פרשת שופטים - מנהגיות בעם ישראל

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת שופטים

מה צריכה להיות המנהיגות של עם ישראל - מלך? שופט? נביא? מנהיג דתי? עיון בפרשת שופטים מעלה תהיות בקשר לכך, כיוון שמוזכרים בה כל ארבעת סוגי המנהיגויות הללו. בשיעורנו ננסה לענות על שאלה זו.

פתיחה

ננסה תחילה להבין מדוע עוסקת פרשת שופטים בנושא המנהיגות. כפי שלמדנו בשיעורים קודמים, פרשת שופטים נמצאת בתוך חטיבת "החוקים והמשפטים" של הנאום המרכזי (פרקים י"ב-כ"ו) בספר דברים. חטיבה זו עוסקת במצוות שצריכים בני ישראל לשמור בארץ. כפי שראינו בשיעור הקודם, חטיבה זו מתמקדת בתחילתה בכינון מוסדות, שנועדו לסייע בהתפתחותו של עם ישראל כ"עם קדוש". פרשת שופטים ממשיכה מגמה זו ודנה בייסוד מערכת משפט כוללת (ט"ז; יח - י"ז; יג), במינוי מלך (י"ז; יד-כ) ובחוקים הנוגעים למנהיגות הדתית - שבט לוי (י"ח; א-ח) והנביאים (י"ח; ט-כב). חשוב להבין שהמצוות הללו הן התשתית למילוי ייעודו של עם ישראל כעם סגולה, שבו מתברכים כל העמים (ראה בראשית י"ב; א-ג). אופיו של העם נקבע לא רק על ידי המצוות שעל כל יחיד לקיים אלא גם על ידי המוסדות הלאומיים שלו.

"אור לגויים"

הניתוח שהצגנו לעיל מבוסס לא רק על הסקת מסקנות עצמאית אלא גם על דברי משה רבנו עצמו בנאום הפתיחה לספר:

"ראה למדתי אתכם חֻקים ומשפטים... לעשות כן בקרב הארץ... ושמרתם ועשיתם, כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון... ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרֹבים אליו... ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם..." (דברים ד'; ה-ח).

דבריו אלה של משה רבנו מלמדים שחטיבת "החוקים והמשפטים" כוללת את המצוות שעל בני ישראל לשמור כדי למלא את ייעודם - להיות אור לגויים. המוסדות הלאומיים שבני ישראל מצווים לכונן נועדו לא רק לסייע בהתפתחותו הרוחנית של כל יחיד, אלא לסייע ביצירת "עם לדוגמה" שיביא את דבר ה' לכל המין האנושי.

המוסדות הלאומיים בפרשיות ראה ושופטים

כפי שלמדנו בשיעור הקודם, הציווי הראשון בחטיבת החוקים והמשפטים היה לכונן מרכז לאומי - "המקום אשר יבחר ה' " - שבו יתאספו בני ישראל להתאסף בחגים, אליו יעלו להקריב קרבנות וכו'. יסוד זה - מרכז לאומי - הוא הראשון בסדרת צווים שנועדו לסייע בעיצובו של עם ישראל כ"עם לדוגמה". פרשת ראה מכילה צווים נוספים: מאכלות אסורות, שמיטת כספים - שנועדה להבטיח צדק חברתי - וכן אזהרות מפני השפעות שליליות שונות. קו זה ממשיך בפרשת שופטים, המתארת כמה מוסדות הנהגה לאומית: 1. השופט - מערכת משפטית. 2. הלוי - מנהיגות דתית. 3. הנביא - הדרכה דתית והכוונה לאומית. 4. המלך - הנהגה פוליטית.

השופט

הנושא הראשון בפרשה הוא כינון מערכת משפט כוללת:

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (ט"ז; יח-כ).

"כי יִפָּלֵא ממך דבר למשפט... בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (י"ז; ח-יא).

מוסד זה הוא הסמכות העליונה הן בסכסוכים אזרחיים והן בפסיקת ההלכה. תורה ומשפט יוצאים שניהם ממקום המקדש.

מצווה זו משקפת את מטרת בחירת ה' בעם סגולה, כפי שנאמר כבר בספר בראשית:

"ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח; יז-יט).

שבט לוי

נוסף על מינוי שופטים מצווה התורה גם על ייחוד שבט שלם - שבט לוי - ל"שירות הציבורי". נוסף על תפקידיהם במקדש על הלוויים לשמש כשופטים, והם גם אחראים על לימוד התורה לעם. אחריות שבטית זו, שרק נרמזת בפרשת שופטים, מוגדרת בפירוש על ידי משה רבנו בברכתו לשבט לוי לפני מותו:

"יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג; ט).

פרשת שופטים מקשרת בין אחריות שבטית זו לבין העובדה ששבט ללוי לא עתיד לקבל נחלה בארץ:

"לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו... כי בו בחר ה' א-להיך... לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (י"ח; א-ח).

התורה לא רק מייחדת את שבט לוי ל"שירות הציבורי" אלא גם מפרטת את השכר שניתן ללוויים תמורת שירותם.

הנביא

מיד לאחר הדיון בלוויים התורה מפרטת למי על העם לפנות לקבלת הדרכה:

"כי אתה בא אל הארץ... לא תלמד לעשות כתועבֹת הגוים ההם. לא ימצא בך... קֹסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף... ודֹרש אל המתים. כי תועבת ה' כל עשה אלה... נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך ה' א-להיך אליו תשמעון... ונתתי דברי בפיו ודִבר אליהם את כל אשר אצונו" (י"ח; ט-יט).

התורה אוסרת על בני ישראל לקבל הדרכה מכל מיני "מגידי עתידות" שהיו נפוצים בקרב עמי כנען. תחת זאת עליהם להיוועץ בנביא, המשמש כיועץ לאומי, ובאמצעותו ה' מעביר מסרים לעם ישראל.

המלך

עד כה ראינו ציוויים לכונן מערכת משפט ולמנות שופטים ושוטרים. ראינו ששבט לוי יוחד למלא את המשרות הציבוריות ולשרת במקדש, וראינו למי על העם לפנות לייעוץ והכוונה. אך בסופו של דבר, האחריות הכללית נתונה למלך - הקטגוריה האחרונה של מנהיגות לאומית בפרשת שופטים. שימו לב לכך שהפרשייה פותחת במה שאסור למלך לעשות:

"כי תבֹא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתַי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו... רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (י"ז; יד-יז).

והתורה ממשיכה ומפרטת מה המלך חייב לעשות:

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א-להיו... לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה..." (י"ז; יד-כ).

אין ברור מפסוקים אלה, הידועים כ"פרשת המלך", אם ישנה חובה להמליך מלך או שמא הדבר רק בגדר אפשרות [עיין במסכת סנהדרין דף כ ע"ב ובמפרשים שם]. אמנם מהקשר הפרשה נראה שבהחלט ישנו חלל ריק במערכת ההנהגה, שאותו אמור המלך למלא [משה רבנו שימש בו-זמנית גם כנביא וגם כמלך, אך ברור שאין מצפים לכך מכל נביא בכל תקופה].

כינון אומה

שלטון מרכזי נחוץ לכינון אומה מתוקנת, ולכן מהווה מרכיב חיוני בהגשמת הייעוד "עם סגולה".

ניתן להבין שכשהתורה מדברת על "מלך" היא מתכוונת לכל צורה של שלטון ריכוזי. מלוכה הייתה צורת השלטון המקובלת בזמן מתן תורה, ולכן זו הדוגמה שהתורה מביאה. בכל אופן, הצווים הנוגעים למלך נכונים לכל צורת שלטון.

"ככל הגויים"

פרשנות זו יכולה להסביר את הביטוי "ככל הגויים" (י"ז; יד). אין מדובר כאן על מלך שמתנהג כמלכי הגויים אלא על צורת המשטר. עם ישראל יועד אמנם להיות עם סגולה, ובכך הוא שונה מכל העמים; אך מבחינת המבנה התפקודי שלו הוא בכל זאת עם, ולכן הוא זקוק לשלטון ריכוזי.

כאשר נבחר המנהיג הראוי, התורה דואגת לכך שהכוח שניתן לו לא יסיט אותו מדרך הישר ולא יסיח את דעתו ממילוי חובתו: לסייע בעיצובו של עם ישראל כעם קדוש. זאת על ידי החובה המוטלת עליו לחזור ולשנן מדי יום את המצוות שבספר דברים - "משנה תורה".

כפי שלמדנו, הנאום המרכזי בספר דברים עוסק בעיקר בעיצוב אופיו של עם ישראל בארץ כ"עם קדוש". פרשת שופטים משתלבת במגמה זו בכך שהיא מתווה את המסגרת של אופי השלטון.

האתגר

כל שלטון טומן בחובו מעצם טבעו סכנות, וזאת מעצם העובדה שהוא יוצר ריכוז של כוח. זהו בעצם האתגר שהתורה מציבה בפנינו: להיות ככל הגויים בכל הנוגע לכינון מערכות השלטון, אך להיות שונים מהם בדרך שבה המנהיגות פועלת וביעדים שהיא מציבה לעצמה. מנהיגות כזו אינה פוגעת במלכות שמים אלא מאדירה ומעצימה אותה.