דילוג לתוכן העיקרי

שלח | העלאת ניצוצות

קובץ טקסט

אחת השאלות הנוקבות סביב פרשת המרגלים היא סיבת שליחתם. כבר הפרשנים הקדומים עמדו על כך שלא מדובר בשליחות צבאית לרגל את הארץ, שהרי לשם כך לא היו נשלחים שנים עשר נבחרי עם, כי אם מספר מצומצם של מרגלי חרש, בקיאים במקצוע, כפי שעשה יהושע, ערב הכניסה לארץ. אף הביטוי 'לתור את הארץ' המופיע בפרשתנו מחזק את העובדה שלא מדובר במרגלים לצורך מלחמה.

מאידך, האפשרות השניה, הקובעת כי המרגלים נשלחו לבחון את טיבה של הארץ, אף היא קשה. האם ההבטחה האלוקית איננה מספקת? האם דבר ד' איננו ראוי שיסמכו עליו משה וישראל?

רש"י, על פי המדרש, מבקש לגעת בבעיה זו:

"שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א) נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג) אעלה אתכם מעני מצרים וגו' חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה" (רש"י, במדבר י"ג, ב).

המדרש אותו מצטט רש"י מבקש להעביר את יוזמת השליחות מן הקב"ה אל ישראל, שהרי אין שום סיבה, כפי שראינו לעיל, לשלוח מרגלים, אלא אם נאמר כי מדובר במעין 'קטנות אמונה' של ישראל, המבקשים לוודא את טיבה של הארץ. הקב"ה, על פי דברים אלו, מאפשר לישראל להגשים את רצונם, אלא שעונשה של בקשה זו בצידה - חייכם שאני נותן לכם מקום לטעות בדברי המרגלים. בדרך שאדם רוצה להלך מוליכים אותו, קובע המדרש, ומכיון שישראל החלו בחוסר אמונה בדבר ד' ביחס לטיבה של הארץ, מעניק הקב"ה כעת לישראל סיבה נוספת להמשיך בחוסר אמונה זה.

סיבת שליחת המרגלים, כאמור, מותירה חלל משמעותי, ובודאי אם לא נלך בדרך המדרש ונאמר שבכל זאת מדובר ביוזמה אלוקית. חלל זה, הביא את גדולי החסידות להביא את עניין העלאת הניצוצות, כאפשרות להבנת תפקידם של המרגלים. עניין העלאת הניצוצות, הוא אחד מן הנושאים המרכזיים בתורת החסידות, ונדמה כי על פיה, זהו ייעודו המרכזי של האדם בעולם. פרשת המרגלים מהווה מוקד מרכזי לעיסוק בשאלת העלאת הניצוצות בתורות החסידיות השונות, ואנו ננסה לעיין בתורות אלו[1].

להתפשט מן הגשמיות

גדולי החסידות ביקשו ללמוד מן העובדה כי שנים עשר המרגלים, הם נבחרי ישראל - "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" - שמדובר בשליחות רוחנית גבוהה מאד. אותה שליחות, כך על פי החסידות, נועדה להעלות את הניצוצות מארץ כנען.

בדברים הבאים, ננסה להבין את יסודותיה של תורת הניצוצות ונתחיל בדברי ר' אלימלך מליז'נסק:

"ועתה יגדל נא כו' דברת לאמר. נראה דהנה השם יתברך ברא את עולמו להטיב לברואים שעל ידי עבודתם לו יתברך יזכו לשכר גדול ולכן נפלו ניצוצות קדושות בשעת הבריאה בכדי שאחר כך על ידי עבודתם שיעבדו לעלות הניצוצות יזכו לטובות הרבה...[2]" (נעם אלימלך, שלח לך).

תשתיתה של תפיסה זו בבריאת העולם, שעל פי תורת הסוד מכילה בקרבה סוג של 'החטאה', ושל 'הסתרה'.

הקבלה, ובעקבותיה החסידות, ביקשו להעניק לנו נקודת מבט פנימית על המציאות. לנגד עינינו אנו רואים עולם של תופעות: שמים וארץ, דומם, צומח, חי, חילופי עונות וכד' - עולם של גיוון וריבוי. כל אלו, מצהירה חכמת הנסתר, מסתירים, מכסים ומלבישים, הויה רוחנית טהורה וזכה, השואפת לאחדות הגמורה של המציאות. אותה הויה פנימית ונסתרת, המכונה בשמות רבים: אלוקות, חיות, ניצוץ, מהות וכו', היא הזיקה הישירה שיש לאותו חפץ עם הקב"ה, והיא מאמר ד', רצונו וגילויו, שהוא נעלם ונאלם במעבה ההתלבשות הגשמית של אותה ההויה.

חכמת הנסתר, כשמה כן היא, מבקשת לעסוק בנסתר, ולא בגלוי, בנעלם ולא במופיע, באחדות ולא בריבוי. המציאות המגוונת היא מעין 'התפזרות' של אור אחד ומאוחד, שהתפרד לאין-סוף ניצוצות כשכל אחד מהם 'נשבה' במעבה המציאות החומרית שהתלבשה בו והותירה אותו במנותק ממקורו.

הדברים נכונים גם ברובד הנפשי - פסיכולוגי. האדם חווה ריבוי של מקרים ומאורעות, וכל מקרה ומאורע ניצב בפני עצמו, כשהוא לבוש בסיטואציה שבקרבה הוא מתחולל, וזו מורכבת מזמן, מקום, נסיבות וכד'.

הנסיון להבין את האמירה והלימוד שאותם מבקשת אותה סיטואציה ללמדני. להבין כיצד מאורע ומקרה זה משתלבים במהלך הכללי של בנין אישיותי. למצוא את התפקיד והתכלית של אותה סיטואציה במסגרת המהלך הכולל. זהו בעצם לגלות את הניצוץ, את האור, את הכוח המניע, ובעצם את המהות של אותה הסיטואציה.

המצב הראשוני הוא מצב של פירוד, של ריבוי מקרים, שעל פניו לא ניכר כל קשר ביניהם, ובקשת האחדות ומתן המשמעות והפשר הם בעצם בירור הניצוץ מתוך אותו מקרה. האדם בהתבוננותו על המציאות, נדרש לסלק את הלבושים, להסיר את הכיסויים, ולחשוף את המשמעות השורשית שניצבת מאחורי כל תופעה, כל חפץ וכל מעשה. וכך כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

"שלח לך אנשים. הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא:) לא ברא הקדוש ברוך הוא כו', ואז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים. אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם. וזהו הרמז שלח, לשון הפשטה מלשון וישלחו ויפשיטו תרגום אונקלוס ואשלחו: או יבואר, שלח לך אנשים. יבואר על פי פירוש רש"י על פסוק (יהושע ב, ד) ותצפנו שלא הצפינו אלא לכלב כו'[3], הכלל במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא בקל יכולים לכבוש אותם ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ אז אי אפשר לכבוש אותם אם לא בהתפשטות הגשמיות. ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות לכך נאמר בהם (דברים כ,טז) לא תחיה כל נשמה, לכך היו צריכים להפשיט את עצמם מהגשמיות, וכלב אשר העלה הניצוץ מרחב לא הפשיט עצמו כו', וזהו ותצפנו. וכאן ששלח משה אל ארץ אשר אין להעלות מהן שום ניצוץ ואמר להם להפשיט עצמם מן הגשמיות וזהו שלח לשון הפשטה, להפשיט עצמם מן הגשמיות וזהו שלח לך אנשים. (קדושת לוי, שלח).

ר' לוי יצחק, בחר בטרמינולוגיה מפעימה של בושה והתפשטות[4]. אנו חיים במציאות של 'לבושים', והעלאת הניצוצות מתאפשרת על ידי הסרת הלבושים והותרת המציאות במערומיה. הבגדים מסיחים את הדעת מן המהות ומסתירים את המגמה, והעלאת הניצוצות היא הסרת הבגדים. האבן היא אבן, וכל התופעות הפיסיולוגיות המאפיינות אותה הן לבושיה המסתירים את מגמתה. לשם מה היא קיימת? מה תפקידה במהלך האלוקי? כיצד היא מגלה את נוכחותו של הקב"ה בעולם? כיצד אני האדם יכול לעבוד את בוראי דרכה? כל אלו, כביכול, מתעלמים מתכונותיה הפיסיולוגיות ומבקשים להביט בפנימיותה, לגלות אותה במובן של 'גילוי עריות' - לחשוף, להתערטל - לדעת! [5]

מלמדנו ר' לוי יצחק בנועזות עצומה: הדרך לחשוף ולגלות את תורפה של המציאות היא על ידי התערטלות עצמית - לפשוט עצמו מגשמיות. וכמים הפנים לפנים, כשהאדם מתערטל, נחשף ומגלה את פנימיותו, התגובה הראשונה של הסובבים אותו היא בבושה מפני החשיפה והגילוי. אולי נוסיף בלשוננו - מבוכה. אולם סופה של מבוכה זו היא בחשיפה ובהתערטלות אף של הסובבים.

הדברים נכונים גם ברובד הנפשי - חברתי. כשנוצר שיח בין שני בני אדם, והאחד מסיר את לבושיו, וחושף את אישיותו ללא כיסויים, ללא הסתרות, ברגע הראשון הצד השני מגיב במבוכה על החשיפה והאילוץ כביכול שהאיש החושפני אונסו להיכנס פנימה אליו, לתוככי אישיותו, אולם סופו של הדיאלוג הוא בחשיפה הדדית הנובעת מן התחושה כי לא ניתן להיוותר עם בגדים במציאות שבה השפה היא שפה של גילוי פנימי.

המציאות, מלמדנו ר' לוי יצחק, מגוונת, ויש עתים שבהם הניצוץ חבוי ונסתר יותר. הלבושים רבים יותר, ההסתגרות של האדם הניצב בפנינו טוטאלית, וכל נסיון לחדור, לגלות, לחשוף, נתקל בחומה בצורה ובאטימות מוחלטת. יש תופעות בעולם החומרי שמעיבות על האור המסתתר בקרבן באופן כזה שכמעט ולא ניתן לחשוף ולגלות את הפשר, את המשמעות ואת התפקיד החיובי של אותה התופעה. כאלו היו הכנענים שרעתם גדולה ותועבתם מרובה, מלמדנו ר' לוי יצחק, עד כי נדמה שלא ניתן לדלות ולגלות שום ניצוץ אלוקי החבוי בקרבם.

ככל שהניצוץ חבוי יותר, ככל שהאדם נתקל בסגירות גדולה יותר, כך נתבעת ממנו, המבקש לגאול את המציאות, חשיפה והתערטלות רבה יותר. הדרך לגרום לאיש סגור ומאופק להפתח ולהחשף, מבחין ר' לוי באופן עמוק ביותר, היא על ידי חשיפה עצמית גדולה, שראשיתה במבוכה, אולם סופה בשותפות, בחיבור ובידיעה.

כך גם לגבי המציאות הגשמית אותה מבקש האדם לגאול. אם הגשמיות היא זו המכסה על הניצוץ, היא זו הכובלת אותו והיא זו שאיננה מאפשרת לו להתגלות, הרי שהדרך היחידה לחשוף את הניצוץ היא להתפשט בעצמי מאותה גשמיות. האדם צריך להסיר מעליו את הגשמיות ואת תופעותיה, ולהיוותר נקי ומזוכך, כשתודעתו מלאה וגדושה באור האלוקי החבוי בקרבו. התאוות, הגאווה, היצרים, ואולי אפילו נאמר - האגו, כל אלו הם פירותיה הבאושים של הגשמיות שבה לבוש האדם. וכשהאדם ניגש אל המציאות החומרית כשהוא נקי מכל אלו, הרי שהניצוץ החבוי בקרב אותה מציאות, מתבייש הוא בלבושיו, נוכח אותה חשיפה של הגואל, ומיד מסיר אף הוא את לבושיו, נגלה לאדם ונגאל.

הסרת הלבושים על ידי האדם, מעניקה לו מודעות אחרת, מגמה שונה ונקודת מבט שונה, המאפשרת לו להתבונן במציאות החומרית שלנגד עיניו ולא לראות כלל את הלבושים.

טעמו של האוכל איננו ניכר למי שאין לו תאוות אכילה. יופיה של רחב הזונה איננו מפתה למי שאין לו תאוות מין. כפירתה של הפילוסופיה איננה מערערת את אמונתו של מי שאין לו דעת וספקנות. ומעתה, יכולה להחשף מגמתה הטהורה של האכילה, תפקידה החשוב של אותה זונה, ותרומתה של הפילוסופיה לבנין האמונה.

התפשטותו של האדם מגשמיותו, מאפשרת לו לא להיות מוסח מן הלבושים של המציאות, מאפשרת לו להתבונן במבט חודר אל הניצוץ האלוקי החבוי בקרבה, וממילא גורמת לניצוץ להשתוקק ולהגאל אל מי שחשף אותו, שהצליח להתבונן דרך כל מעבה החומר ולקיים דיאלוג עימו.

תפקידם של המרגלים, על פי דברים אלו, היה להעלות את הניצוצות מעמי כנען. מכיון שמדובר במציאות גשמית חזקה מאד, מלאת תאוות, מלאת יצרים ומלאת אגו, נדרשו 'אנשים חשובים' שיש בכוחם להפשיט עצמם מן הגשמיות, בכדי לראות כיצד ניתן להעלות את הניצוצות. המרגלים, על פי דברי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, תרים אחר הניצוצות. הם מסתובבים בארץ לארכה ולרחבה, ומבקשים לגאול ולהעלות את האור החבוי, כהכנה לכניסה לארץ[6].

בלשון אחרת, אומר את הדברים ר' אלימלך בהמשך תורתו הנ"ל:

"ואחר חטא אדם הראשון הוסיף ליפול עוד ניצוצות הקדושה על ידי החטא ולזה צריך האדם לעבוד לו יתברך בשני מדריגות הם אהבה ויראה. יראה הוא לראות ולהסתכל תמיד בשפלות העולם הזה ועל ידי זה הוא משבר כח הכלים של הניצוצות ויוכל לבא לידי רוממות אל שהיא אהבה רבה. ועל ידי זה הוא מעלה הניצוצי קדושות למעלה ולמעלה וזה היה כוונת השם יתברך להביא את ישראל לארץ הקדושה כי שם הוא כח יותר להעלות הניצוצי קדושות. וזה היה כוונת שילוח המרגלים שאמר השם יתברך שלח לך אנשים. דהנה השם יתברך אמר לאברהם אבינו עליו השלום כל מקום אשר תדרוך כף רגלך כו' רוצה לומר על ידי שאתה תדרוך בה בקדושתך הרשימה הזאת תשאר לזרעך שיהא קל להם אחר כך להעלות הניצוצי קדושות כי כל דבר הנרשם בקדושה הוא קל אחר כך להוציא אל הפועל. ולכוונה הזאת היה שילוח המרגלים שבאותה שעה כשרים היו בכדי שהם יעשו רשימה בקדושה בארץ ישראל ויהיה קל אחר כך לישראל להוציא הניצוצות..." (נעם אלימלך, שלח).

בעוד ר' לוי יצחק מדבר על ההתפשטות העצמית מן הגשמיות, בכדי להעלות את הניצוצות, מתאר ר' אלימלך מליז'נסק שתי תנועות נפשיות הנדרשות מן האדם - יראה ואהבה.

על פי ר' אלימלך, להעלאת הניצוצות דרושים שני שלבים: הראשון הוא 'שיבור כח הכלים של הניצוצות' - בלשונו של ר' לוי יצחק נדמה כי היינו קוראים לכך 'הסרת הלבושים'.

השלב השני הוא 'לבוא לידי רוממות אל' והיא העלאת הניצוץ והשבתו למקורו העליון.

את הראשון, משיג האדם, על פי ר' אלימלך, בכח היראה, בעוד שאת השני הוא משיג בכח האהבה.

היראה, משברת את הכלים, והיא מבטלת את ערכם של הלבושים. חידושו של ר' אלימלך הוא שהיראה איננה בונה אלא הורסת. התנועה הנפשית של היראה היא תנועה של צמצום, נסיגה, ביטול ואולי אף החרבה. בכחה של תנועה זו לדכא, להשחית ולהחסיר כל דבר, ולכך יש ערך משמעותי כשהיא מופנית לשיבור כח הכלים - הם הלבושים המסתירים את האור ואולי אף נאמר - שובים אותו בקרבם.

היראה מביאה את האדם לחוויה כי אין ערך לכל הכלים. מהי האכילה לעומת הנצח, ומהי ההנאה החומרית לעומת האין-סוף. ערכן של כל אלו מתבטל נוכח היראה המותירה את האדם, וממילא גם את המציאות במערומיה: הבל הבלים הכל הבל - זוהי היראה הגמורה: סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

אולם ר' אלימלך איננו נעצר כאן. אם נחזור לשפתו של ר' לוי יצחק, היראה היא הסרת הלבושים, ההתערטלות, החשיפה המלאה. אולם עתה בא תפקידה של האהבה - לדעת! החשיפה וההתפשטות נעשים על ידי היראה, אולם החיבור וההתרוממות נעשים מכחה של האהבה. היראה היא פירוד והאהבה היא חיבור, ועל כן בכוחה של היראה לסלק ולבטל, ורק בכוחה של האהבה לחבר ולאחד.

כוחות אלו, כך גם לפי ר' אלימלך, גנוזים היו בקרב שנים עשר האנשים, נבחרי ישראל, ותפקידם היה להכשיר את הקרקע לביאת ישראל לארץ. אולי דווקא דור המדבר, מתוך מציאות של מדבר, עוד בטרם הכניסה לארץ, היה המתאים ביותר ל'התפשט מן הגשמיות', דווקא באותה מציאות מדברית נעדרת טבעיות, יכלו נבחרי ישראל להגיע לאותה המעלה של התפשטות הגשמיות.

דור שאכילתו אינה אכילה, ולחמו אינו לחם כי אם מן. דור שהטבע המלביש את הנס, נסתלק, וכל המציאות כולה היא בחינת 'מלך בגילופין' שהנהגתו ניכרת לכל, בכל ניסי המדבר, נעדרי הלבושים וההסתרות - דווקא דור זה, יוכל לבוא אל הארץ המגלמת את המציאות הטבעית, ולחשוף את החכמה הנסתרת המצויה בקרבה. לגלות את הניצוץ המסתתר מאחורי הלבושים הגשמיים. זוהי שליחותם של המרגלים על פי ר' אלימלך מליז'נסק.

העולם החומרי - לשם מה?

רעיונות עמוקים אלו, יוצרים מעין תפיסה אבסורדית של המהלך האלוקי הכולל. שהרי לכאורה נגזר מדברים אלו שהקב"ה יצר את הריבוי, ניתץ את האחדות לרסיסים, כל זאת בשביל שהאדם ישוב ויחזיר עטרה ליושנה, וישיב את המציאות לאחדותה. המציאות החומרית על כל גווניה נוצרה, על פי תפיסה זו, רק כדי שנבטלה, נסיר אותה ונסלקה. טעמו המגוון של האוכל נועד בכדי שנתעלם ממנו[7], האסטטיקה שבמציאות, היא לבוש בלוי שיש לזורקו[8].

האם לריק ברא ד' יתברך את המציאות המגוונת, רק בכדי שנדלג עליה ונבטלה?

נראה כי תשובה עקרונית לכך ניתן למצוא בראשית דבריו של ר' אלימלך לעיל: "נראה דהנה השם יתברך ברא את עולמו להטיב לברואים שעל ידי עבודתם לו יתברך יזכו לשכר גדול ולכן נפלו ניצוצות קדושות בשעת הבריאה בכדי שאחר כך על ידי עבודתם שיעבדו לעלות הניצוצות יזכו לטובות הרבה".

על פי תפיסה זו, הקב"ה בכוונה תחילה יצר את עולם הפירוד בכדי להעניק לאדם את האפשרות להביא לידי האחדות, ומעתה תהיה האחדות נחלתו לא בבחינת מתנה, אלא בבחינת השגה.

הפירוד, על פי תפיסה זו, הוא האתגר שהניח הקב"ה לאדם במציאות. מעין 'כתב חידה', 'חפש את המטמון', שהאדם הוא השחקן הראשי במשחק זה, והכל בכדי להיטיב לו, ולהביאו למדרגה העליונה של השגת האחדות בכח בחירתו, תודעתו ומעשיו.

התמודדות משמעותית נוספת, עם שאלה זו, ניתן למצוא בדברים הבאים:

"עוד יבואר הכתוב לפי פשוטו ועל דרך הנזכר. בהקדם לתרץ כפל אומרו תרימו תרומה והיה די לומר תרימו לה' וגו' כי הן נודע אומרם ז"ל (ברכות לה:) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכו' וכאילו נהנה מקדשי שמים. והשמים שמים לה' קודם ברכה, והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה כאומרם (שם עמוד א) וכתבנו במקום אחר בטעם הדבר. כי ידוע אשר כל חפצי האדם הנתונים לו מאת האל ברוך הוא בדברי עולם הזה כולם לא ניתנו בכדי למלאות בהם תאוות גופו וחפצו. כי הלא כל תאוות הגוף הם מעשה בהמה והוא מגונה ומתועב לפני המקום ברוך הוא כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (על פי קהלת ג', כא). והאדם נברא לשמש את קונו ואיך יתן ה' מלך גדול ונורא כזה למשרתו העומד לפניו ומברך בשמו שישתמש בדברים שהבהמה משתמש הנבזים והמאוסים כעין תאות אשה שאמרו חז"ל (שבת קנב.) חמת מלא צואה ופיה מלא דם. או תאות האכילה שפירש בשל"ה הקדוש אומרם ז"ל (שבת כה:) מי שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו פירוש שיזכור האדם באוכלו גנות מיאוס טינוף הצואה אשר נעשה ממאכלו ויראה נא אל מה הוא חומד ומתאוה, שעל ידי זה ימשוך ידו בכל אשר יוכל עיין שם. אם לא שכביכול ברוך הוא כיוון בזה לעבודתו שיכול האדם להגביה על ידי מאכלו כל בירורי ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו בכל פינות העולם בכל הדברים המגושמים, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. וזה שמחה עצומה לפניו כשמחת הבן החביב הבורח מבית השביה ממרחקים ובא אצל אביו כנודע" (באר מים חיים, שלח לך טו).

ר' חיים מטשרנוביץ', תלמידו של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, תלמיד הבעש"ט, רואה בכל המציאות הגשמית על כל גווניה סוג של 'סימני דרך' המאפשרים לאדם לגעת ולהגיע לכל המציאות על מנת לגאול אותה ולרוממה. היפרדות הניצוצות ממקורם ופיזורם, איננו מובא בדברי ר' חיים כפעולה רצונית של ד' יתברך אלא כתיאור מצב. אולי אפילו מעין 'תאונה היסטורית' של הבריאה האלוקית, כורח של שבירת הכלים וכד'.

אולם עיקר עניינו של ר' חיים איננו בריבוי הניצוצות ופיזורם, אלא בריבויה של המציאות הגשמית המלבשת את הניצוצות כולם בגוונים רבים של טעם, ריח וצורה שאין אחד דומה לחברו. כל אלו, כך על פי ר' חיים, נועדו לכוון את האדם אל כל ניצוץ וניצוץ כדי לגאול אותו.

לו היתה נעדרת הבחנה בין טעמו של התפוח לטעמו של הרימון, לא היה טורח האדם לאכול את שניהם, ובכך היה נמנע המפגש המתאפשר בעקבות האכילה בין האדם לבין הניצוץ הזקוק לגאולה בכל אחד מהם.

לו היה נופה של רמת הגולן, דומה לנופו של מדבר יהודה, לא היה טורח האדם להשביע את עינו גם מזה וגם מזה, ועל ידי כך היתה נמנעת האפשרות המפגישה את האדם עם כל אחת מתמונות נוף אלו כדי לגאלה.

הריבוי, על פי ר' חיים, הוא ה'פיתוי' שמניח הקב"ה לאדם כדי להביאו אל כל פרטי המציאות על כל גווניה על מנת שיגאלם.

לריבוי בפני עצמו אין משמעות, קובע ר' חיים, ומשעה שהאדם מגיע אל אותה המציאות, עליו לזנוח את הלבוש הספציפי שהביאו לשם, ולהתעלם ממנו, שהרי הוא כאותה תולעת שכל ענינה להביא את הדג אל החכה, אולם היא לכשעצמה חסרת משמעות וחסרת טעם.

גווניה של המציאות החומרית הם הפתיון להביא את האדם אל הניצוצות האלוקיים החבויים בקרבה, ומעקרון זה גם נובע האופן שבו האדם יוכל להעלות את הניצוצות, וכך ממשיך ר' חיים מטשרנוביץ':

"ואופן העלאת הניצוצות, עיקרו הוא בזה הדבר גופא כאשר יבין האדם באמת בחפץ לבבו כי כל בחינת התאוות הגשמיות הם נבזים ושפלים ומאוסים ויהיו נמאסין באמת בלבבו שלא יחפוץ אליהם כלל ואדרבה יתרחק מהם כאשר יוכל לרוב הבנתו במיאוס הדברים ההם. רק ההכרח יעשה לצורך הטוב המונח בדבר ההוא בכדי להעלות הניצוץ הקדוש לבית אביו לגרום בזה תענוג ונחת רוח, כי מבין אשר זה תכלית הטוב והיפה. ובזה כשם שהוא מברר בלבו את הטוב מן הרע להבין כי זה טוב הוא, וזה רע ונמאס ואינו פונה לבבו אליהם, כן נתברר ניצוץ הקדוש מן הדבר ההוא ועולה בחיק אביו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. ואמנם כי כאשר לא נעשה בלחם הזה כל אשר היה צריך להעשות בו שיהיה כשר ומותר, פרוש מכל נדנוד איסור, והורמו מתנותיה יפה בתרומה ומעשר וחלה בזמן שהיה נוהג ואחר כך לברך עליו כדיני התורה להעיד כי ה' הוי"ה המהוה, הוא המוציא לחם הזה מן הארץ והכל שלו הוא. לא יוברר הניצוץ הקדוש משם לעולם כיון שאינו בהכשר על צד היותר טוב. אדרבה יוריד עוד הניצוץ למטה למטה על ידי מאכלו כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ולזה אמרו כל הנהנה עולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל וכו' ונהנה מקדשי שמים. כי אף שהלחם הזה הוא בהכשר מכל צד ופנה, אם אינו מברך עליו לפניו לא יועיל לו כל הכוונות שבעולם לברר מתוכו בירורי ניצוצי הקדושה השוכנים שמה. וכיון שלא יברר, הלא המאכל הזה קודש לה'. כי לא ניתנו כל הדברים לאדם אלא בשביל להעלותן למעלה. וכיון שהוא לא יעלה אותו, לא נתנו אלהים להרע עמדו להוריד עוד הניצוץ עד שאול תחתיה והוא קדשי שמים והנהנה גזל זה מה' ומעל" (באר מים חיים, שלח טו).

תודעתו של האדם, אליה חותר ר' חיים, היא תודעה של סילוק התאווה באופן גמור. וכמו אצל ר' לוי יצחק מברדיטשוב, כמים הפנים לפנים, זהו עצמו בירור הניצוץ הגלום באדם, ועל ידי כך גם יתברר הניצוץ במציאות שעימה הוא נפגש.

האדם צריך לשאוף אל המקום הגבוה ביותר שבו הוא, כביכול, נופל בפתיון ובולע את התולעת, אולם בתודעתו הוא מודע לכך שלא התולעת היא הפיתוי, אלא הניצוץ האלוקי הניצב מאחוריה, וממילא התולעת הופכת לטפלה, והאדם ניצב מול התכלית, מול הניצוץ, ובכך, כפי שראינו אצל ר' לוי יצחק, נגאל הניצוץ.

ר' חיים מבקש להדגיש ביתר שאת את תודעת השליחות המלווה את האדם בפעולת גאולת הניצוצות: "וזה שמחה עצומה לפניו כשמחת הבן החביב הבורח מבית השביה ממרחקים ובא אצל אביו כנודע".

האדם פועל בתודעה של 'מקבץ נדחי ישראל' ושל 'משיב בנים לגבולם', ושמחתו שמחה עצומה. הוא נהנה ומתענג מחידוש האחדות שמעשיו יוצרים.

ר' חיים מוסיף על קודמיו נקודה אחת משמעותית - עולם ההלכה. על פי ר' חיים, עולם ההלכה הוא התנאי ההכרחי לפעולת העלאת הניצוצות. אדם יוכל לקחת לידיו לחם שאיננו כשר ושלא הורמו ממנו תרומות ומעשרות כדין, ולהתכוון בכל מאודו להעלות את הניצוצות שבקרבו, אולם פעולה זו לא תצלח, שהרי האופן שבו יכול להגאל הניצוץ, כך על פי ר' חיים, הוא רק כאשר נעשו כל הפעולות הדרושות כדי לבררו, וחלק מפעולות אלו מגולמות בפרטי ההלכה[9].

הנתיב של הניצוץ בחזרה למקורו, מלמדנו ר' חיים, איננו רק סובייקטיבי, ואיננו תלוי אך ורק בתודעתו של האדם ובאופן שבו הוא ניגש אל אותה המציאות. ישנו ערך אובייקטיבי למעשה, ולאופן שבו הוא נעשה. אם המציאות המגוונות רבת הפנים, היא הפתיון של האדם אל הניצוץ, הרי שההלכה היא ה'מפה' שיש להשתמש בה על מנת לסול מסילה לניצוץ להשתחרר מן המציאות החומרית הכובלת. על פי ר' חיים מטשרנוביץ' ההלכה מכוונת למקום גבוה ביותר, בהיותה מלמדת את האדם מהו האופן שבו יש להגיע אל המציאות ולתור את הארץ, על מנת לגלות את הניצוצות האלוקיים החבויים בה[10].

סוף דבר

תורת העלאת הניצוצות, היא הכלי המשמעותי ביותר שאיתו מגיע האדם מצויד אל העולם הזה, והוא המעניק לאדם את הכיוון, את המשמעות ואת התוכן של כל העשייה המלווה אותו בהתנהלות בעולם הזה.

ראשיתה של תורה זו, בקביעה החשובה, שהרבה יש במציאות מעבר למראה עיניו של האדם, ורב הנסתר על הגלוי.

המשכה של תורה זו, באמת היסודית שככל שיבוא האדם חשוף יותר, נקי יותר, טהור יותר ופנימי יותר אל המציאות, כך תאיר המציאות פניה אל האדם בהחשפה לפניו.

המשכה של תורה זו, הוא גם בתודעת השליחות הממלא את האדם, והופכת אותו לגואל ולכמעט משיח המקבץ לא נדחי ישראל כי אם נדחי האלוקות בחזרה לארצם.

סופה של תורה זו, בביטולה החלקי או המלא, של המציאות החומרית על גווניה, והענקת מימד אחר, פנימי יותר, מאוחד יותר, ורוחני יותר למציאות כולה.

ההולך בנתיבה של תורת הניצוצות, צריך להתמודד עם גווניה הרבים של המציאות וריבוי הפנים שהיא מראה לנו. מאידך פניו של זה נשואות תמיד אל הפְּנִים ואל המשמעות, ומעתה כל מעשיו, כל דרכיו, כל הוויתו, מכוונים אל אותה תודעת שליחות שתביא בסופו של דבר ל'שמחה עצומה כשמחת הבן החביב הבורח מבית השביה ממרחקים ובא אצל אביו'.


[1] נציין, שכבר עסקנו בעניין העלאת הניצוצות במספר שיעורים: פרשת שמות (שיעור 11); משפטים (שיעור 16); מצורע (שיעור 25). בעז"ה נשתדל להוסיף כאן על הנאמר שם, ואף בשיעור זה לא נסיים את הדיון בסוגיה עמוקה ויסודית זו.

[2] את המשכה של תורה זו נביא בהמשך השיעור.

[3] רש"י מביא מדרש תנחומא, המבקש להתמודד עם המעבר מלשון רבים ללשון יחיד בפסוק: 'וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ...' (יהושע ב,ד). על פי המדרש, רחב הזונה הסתירה רק את כלב, מכיון שפנחס נדמה כמלאך באותה השעה ולא יכלו הכנענים להבחין בו.

[4] הדברים כמובן מזכירים את סיפור גן עדן, על היותם של האדם ואשתו ערומים, האכילה מעץ הדעת והבושה שבאה בעקבותיה.

[5] ה'דעת' היא ספירת החיבור, והיא הגורמת לבושה, ומאידך היא גם תוצאותיה של הבושה: האכילה מעץ הדעת מביאה לבושה על היותם של האדם ואשתו עירומים, אולם סופה של בושה זו היא ב'והאדם ידע את חווה אשתו'.

[6] המדרש אותו מביא ר' לוי יצחק, מחלק בין פנחס לכלב - מרגלי יהושע, באומרו כי פנחס נדרש להעלות את הניצוצות מן הכנענים, ועל כן היה צריך להפשיט עצמו מן הגשמיות, ועל כן נדמה כמלאך, ומבקשי רעתו כלל לא הבחינו בו ועל כן לא היה צורך להצפינו. אולם כלב צריך היה להעלות את הניצוץ מרחב הזונה, שבניגוד לכנענים, הניצוץ לא היה חבוי בה באופן קיצוני ועל כן כלב לא נדרש כל כך להפשיט עצמו מן הגשמיות, ולכן רחב היתה צריכה להצפינו (הדברים גם ניכרים ברמה הנגלית שהרי תפקידה החיובי של רחב ניכר לעין וברור, בעוד שתפקידם של עמי כנען נסתר הוא ודורש התעמקות והתבוננות פנימית). למדים אנו מכאן כי מי שמפשיט עצמו מן הגשמיות איננו צריך 'להשתתף במשחק' המתנהל במציאות החומרית, שהרי הוא טיפס מעליה. בעוד שמי שנותר בגשמיותו חייב לקבל כביכול את כללי המשחק של המציאות החומרית, והדברים חשובים וארוכים.

[7] עיין בשיעורנו לפרשת משפטים, שם עסקנו בשאלת האכילה בעניין זה.

[8] שאלה קשה זו, יצרה תפיסה אחרת, מקורית ובעלת ייחוד, אותה מחדש הרב קוק זצ"ל, המבקשת להעניק משמעות אלוקית אף לריבוי, וטוענת כי העלאת הניצוצות איננה עוברת דרך ביטולה של המציאות החומרית אלא דרך קידושה. ריבוי הפנים שבמציאות וההבחנה בה, אינם חסרון כי אם מעלה. העלאת הניצוצות נעשית על ידי פיתוח יכולת רוחנית האוספת את כל הגיוון לכדי אחד, לא על ידי ביטולו אלא על ידי הענקת ערך רוחני לכל אחד מן הגוונים, שרק בהתחברם יחד, כל אחד בייחודו ובמשמעותו, משלימים את הגילוי האלוקי השלם - ואכמ"ל.

[9] בכך מתמודד ר' חיים עם אחת מן ההשלכות המסוכנות ביותר של תפיסת העלאת הניצוצות - עבירה לשמה. השבתאות מבית מדרשו של שבתאי צבי, וביתר שאת הפרנקיזם מבית מדרשו של יעקב פראנק ביקשו להעלות ניצוצות מתוך המציאות כולה ובכללה מן העבירות ומן המעשים האסורים. ר' חיים מטשרנוביץ' מבקש לשלול תפיסה זו באומרו כי ההלכה אף היא תנאי להעלאת הניצוצות, והדברים ארוכים וראויים לדיון בפני עצמו.

[10] גישה אחרת שלא הבאנו כאן, תראה בהלכה עוגן הדואג לכך שהאדם מונע מתוך מניעים טהורים ונקיים לגאול את המציאות, נקי מפניות ומתאוות. לפי גישה זו, התודעה היא המנוע והמחולל, וההלכה היא המזככת ומשמרת. בעוד שעל פי גישת ר' חיים, ההלכה והתודעה באים כאחד, ככלֵי החתירה אל הניצוץ האלוקי וגאולתו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)