פרשת שמות - דרישת משה מפרעה

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת שמות

האם התביעה "שלח את עמי" אינה אלא מתיחה? על אף שזה נשמע קצת אבסורדי, רשב"ם טוען שזהו הפשט! לדעתו בקשתו החוזרת ונשנית של משה "שלח את עמי" אינה אלא בקשת רשות לצאת לשלושה ימים לעבוד את ה' במדבר. לא מצינו ולו מקום אחד שבו אומר משה לפרעה את "האמת": בני ישראל עומדים לצאת אל הארץ המובטחת.

האם משה משקר? בשיעורנו השבוע נחשוף את הסיבה לפירושו הנועז של הרשב"ם. אנו, מכל מקום, נגיע למסקנה שונה בהחלט.

הקדמה

בשיעור המבוא הראינו כיצד מציגה ההתגלות למשה בסנה את הנושא המרכזי של ספר שמות: קיום הברית הא-לוהית עם האבות. על מנת לקיים את הבטחתו מתגלה הקב"ה למשה ומטיל עליו שתי משימות: האחת - לומר לבני ישראל שגאולתם קרובה: "ויאמר ה': ראֹה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלֹתו מן הארץ ההִוא..." (ג; ז-ח, וראה גם ג; טז-יז); והאחרת - לצוות על פרעה לשלח את ישראל לחופשי: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים"(ג; י). בשיעורנו הבא נדון בהשלכות השליחות לבני ישראל. השבוע נדון בשאלה כיצד אמור משה לבצע את שליחותו אל פרעה.

משימה בלתי-אפשרית

התגובה הראשונית של משה לציווי הא-לוהי (ללכת אל פרעה) מובנת בהחלט: משה הוא אסיר שנמלט ממצרים לפני שנים רבות, ומדוע בכלל ייתן לו פרעה זכות דיבור? גם בחירתו למשימה לגאול את עם ישראל תמוהה: כמעט את כל חייו חי משה מחוץ לעמו, ומדוע יתקבל דווקא הוא כנציגם הנבחר? ואכן, משה מגיב על ציווי זה בתמיהה: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?!" (ג; יא).

אלא שפירוש הביטוי "וכי אוציא" (במסגרת פסוק זה) בעייתי. נראה שמשה שואל כיצד יוציא את בני ישראל, אולם הקב"ה אינו מתייחס לשאלה זו כלל בתשובתו: "ויאמר: כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה". כיצד עונה "תשובה" זו על שאלתו של משה? משה שאל איך יוציא את בני ישראל ואילו הקב"ה אומר לו מה עליו לעשות אחרי שיצאו! על מה ששאלו - לא ענה לו, ומה שענה לו - לא שאלו!

קיימות שתי דרכים עקרוניות לתרץ תמיהה זו: האחת - לפרש מחדש את שאלתו של משה באופן שתתאים לתשובת הקב"ה [רש"י וספורנו], והאחרת - לפרש מחדש את תשובתו של ה' באופן שתענה כראוי על שאלתו של משה [רשב"ם].

רש"י (ג; יב) מפרש מחדש את שאלתו של משה (ג; יא): משה איננו שואל איך להוציא את בני ישראל אלא מהי הזכות שבגינה ראויים הם (משה או אף בני ישראל) לצאת ממצרים, ועל כך משיב לו ה' כי הזכות היא עבודתו וקבלת תורתו בהר סיני.

רשב"ם, לעומת זאת, מפרש מחדש את תשובת הקב"ה, וזאת הוא עושה באמצעות חלוקת התשובה לשני חלקים והקבלתם לשני חלקי הציווי ולשני חלקי שאלתו של משה. התרשים הבא מדגים את המבנה המקביל הנ"ל ומנסה להראות כיצד בונים שני החלקים של כל משפט בג; י-יב המשכיות הגיונית בהחלט:

החלק הראשון של כל משפט:

ג; י: ציווי: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה".

ג; יא: שאלה: "מי אנכי כי אלך אל פרעה?".

ג; יב: תשובה: "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך".

החלק השני של כל משפט:

ג; י: ציווי: "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".

ג; יא: שאלה: "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?".

ג; יב: תשובה: "בהוציאך את העם ממצרים [כלומר: על מנת להוציא את העם ממצרים - אמור לפרעה כי] תעבדון את הא-להים על ההר הזה".

רשב"ם מפרש את ג; יב באופן יצירתי ביותר: משה שואל (ג; יב) כיצד יוכל לשכנע את פרעה לשחרר את העם ועל כך משיב לו הקב"ה כי עליו לרמות את פרעה ולומר לו שבכוונתו להוציא את העם לזמן קצר בלבד כדי שיוכלו לעבוד את הא-לוהים בהר סיני!

אין ספק שרשב"ם קרא בפסוק הרבה יותר ממה שכתוב בו (הוא עצמו מודה בכך!). אף על פי כן הוא מוצא סימוכין לפירושו זה בפסוק נוסף שבו מסביר הקב"ה למשה ביתר בהירות וביתר פירוט מה בדיוק עליו לעשות בבואו אל פרעה: "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' א-להי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו" (ג; יח).

רשב"ם יכול להביא ראיה נוספת מתיאור פגישת משה ופרעה עצמה: "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' א-להי ישראל שלח את עמי ויחֹגּוּ לי במדבר... [פרעה מסרב] ויאמרו א-להי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו פן יפגענו בדבר או בחרב" (ה; א-ג). האיום "פן יפגענו בדבר או בחרב" הוא מפתח להבנת רצונו של הקב"ה בג; יב: משה מתריע בפני פרעה כי אם לא ירשה לבני ישראל לעבוד את ה' במדבר יביא הקב"ה עונש קשה משמים, שעלול לפגוע גם במצרים שבסביבתם!! יש, אם כן - טוען משה - אינטרס משותף לכל הצדדים בהענקת החופשה לבני ישראל.

את פירושו של רשב"ם ניתן, למרבה הפלא, להוכיח בקלות מבקשתו החוזרת ונשנית של משה לפני כל מכה "שלח את עמי ויעבדוני"! (ז; טז, ז; כו, ח; טז, ט; א, ט; יג, י; ג). אין הוא רומז ולו ברמז דק במקום כלשהו על כוונתו להוציא את העם לצמיתות. זאת ועוד: גם במו"מ שהתנהל מפעם לפעם במהלך עשרת המכות אין כל אזכור לשחרור מוחלט של בני ישראל ומדובר כל העת רק בשלושת הימים האלה.

מו"מ אחר מו"מ

נביא כמה דוגמות מהמשך המו"מ: אחרי מכת הערוב מסכים פרעה להרשות לבני ישראל לעבוד את ה' בשטח מצרים - ולא במדבר, כבקשת משה (ח; כא-כג); בהמשך הוא מסכים למסע קצר, בן פחות משלושה ימים, במדבר: "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' א-להיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת" (ח; כד), אך נסוג מהסכמתו זו בסור המכה (ראה ח; כה-כח); מאוחר יותר מתריע משה בפני פרעה על מכת הארבה הקרבה ועבדי פרעה דורשים ממנו "להתקפל": פרעה מחדש את המו"מ, שמתפוצץ בסופו של דבר על רקע השאלה מי יצא (ראה י; ז-יא); לאחר מכת חושך מתנהל השלב האחרון של המו"מ: פרעה מתיר לכל בני ישראל לצאת ממצרים אך עומד על כך שצאנם ובקרם יישארו (י; כד-כה).

בכל שלבי המו"מ עומד משה על כך שכולם יצאו, אך הוא אינו מזכיר ולו פעם אחת את כוונתו להוציא את העם ממצרים לצמיתות. מאידך, ברור גם שפרעה אינו מוכן להסתמך רק על כוונותיו הטובות של העם לחזור למצרים!

אפילו אותו "אישור יציאה" שניתן במהלך מכת בכורות (ראה י"ב; כט-לו) לא היה אלא לעבוד את הא-לוהים במדבר: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אֹתי". מכה זו המחישה לפרעה היטב את האיום "בדבר או בחרב", ולא זו בלבד שהוא מסכים שהעם יצא - הוא מבקש שיברכו גם אותו במסגרת חגם במדבר ["מי שבירך" שעבורו הוא אף דואג לתת תרומה נכבדה, ראו י"ב; לה-לו]! העם המצרי כולו מבקש לשלח את העם מהר ככל האפשר לעבוד את א-לוהים על מנת להפסיק את מכת הבכורות (י"ב; לג), ו"נדיבותם" הרבה - "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאִלום" - מוסברת היטב על פי ההנחה שהעם עתיד ממילא לחזור בקרוב.

מדינה עצמאית חדשה - במצרים

ההוכחה האחרונה לפירוש רשב"ם היא תדהמת פרעה כשנודע לו שהעם איננו חוזר: "ויֻגד למלך מצרים כי ברח העם" (י"ד; ה). פסוק זה לא יובן אלא בהנחה שפרעה שילח את העם לשלושה ימים בלבד: אם שחררם לגמרי - מדוע הודיעו לו שהעם "ברח", ומדוע נדהם כל כך למשמע הודעה זו?!

כמו כן, פרעה מגיע למסקנתו זו מן העובדה שהעם אינו הולך למדבר אלא מסתובב בחזרה לכיוון מצרים ומקים "התנחלות" חדשה ליד ים סוף: "וישֻבו ויחנו לפני פי החירֹת בין מגדֹל ובין הים" (יד; ב). לו היה העם ממשיך למדבר כמתוכנן לא הייתה לפרעה כל סיבה לחשוד! מסקנתו מהחזרה לכיוון מצרים ומ"ההתנחלות" ליד ים סוף מתבקשת: "ויאמרו: מה זאת עשינו כי שִלחנו את ישראל מעבדנו" (י"ד; ה). פרעה מסיק שהעם מכריז על עצמאות ומקים מדינה חדשה בתוככי מצרים, ובעקבות זאת הוא קורא מיד למלחמה במורדים (ראה י"ד; ו-י) [מטרתו של ה' במהלך זה היא להביא לקריעת ים סוף, אולם בכך נדון בפרשת בהעלותך].

לסיכום: ניתוח המאורעות שהראינו מעלה כי פירושו של רשב"ם הוא אכן הפשט (ואכן, ההתחלה והסיום של פירושו לג; יא-יב משדרים ביטחון עצמי רב)!

לא כל כך מהר

למרות הקסם בפירושו של רשב"ם מקשות עלינו שתי שאלות קריטיות לקבל את מסקנותיו. ראשית, מדוע ציווה הקב"ה לרמות את פרעה ולא חשף את מניעיו האמתיים בשעה ש"אישור היציאה" ממילא לא ניתן בגלל דבריו המשכנעים של משה אלא בעקבות עשרת המכות? שנית, האפשר לשמור על הסוד זמן כה רב? הלוא בפני ישראל הצהיר משה בגלוי על המטרה האמתית (ראה ג; טז-יז, ד; כט-לא), וכיצד אפשר לשמור על הסוד במצרים המתקדמת, שבוודאי הפעילה "סוכן סמוי" כלשהו בקרב בני ישראל?!

על השאלה הראשונה עונה רשב"ם כי לא היה כאן דבר שקר כי אם "דרך חכמה", והוא מביא דוגמה נוספת לכך מציווי ה' על שמואל לספר כי הוא הולך להקריב קרבנות בבית ישי בשעה שמטרתו האמתית הייתה למשוח את דוד למלך (שמו"א ט"ז; ב-ג). אולם גם אם נקבל את תשובתו לשאלה הראשונה תעמוד עדיין בעינה שאלתנו השנייה, שלא זכתה אצלו כלל לדיון.

על מנת לענות על שתי השאלות עלינו להביא בחשבון את מצבם האנושי של בני ישראל במצרים, אך כדי לעשות זאת חובה עלינו לוותר על ידיעתנו את "סוף הסיפור".

אין אלטרנטיבה אחרת

מקובל לחשוב שהדבר היחיד שמנע מעם ישראל להגיע לארצם היה שעבודם במצרים. ברם, שקילת המצב תגלה שעצם הרעיון לקחת לא"י "עם עבדים" ולצפות שיילחמו בערים מבוצרות ובעמים חזקים אינו הגיוני!! נראה שלמצבם העגום של בני ישראל כעבדים במצרים לא הייתה כל אלטרנטיבה פרקטית אחרת. בזעקתם לה' (ב; כג-כה) לא ביקשו בני ישראל אלא הקלת מה - ודאי לא עלייה חופשית לא"י.

כעת נוכל לחזור לשאלותינו. בהתגלות במעמד הסנה לא רצה הקב"ה שמשה "יעבוד" על פרעה. לו היה משה מבקש מפרעה לשחרר את עם ישראל - עם עבדים - על מנת שיכבוש את א"י היה נחשב "לא-רציני", בלשון המעטה, והיה מאבד כל אמון מצד השלטון במצרים. משה אינו משקר ואינו מרמה את פרעה. הוא מבקש לתת לבני ישראל את זכויותיהם הדתיות האלמנטריות! ואכן, הקב"ה עתיד להוביל אותם להר סיני לעבוד אותו (ראה כ"ד; ה-ח ופירוש רמב"ן ואבן-עזרא ג; יב)! משה יכול לבקש מפרעה להעניק לעם מדוכה זכויות דתיות, אך אין הוא יכול לצפות ממנו לתמיכה עמוקה ברעיון הציוני!

ההנחה הנ"ל תענה גם על שאלתנו השנייה: גם לו היה "סוכן סמוי" של פרעה מגלה לו את מניעיהם האמתיים של עם ישראל לא היה פרעה מתייחס לאיום זה ברצינות: היכול עם של עבדים להתאחד, לארגן צבא, לנווט במדבר המסוכן ולכבוש את א"י מיד מלכי כנען?!

איש לא שמר סוד כלשהו בבטן. בני ישראל עצמם היו בטוחים שרעיון כזה יוביל להתבדות לאומית (ראה י"ד; יב), ואין כל סיבה שהמצרים יאמינו בשמועה יותר מבני ישראל עצמם. ואכן, לאורך ספר שמות וספר במדבר רוצה העם פעמים רבות (ואולי רבות מדי) לחזור למצרים. כדברי המרגלים, זוהי האלטרנטיבה ההגיונית ביותר (ראה במדבר י"ד; א-ד). [הבטחת הקב"ה להביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש (ג; ח, יז) אמנם התקבלה על דעתם של הזקנים (ד; כט-לא), אך תקוות אלו ננטשו זמן קצר לאחר מכן (ראה ה; א-כא).]

כשהתגלה הקב"ה למשה במעמד הסנה ציווה עליו להציג בפני פרעה הצעה "פרקטית". לתהליך יציאת בני ישראל ממצרים עתידים אמנם להתלוות נסים רבים, אולם הוא חייב להתחיל בצורה טבעית.

למה חייב פרעה להתערב

עד עתה התמודדנו בהצלחה עם שתי השאלות ששאלנו, אך לא התייחסנו לשאלה קריטית אחרת. במעמד הסנה דרש הקב"ה בתוקף קבלת אישור יציאה מפרעה, וכך מודגש בפסוקים: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (ג; י), "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (ג; יא). למה היה חשוב כל כך שמשה "יבקש" את רשותו של פרעה? מטרות יציאת מצרים - הלוא הן קיום הברית עם האבות ומתן תורה בהר סיני (כפי שהסברנו, הבקשה לתת לבני ישראל לעבוד את ה' במדבר אינה שקר כי אם מטרתה האמתית של היציאה), ומדוע יתערבו המצרים בדברים אלו?! מדוע לא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים באופן נסי בלתי-תלוי במצרים (גרימת שינוי פתאומי במדיניות המצרית, הרדמת כל המצרים לשתי יממות וכיוצא באלה) [היבט מעניין על שאלה זו יש ברמב"ן על ג; יג]?!

מטרה כפולה

נראה שהעימות עם פרעה מכוון. כאמור, בקשתו של משה הייתה הגיונית - להעניק לבני ישראל זכויות דתיות אלמנטריות. סירובו של פרעה לבקשה זו מוכיח שראה עצמו עליון על הזולת - אל!

המקורות הטבעיים של מצרים - ובראשם הנילוס - העניקו לראשיה ולתושביה עצמה רבה. כוח זה לא רק גרם להם לכפור בא-ל אחד אלא אף הביא אותם להרגשה שיש להם זכות לדכא עמים אחרים. לקב"ה היה לקח חשוב למצרים: "וידעו מצרים כי אני ה' " (ז; ה, ט; טז, י"א; ט, י"ד; ד).

למשימתו של משה הייתה אפוא בעל מטרה כפולה: בהיבט האוניברסלי בא הקב"ה (באמצעות שליחו, משה) ללמד את מצרים - מרכז העולם העתיק - שא-לוהים הוא מעל כל אדם, ובהיבט הלאומי נועדה יציאת מצרים לקיים את ההבטחה לאבות - לחזור לארץ כנען ולהפוך שם לממלכת כוהנים וגוי קדוש - והמסר שמעביר הקב"ה לבני ישראל באמצעות משה הוא שעליהם להתכונן לגאולה (ראה ג; ז-ט, יג-יז).

מהמכות ועד הדיברות

מעניין לעמוד על הקשר בין שני ההיבטים של יציאת מצרים. כפי שהסברנו בספר בראשית, מטרת עם ישראל היא יצירת חברה מתוקנת שתביא את האנושות כולה להאמין בו יתברך. באותו זמן שבו הופכים בני ישראל לעם, ביציאת מצרים, צריכים המצרים - מרכז התרבות האנושית דאז והמכחישים הגדולים של הא-לוהות - להכיר בקב"ה. אז הושגה מטרה זו בכוח - בכוח המטה ובכוח עשרת המכות. אך כאשר יהפכו בני ישראל לעם בארצם ניתן יהיה להשיג מטרה זו בדרכי שלום, ובלבד שעם ישראל ישמור את דברי התורה שקיבל עם יציאתו.