דילוג לתוכן העיקרי

שלח | 'טובה הארץ מאד מאד'

קובץ טקסט

לאחר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ, יהושע וכלב קרעו את בגדיהם והביעו את עמדתם המנוגדת לעמדת המרגלים:

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(במדבר י"ד, ז - ח).

ה"שפת אמת" מסביר את טענתם של יהושע וכלב, ובמה הם חלקו על עמדת המרגלים:

כי באמת ארץ ישראל מוכן רק לבני ישראל ולהם נגלה אור הטוב הגנוז בתוכה...כי בני ישראל נתקנו על ידי הארץ וארץ ישראל נתקן על ידי בני ישראל...והמרגלים אמרו "אוכלת יושביה היא".[1] ומזה עצמו היה להם להבין כי ארץ ישראל מוכן רק לבני ישראל, לכן קאה[2] את הגוי אשר לפניהם כמו שנאמר בתורה "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".[3] ולכן כלב ויהושע אמרו "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש", אז יתגלה הטוב הגנוז בתוכה...

(שפת אמת, במדבר, פרשת שלח, תרס"א).

להבנת ה"שפת אמת", יהושע וכלב לא חלקו על האינפורמציה שעליה המרגלים דווחו. באמת היו בארץ חסרונות גלויים, כגון העובדה שארץ ישראל היא "ארץ אוכלת יושביה". טענת יהושע וכלב הייתה שהטוב של ארץ ישראל הוא טוב גנוז, שרק עם ישראל מסוגל לחשוף את אותו. לכן, "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת" (במדבר, י"ד ח), ואז יתגלה טובה הגנוז - "ארץ אשר היא זבת חלב ודבש" (שם).

רעיון דומה מופיע בתורה של ה"בת עין"[4]. לדעתו, טובה של הארץ גנוז, וצריך עיניים מתאימות כדי לראותו:

אמנם לכל זה צריכים להשיג תחלה בחינת ענווה. לזה אמר יהושע בן נון "טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר, י"ד ז), לרמז שטובה הוא להשיג לכל הבחינות דקדושה על ידי בחינת "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות, ד', ד) בחינת ענוה. יהי רצון שנזכה לזה, אמן כן יהי רצון.

(בת עין, פרשת שלח).

לפי דברי ה"בת עין", רק מי שהוא עניו בבחינת "מאוד מאוד הוי שפל רוח", יוכל לראות כי "טובה הארץ מאוד מאוד".

גם בדברי הרב קוק ניתן למצוא נקודה זו:

מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאוה מלבבו יזכה לאהבת ארץ-ישראל.

(מידות הרא"יה, גאווה, אות י"ב).

טובה של הארץ הוא טוב רוחני, ורק מי שמסגל לעצמו את מידת הענווה יוכל לראות את טוב הארץ.

ר' שלמה קרליבך סיפר כמה סיפורי חסידים שממחישים רעיון זה. אחד מהסיפורים מסופר על ר' אברהם מאבריץ' בעל ה"בת עין" בעצמו:

פעם היה ר' אברהם אברוטשר מהלך ברחוב בטשרנובל, המקום של רבו הקדוש ר' מרדכי מטשרנובל, כשפגש פתאום יהודי מירושלים. 'מה חדש בירושלים עיר הקודש?', שאל אותו ר' אברהם.

אמר לו היהודי: 'האם אתה יודע שאבני הבתים בארץ ישראל עשויות זהב טהור?'

תמה ר' אברהם: 'ממש זהב טהור?'

'ממש זהב טהור', ענה לו הירושלמי.

המשיך ואמר: 'אתה חושב שהעננים בארץ ישראל נראים כמו העננים בחוץ לארץ? אהה! צבע אחר לגמרי. והרוח - אתה חושב שהרוח בארץ ישראל היא אותה הרוח כמו כאן?'

לבסוף אמר: 'וגגות הבתים...אהה, גגות הבתים שבארץ ישראל! הם מאירים מסוף העולם ועד סופו.'

אמר ר' אברהם לעצמו: אני חייב להגיע לשם!

הוא לקח את בני ביתו ועלה לארץ ישראל.

עברו כעשר שנים, ולמרבה הצער, האבנים נראו בעיניו ככל האבנים, והשמיים - אותם שמיים, והרוח - אותה הרוח. מדי פעם חשב ר' אברהם: אשרי שזכיתי לעלות לארצנו הקדושה. אבל הייד'לה הזה שפגשתי בטשרנובל וסיפר לי סיפורים על הארץ - איזה שקרן! למה הגזים כל כך? וכי הייתי זקוק לסיפורי הבדים שלו בשביל לעלות לארץ?

יום אחד הוא פוגש את אותו יהודי ואומר לו: 'אתה יודע שאני כועס עליך? למה שיקרת לי? יכולת לומר לי שהארץ יפה וקדושה. למה סיפרת לי סיפורים דמיוניים? האבנים עשויות מזהב, והרוח, והגגות... נעץ בו הייד'לה את עיניו, תפס אותו בצווארו וצעק מעומק הלב: 'מה?!' אתה גר כאן עשר שנים וטרם זכית לראות את זה?!'

ר' אברהם הזדעזע כולו. דבריו של הירושלמי נקבו לו וירדו עד תהומות לבו. הוא חזר לביתו, ובכה כפי שמעולם לא בכה...

אחרי כמה שבועות עשה סעודה גדולה ואמר: 'רק עכשיו זכיתי לראות. כל מה שאמר לי אותו צדיק מירושלים אמת ויציב: אבני הבתים של ארץ ישראל עשויות זהב, וגגותיהם מאירים מסוף העולם ועד סופו... והשמיים - אהה, איזה שמיים! והעננים... והרוח...'

לראות את הארץ...

סיפור דומה מספר ר' שלמה קרליבך גם על ר' מנדל מוויטבסק:

תקשיבו, חברים.

אתם יודעים שר' מנד'לה מוויטבסק, מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, עלה לארץ ישראל בראש שיירה של מאות יהודים, ביניהם חסידים רבים, והתיישב בטבריה. כעבור עשר שנים עשה סעודה גדולה, והזמין אליה את כל יהודי טבריה. בסוף הסעודה קם ר' מנד'לה על רגליו ואמר: 'דעו נא רבותי, שכשהייתי בדרכי לארץ ישראל פגשתי את אחד מהל"ו צדיקים הנסתרים. כששמע שאני נוסע לארץ הקדושה, אחז בצווארי ונענע אותי בכל הכוח. הוא אמר לי: 'האם אתה יודע, מנד'ל, כמה הארץ קדושה?'

'אחים יקרים!', אמר ר' מנד'לה, 'הסעודה הזאת היא סעודת הודיה. לקח לי עשר שנים עד שזיכני הקב"ה להרגיש כמה הארץ קדושה, והחלטתי להודות לו על כך ברוב עם.'

נסיים בסיפור נוסף שמביא ר' שלמה בהקשר הזה:

אתם יודעים, חברים, הרבה אנשים חיים בארץ, אך לא רואים אותה. הם נתפסים לפרטים, ומפסיקים לראות את התמונה הכללית. מאידך, ישנם צדיקים שקשורים כל כך לארץ ישראל, שאפילו כשאינם שם הם רואים אותה.

הקשר שלנו לארץ ישראל שונה לחלוטין מהקשר של כל עם לארצו. גרמני או איטלקי למשל - כל עוד הם חיים בארצם הם מרגישים שזה הבית שלהם. אבל כשהם מחליטים להגר לארץ אחרת, ארץ מוצאם מפסיקה להיות משמעותית עבורם, והם הולכים ומשתרשים בארצם החדשה. אבל הקשר שלנו, עם ישראל, עם ארץ ישראל - זה קשר שלא ניתן לנתק. לא יאומן... זה אלפיים שנה שגלינו מארצנו, ולא הפסקנו להתגעגע אליה, לחלום לשוב אליה!

אתם יודעים למה? מפני שהקב"ה בעצמו הביא אותנו אל הארץ והנחיל אותה לנו.

אני חייב לספר לכם סיפור שהייתי מספר לילדות שלי כשהיו קטנות. זה סיפור קלאסי.

במאה השש עשרה היו מלחמות בלתי פוסקות בין האוסטרים לתורכים, שהיו מן הממלכות הכי חזקות באותה תקופה. פעם הגיעו התורכים לשערי ווינה ממש, אך ברגע האחרון הצליח הגנרל האוסטרי להדוף את הפולשים. אני לא זוכר את שמו של הגנרל, הוא היה איש צבא מבריק וגם אנטישמי גדול. לא אחת ניצל את המלחמה כדי לטבוח בקהילות יהודיות.

יום אחד, כשהמלחמה רעשה בפרוורי וינה, פתאום רואים האוסטרים איזה ייד'לה עולה בשלווה במעלה גבעה, כשהוא מחזיק בידו טלית ותפילין! בתחילה לא האמינו למראה עיניהם, אחר כך שלחו כיתת חיילים לעצור אותו. אמר לו מפקד החיילים: 'מה אתה עושה כאן? אתה לא רואה שיש מלחמה?'

אך היהודי בשלו: 'אני רוצה לעלות על הגבעה הזאת.'

'מה אתה רוצה לעשות שם?', שאל המפקד.

'מהגבעה הזאת אפשר לראות את ירושלים עיר הקודש', ענה הייד'לה. האיש בטח מטורף - לראות את ירושלים מגבעה ליד וינה?!' אמר לו הקצין: 'שמע נא, יהודי: בעצם הייתי צריך ישר לירות בך, כי אולי אתה מרגל. אבל אשאיר זאת לגנרל.'

הם מביאים אותו לגנרל ומספרים לו על השיגעון של היהודי הזה, אך הגנרל מבין די מהר שעומד בפניו אדם נורמאלי לחלוטין, ומשום כך הוא נדהם מהחוצפה שלו.

'אגיד לך מה אעשה אתך, יהודי', אומר לו הגנרל. 'אעלה אתך לראש הגבעה, ואם אוכל גם אני לראות משם את ירוזלם, אשאיר אותך בחיים. אבל אם לא אוכל לראות אותה, אירה בך.'

היידל'ה הסכים ללא היסוס, אך אמר שאפשר לראות את ירושלים מאותה גבעה רק בתנאי שיפנו אותה לגמרי מחיילים ומנשק.

עשרות חיילים עומדים למטה ומסתכלים על היהודי והגנרל עולים יחד לגבעה. כשהגיעו למעלה, נשארו שם זמן רב. אחר כך ירד הגנרל, ולהפתעתם רואים החיילים שעיניו אדומות מבכי...

'כן', אמר הגנרל, 'זה נכון. ראיתי את ירוזלם העיר הקדושה.'

זה סיפור ידוע, ויש הרבה משפחות מיהודי הונגריה שמתייחסים לאותו ייד'לה, שהיה כמובן אחד מהל"ו צדיקים. הרבנית יונגרייז, למשל, מספרת שהמסורת במשפחתה היא שהם צאצאים של אותו צדיק שראה את ירושלים עיר הקודש מגבעה ליד וינה...

דעו לכם, רבותי, לראות את הארץ באמת, זוהי מתנה משמיים. גם אחרי שכבר זכית לעלות לארץ ישראל, זה יכול לקחת הרבה זמן עד שתזכה לראות אותה באמת.

כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו 'לך לך'[5], הוא לא אמר 'לך לארץ כנען'. הוא אמר לו: 'לך לך אל הארץ אשר אראך', כלומר אל הארץ אשר אראה לך. אתם מבינים, רבותי? בשביל שאברהם אבינו ידע שזוהי הארץ הקדושה, הקב"ה צריך להראות לו. הקב"ה אומר לאברהם אבינו: 'אתן לך עיניים לראות את הארץ כפי שאני רואה אותה.' עובדה שהמרגלים לא ראו. רק יהושע וכלב זכו לראות את הארץ כפי שהקב"ה הראה אותה לאברהם אבינו.

גם כשמשה רבינו עולה להר נבו, נאמר: 'ויראהו ה' את כל הארץ'.[6] ה' מראה לו.

כולם מכירים את הרש"י הראשון על התורה: 'כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו'. הפירוש הפשוט הוא: הוא נתן את הארץ למי שהוא רוצה. אך הרבי הקדוש מאלכסנדר מפרש: הוא נתן את הארץ למי שיש לו עיניים ישרות.

גוואלד, כמה זה עמוק...

(סיפורי נשמה, ר' שמואל זיוון, תשע"ג, כרך שלישי עמודים 425 - 421).

 


[1]   במדבר, ל"ג, יב.

[2]   הקיאה.

[3]   ויקרא, י"ח, כח.

[4]  ר' אברהם דב בער מאבריץ' (אברוטש), תלמידם של ר' נחום מצ'רנוביל, ר' מרדכי מצ'רנוביל  ור' לוי יצחק מברדיצ'ב.

[5]   בראשית, י"ב, א.

[6]   דברים, ל"ד א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)