה. כך, אם העדות היא אכן שקרית, יש סיכוי שהיא תוזם, ואז הנדון לא ייפגע על לא עוול בכפיו. בכך, בעצם יש סברה והסבר לפסוּל של עדות שאי אתה יכול להזימה: יש דרישה עקרונית ומעכבת של אפשרות הזמה כדי להגביר את הסיכויים להזמה במטרה להרתיע עדי שקר, ועל ידי כך להציל את מי שהוא באמת זכאי מהרשעה שקרית. כך, דין עדות שאי אתה יכול להזימה מוסבר בהקשר של דין דרישה וחקירה.

דרישה וחקירה ככלי להרשעת עד שקר

על בסיס הבנה זו של רש"י, שדין עדות שאי אתה יכול להזימה הוא מניע בסיסי לשאלות הזמן והמקום, ניתן ללכת בכיוון אחר ולהציע שבעצם דין דרישה וחקירה הוא זהה לדין עדות שאי אתה יכול להזימה. דין דרישה וחקירה קובע שיש לדרוש מן העדים מידע על זמן ומקום העדות, כדי שניתן יהיה להזים את העדות, ושללא מידע זה העדות איננה מתקבלת על ידי בית הדין. מגמת דין דרישה וחקירה ההלכתי, לפי זה, כלל איננו ווידוא אמיתות העדות, אלא הרשעת העד בעדות שקר אם הוא משקר. בכל עדות הבאה לפני בית דין, יש לשקול את האפשרות שמא העדים הם עדי שקר, וכבר בשלב הגדת העדות להכין את האפשרות להזים אותם ולהענישם.

לפי פירוש זה, המקור האמיתי לדין 'עדות שאי אתה יכול להזימה' הוא רק פרשיית עדות שקר (למרות שהגמרא, כאמור, הביאה לשונות דרישה וחקירה משלוש פרשיות שונות). בפרשיה זו התורה שבכתב חידשה שכשם שיש לדרוש ולתור אחר עובדי עבודה זרה (עיר שלמה או יחידים) כדי להרשיעם ולהענישם, כך יש לדרוש ולתור אחר עדי שקר כדי לבער את התופעה הרעה הזו מקרב ישראל. התורה שבעל פה מחדשת ומחייבת מנגנון מסויים להשגת מטרה זו - דרישת מידע של זמן ומקום כתנאי מוקדם לקבלת עדות, כדי שניתן יהיה להזים את העדות, אם היא שקרית, ולהעניש את עד השקר כאשר זממו לעשות. כך, במקום להסביר את דין עדות שאי אתה יכול להזימה בהתאם לדין דרישה וחקירה, אנו מסבירים את דין דרישות וחקירות על פי דין עדות שאי אתה יכול להזימה.

ד. דרישה וחקירה בדיני ממונות

מן התורה, דין דרישה וחקירה נוהג בין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות (משנה סנהדרין לב., ובדברי רבי חנינא שם). אולם, בפועל, מדרבנן, דין דרישה וחקירה איננו נוהג בהודאות והלוואות (שם, לב.-לב:). בתוך הדיון של הגמרא בנקודה זו (לפני שהיא מסיקה שיש הבדל בין רובד דאורייתא לבין רובד דרבנן), הגמרא מביאה משנה וברייתא הקובעים ששטרי חוב "מאוחרים", כלומר שטרות שבהם התאריך הנקוב הוא מאוחר יותר מהתאריך שבו התקיימה ההלוואה בפועל, הם כשרים, וגם אם באו עדים מזימים והעידו שבזמן ובמקום הנקוב בשטר עדי השטר היו במקום אחר - השטר כשר. הסיבה לכך היא שייתכן שהעדים באמת ראו את ההלוואה, אך הם חתמו על השטר בזמן מאוחר יותר. מכך הגמרא מוכיחה שלמעשה אין דין דרישה וחקירה בדיני ממונות:

ואי סלקא דעתך בעינן דרישה וחקירה, מאוחרין אמאי כשרין?

רש"י מסביר את הראיה:

אלמא לא בעינן דרישה וחקירה, דא"כ היכי מתרצינן למילתא דשטרא? נימא זיופא הוא, ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה[4] הזאת!

כלומר, לפי רש"י הקשר בין דין דרישה וחקירה לבין המקרה של שטר מאוחר הוא ברמת החשדנות שיש להפעיל כלפי העדות: אם נוהג דין דרישה וחקירה בדיני ממונות, אז יש להתייחס בחשדנות לעדות ממונית, ולא להכשירה בספק; אם דין דרישה וחקירה איננו נוהג בדיני ממונות, אז ניתן להכשיר גם עדות מפוקפקת.

מכאן, שרש"י אכן מסכים לרמב"ם שמגמת דין דרישה וחקירה היא ווידוא אמיתות העדות. ואם כן, רש"י פירש שמגמת החקירות היא לאפשר את הזמת העדים משום שזהו מנגנון מסויים לווידוא אמיתות העדות.

אולם, לפי ההסבר שהצענו, שהמקור היסודי של דין דרישה וחקירה היא מפרשיית עדי שקר, ושהמגמה היסודית של דין דרישה וחקירה היא ביעור הרע והרשעת עדי שקר, הסוגיה מתפרשת הרבה יותר בפשיטות: אם דין דרישה וחקירה נוהג בדיני ממונות, המשמעות היא שדורשים זמן ומקום של הארוע כחלק אינטגרלי של העדות, ואם מידע זה חסר, אז בתור עדות שאי אתה יכול להזימה העדות פסולה, וממילא שטרות מאוחרים הם פסולים. לעומת זאת, אם דין דרישה וחקירה איננו נוהג בדיני ממונות, אז אין דרישה קטגורית לזמן ומקום, וניתן להכשיר שטרות מאוחרים. הפשטות היחסית של הסבר זה לגמרא מהווה סיוע להסברנו לדין דרישה וחקירה ולהבנתנו את היחס שבין הפסוקים לבין הדין ההלכתית בעניין זה.

 

---