פרשת שלח - חטא המרגלים

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת שלח

מה היה כל כך נורא בחטא המרגלים? אחרי הכל, תפקידם היה למסור עובדות, וזה בדיוק מה שהם עשו! יתר על כן, גם אם נניח שהם עיוותו ביודעין את דיווחם, מדוע כל העם צריך להיענש על חטא שנעשה ע"י קומץ אנשים? ולבסוף, למרות שתגובתם הראשונית של בני ישראל לא הייתה ראויה, מיד אחר כך הם חזרו בתשובה והביעו את רצונם לכבוש את הארץ!

מדוע, אם כן, היה עונשו של דור המדבר כל כך חמור, והיה עליהם לנדוד במדבר עד מותם? ננסה לבחון אירוע זה, ולנסות על פיו לענות על השאלה.

מבוא

לפני שנתחיל, נגדיר את המונח מרגלים, כפי שנשתמש בו בשיעור זה. למרות שאירוע זה ידוע בשם חטא המרגלים, לא כך מתייחס אליהם הכתוב בפרשת שלח! לשם הנוחות, נמשיך בשיעור לקרוא להם מרגלים, אך נראה שמשימתם כללה הרבה מעבר לסתם ריגול.

כדי לברר מה בדיוק כללה שליחותם, נפתח את השיעור בדיון במילים שהתורה משתמשת בהם כדי לתאר אותה.

תיירים או מרגלים?

כשהתורה מתארת את שליחות המרגלים, היא משתמשת במילה "לתור" (ראה י"ג; ב, יז, כה). כדי להגדיר את משמעות הפועל לתור באופן מדויק, עלינו לנתח את פרטי המשימה. משה מצווה את המרגלים:

"וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם הישב עליה - החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב? ומה הארץ אשר הוא ישב בה - הטובה הוא אם רעה? ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים? ומה הארץ השמנה היא אם רזה? היש בה עץ אם אין? והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והימים ימי בכורי ענבים" (י"ג; יח-כ).

ודאי שאין זו משימת ריגול רגילה. שימו לב לכך שעל המרגלים לברר עובדות בנוגע לשני תחומים נפרדים:

1) טבע הארץ - האם הארץ טובה או רעה, האם קרקעהּ עידית או זיבורית, האם עציה מניבים הרבה פירות וכו'.

2) הסבירות לכיבוש הארץ - האם האויב חזק או רפה, האם הערים בצורות וכו'.

תחומים אלו אינם שייכים למשימת ריגול צבאית, אלא למשימה של איסוף מידע. לרוב, מרגלים נשלחים לאחר שהוכרזה מלחמה. המפקד הצבאי שולח מספר קטן של אנשים העוזרים לו בהתוויית התכניות כיצד יש לתקוף את האויב. משימתם של המרגלים שלנו שונה בתכלית - הם נשלחו לאסוף מידע שיעזור לעם להחליט האם לכבוש את הארץ. ברור שאין זו משימה למרגלים צבאיים. ניתן להגדיר את משימתם אחרת - ועדת חקירה לאומית הבוחנת את הסבירות שבהקמת בית לאומי לבני ישראל בארץ כנען.

כדי להבין את הרקע למשימה זו, אנו צריכים להיזכר בעובדה שבני ישראל הם עם המחפש מולדת, שבה יוכלו להתקיים כאומה בת יותר משני מיליון אנשים (השערה זו מבוססת על המפקד של שש מאות אלף אנשים מבן עשרים שנה ומעלה).

לפיכך, לפני שבני ישראל מתחילים לכבוש את הארץ, עליהם לברר שתי נקודות חשובות, המקבילות למשימה הכפולה של המרגלים (כפי שהוסבר לעיל):

1) האם הארץ מתאימה לבניית מולדת.

2) האם כיבושהּ הוא בר ביצוע.

על בסיס הקדמה זו, קל יותר להבין את הפסוק הפותח את הפרשה:

"וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ... כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (י"ג; א-ג).

טבעה של המשימה דורש שהשליחים יהיו זקני השבטים.

כך גם ניתן להסביר מדוע המרגלים דיווחו לא רק למשה אלא גם לכל העדה (ראה י"ג; כו). אילו היו מרגלים צבאיים, הם היו מדווחים למשה בלבד (דהיינו, המפקד הצבאי), וברור שלא לכל העם! יתר על כן, אילו היו מרגלים צבאיים, לא היה שום צורך בפרסום שמותם, וודאי שלא היה צורך לשלוח את ראשי השבטים. מכיוון שמשימתם הייתה משימת בירור עובדות לאומית, היה צורך לשלוח את ראשי השבטים, ומשום כך הם הגישו את מסקנותיהם לפני כל העם.

הוכחה מספר יהושע

כדי להבהיר את ההבדל בין 'מרגלים' לבין 'ועדת חקירה', ניתן להיעזר בהשוואה בין מרגלים אלה ובין המרגלים ששלח יהושע לפני כיבוש יריחו (ראה הפטרת השבוע):

"וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר: לכו ראו את הארץ ואת יריחו..." (יהושע ב'; א).

"וישֻבו שני האנשים וירדו מההר ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון ויספרו לו את כל המצאות אותם" (ב'; כג).

בספר יהושע הכתוב מתייחס אל האנשים כאל מרגלים. מרגלים אלה נשלחו בסודיות (אין אזכור של שמותם) כדי לרגל את העיר ולדווח רק ליהושע. ברור שמטרת משימתם היא צבאית בלבד. כדי להדגיש את הניגוד בין שתי המשימות, נסכם את ההבדלים בטבלה:

המרגלים של משה

המרגלים של יהושע

שנים עשר אנשים

שני אנשים

מנהיגי השבטים

בעילום שם

בגלוי

בסתר

לתור [טיב הארץ, פירותיה...]

לרגל [מידע צבאי בלבד]

דיווח אחד - שתי דעות

עתה, לאחר שהבהרנו את המשימה הכפולה של המרגלים, אנחנו יכולים לנתח את הדיווח שלהם וכך לקבוע היכן חטאו.

דיווח המרגלים, לאחר ששבו מארץ כנען, מתאים למשימת הכפולה:

"וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל ... ויראום את פרי הארץ ...ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס, כי עז העם הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד... עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (י"ג; כו-כט).

על בסיס ממצאיהם ביחס לטבע הארץ (1), המרגלים קבעו שהארץ מצוינת:

"ויראום את פרי הארץ... ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה." (י"ג; כו-כז).

ברם, ביחס לשאלה האם כיבושה בר ביצוע (2), המרגלים קבעו שאין סיכוי להביס את יושבי ארץ כנען:

"אפס, כי עז העם הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד ... עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (י"ג; כח-כט).

קביעה זו שיקפה רק את דעת רוב המרגלים; כלב ויהושע - חלקו. על בסיס אותם ממצאים, הם קבעו שניתן לכבוש את הארץ: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (י"ג; ל).

עד לנקודה זו, נדמה שהדיווח היה אובייקטיבי; המרגלים העבירו את העובדות כפי שהן. כל שנים עשר המרגלים אמרו שארץ כנען טובה ויושביה חזקים. ברם, היו שתי דעות בנוגע לאפשרות לכבוש את הארץ: הרוב סברו שאין טעם אפילו לנסות לכבוש את הארץ (ראה י"ג; לא), ואילו הדעה החולקת, שהוצגה ע"י כלב, טענה שהכיבוש בר ביצוע (ראה י"ג; ל).

דעת הרוב נראית הגיונית וריאלית. אם כן, על מה זעמו של הקב"ה?

נהוג לומר שדעת רוב המרגלים (ועונשם) נובעת מחוסר אמונה בקב"ה. אחרי הכל, אילו האמינו בקב"ה כמו כלב ויהושע, הם היו מגיעים למסקנה ההפוכה. אבל, ייתכן שהבנה זו פשטנית מדי. האם ייתכן שעשרה מתוך שנים עשר מנהיגים, לאחר שהיו עדים לנסי יציאת מצרים ומסעם במדבר, אינם מאמינים בקב"ה וביכולתו לעזור לעמו בקרב?

חוסר אמונה במי?

אין להטיל ספק בכך שמנהיגי השבטים, ועמם כל העם, האמינו בקב"ה וביכולתו להושיע את עמו. לרוע המזל, הם היו מודעים גם ליכולתו להעניש. אמנם הקב"ה עזר להם לאורך מסעם במדבר, אך הוא גם לא פעם העניש אותם. המרגלים ידעו שכדי שיהיו ראויים לעזרת הקב"ה, בני ישראל חייבים להישמע לקב"ה בכל עת. אזהרה זו נאמרה כבר בפרשת משפטים:

"הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו. כי אם שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך" (שמות כ"ג; כ-כב).

אזהרה זו קובעת בפירוש שעזרתו של הקב"ה תלויה לגמרי בהתנהגות בני ישראל. והיה אם לא ישמעו בקולו - יפלו לפני אויביהם. [סיפורו של עכן - יהושע ז'; א-כו - מוכיח השערה זו. שם אנו רואים שחטאו של אדם יחיד הוביל לתבוסה בקרב של כל העם.]

ניתן להציע שמסקנת המרגלים מבוססת על ההשערה שאין לבני ישראל את היכולת לשמר את הדרגה הרוחנית הדרושה כדי שיהיו ראויים לנסים בזמן כיבוש הארץ. כשנוכחו לדעת שכיבוש הארץ אפשרי רק בעזרתו של הקב"ה, הם הבינו שאין הכיבוש בר ביצוע. המרגלים לא הטילו ספק ביכולתו של הקב"ה לעזור להם בקרב אלא ביכולתם להיות ראויים לעזרה זו.

אם כן, מה כל כך נורא? האין תפקיד המנהיגים להעריך את הגורמים הרלוונטיים באופן ריאלי?

הוצאת דיבה - חטא המרגלים

זהו בדיוק המצב שבו העם צריך הנהגה חזקה! הנהגה אידיאלית הייתה קוראת לעם להעלות את דרגתו הרוחנית כדי להיות ראוי לעזרת הקב"ה. גישת המרגלים הייתה אחרת. במקום לזרז את בני ישראל לקיים את ייעודם, המרגלים החביאו את חששותיהם מאחורי מסך של גוזמה! תגובתם לדברי כלב (י"ג: ל) מעידים על אופיים:

"והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג; לא-לג).

דברים אלה אינם מסקנות אובייקטיביות של משימה שמטרתה לברר עובדות. דברים אלה כוללים הצגה מוגזמת והיסטרית של העובדות מתוך מגמה לקבוע את דעת הציבור. ארץ איננה אוכלת יושביה וגם אין הדבר סביר שהמרגלים נראו בעיני הכנענים כחגבים! במקום לחשוף את הסתפקותם בנוגע לזכויותיו של עם ישראל, העדיפו המרגלים להגזים בחומרת המצב. במקום לזרז את בני ישראל לקראת המשימה, הם העדיפו לזרוע פחד במחנה.

דמות המנהיג האידיאלי משתקפת בדבריהם של כלב ויהושע. שימו לב לטענתם הנגדית:

"אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו... אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם... וה' אתנו אל תיראֻם" (י"ג; ח-ט).

לרוע המזל, המרגלים הצליחו לשכנע את העם שכיבוש הארץ איננו בר ביצוע (ראה י"ד; א-ב). מתוך הנחה שאין באפשרותם להישאר זמן רב במדבר, הסיק העם שהאפשרות הריאלית היחידה היא לשוב מצרימה (י"ד; ג-ה). ניסיונם של כלב ויהושע לשכנע את העם אחרת לא הניב פירות (י"ד; ו-ט). בני ישראל העדיפו לשוב לארץ מצרים מאשר לעמוד בפני האתגר של הפיכתם לעמו המיוחד של הקב"ה בארץ כנען.

על בסיס הסברנו עד כה, רק המרגלים היו צריכים להיענש משום שהם הובילו את העם בדרך הלא נכונה. אם כן, מדוע הקב"ה העניש את כל העם?

הקש האחרון

ניתן להציע שהעדפת העם לאמץ את מסקנת המרגלים על פני אימוץ מסקנת כלב ויהושע משקפת את חולשתו הרוחנית. ללא ספק, ההצגה המעוותת של הדברים השפיעה עליהם. ברם, מעת שיצאו ממצרים ועד המסע במדבר, העם תמיד הראה מחסור באידיאליזם. אילו היו מגישים בפניו את ארץ ישראל על מגש של כסף, הוא היה ללא ספק מקבל אותה בשמחה. אבל, כשנוכח לדעת שכיבוש הארץ המובטחת דורש מסירות נפש תמידית, הוא ויתר. החלטתו של הקב"ה הייתה סופית:

"עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו" (י"ד; יא).

כפי שהיה בחטא העגל, הקב"ה ביקש להשמיד את העם ולבחור בזרעו של משה. וכמו בחטא העגל גם הפעם התחנן משה בפני הקב"ה שיפעל במידות הרחמים. אולם עתה, לא הייתה אפשרות להפוך את גזר הדין, אלא רק לדחותו. חטא המרגלים שכנע את הקב"ה שדור המדבר לעולם לא יהיה מסוגל לעמוד בפני האתגרים של כיבוש הארץ ובניית עם קדוש בארץ המובטחת. עליהם למות קמעה קמעה במדבר, בזמן שדור חדש יקום ויתחנך כמו שצריך.

על בסיס פירוש זה, נוכל להסביר מדוע החזרה בתשובה של המעפילים (י"ד; לט-מה) איננה מספיקה. למרות שהם הצהירו "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" - תשובתם איחרה את המועד. אילו היה זה חטאם היחיד של בני ישראל, סביר להניח שחזרה בתשובה הייתה מספיקה. אבל, דור המדבר היה בעייתי משעת יציאתו ממצרים (ראה תהילים צ"ה: ח-יא, שמות ו': ט-יב ויחזקאל כ': ה-ט). גם אחרי שקיבלו את התורה ובנו את המשכן, תלונותיהם הרבות היו בלתי נסלחות. חטא המרגלים לא היה חטא בודד, אלא הקש ששבר את גב הגמל.

ייתכן שבני ישראל היו רוצים להיות עם סגולה, אך הם לא היו מוכנים לקבל על עצמם את החובות הכלולות בזכות זו. הקב"ה הבין שהאפשרות היחידה היא לחנך דור חדש.

לעתים נדירות בלבד הייתה לעם ישראל את הזכות והאפשרות לשוב לארצו. המשמעות של אפשרות כזאת היא הרבה יותר גדולה ממשמעות האפשרות של קיום מצוות יישוב הארץ, משום שהיא קשורה לייעודו של עם ישראל. כשאפשרות כזו עולה, אסור לתת לחולשה רוחנית להסתתר מאחורי פסימיות סובייקטיבית. על המנהיגות היהודית לאזור כוח ולהעריך את המציאות בצורה ריאלית מתוך התייצבות אידיאלית מול האתגרים העומדים בפניה.