פרשת שמות - ואומַר לך בדמייך חיי

  • הרב יואל בן נון

"ואומַר לך בדמייך חיי"

בספר בראשית יש דומיננטיות של גברים: הדמויות המרכזיות בספר הן אדם, נח ושלושת האבות, ואף חטא גן העדן מיוחס בדרך כלל בראש ובראשונה לאישה. בניגוד לכך, ספר שמות פותח בדומיננטיות של נשים. עם ישראל לא שרד אלא בזכות ארבע הנשים העבריות שדאגו להחיות את משה: המיילדות - שפרה ופועה, אם משה ואחותו. לנשים אלו מצטרפת בת פרעה, שמשתה את משה וגידלה אותו. על חמש נשים אלו אמרו חז"ל: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב). מגמה זו מגיעה לשיאה בסיפור ברית המילה: לאחר שמשה יצא עם ציפורה אשתו ועם שני בניו ממדיין, נאמר "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". ציפורה הוציאה צור, מלה את בנה וכך השיבה את חמתו של הקב"ה.

אמנם, פרשה זו היא סתומה לחלוטין, וקשה למצוא לה פשר: מדוע לא מל משה את בנו עם היוולדו? ומדוע ביקש ה' להמית את משה? התשובה לשאלות אלו עוברת דרך שאלה פרשנית מקדימה: מי היה הבן הלא-מהול שמלה ציפורה - גרשום הבכור או אליעזר הצעיר?

רוב הפרשנים הסבירו שבן זה היה אליעזר. משה לא מל אותו שכן הוא נולד מייד לפני היציאה ממדיין, ואי אפשר היה למול אותו בשל תלאות הדרך. אמנם, גישה זו נסתרת מסמיכות הפרשיות בתורה: סמוך לפני פרשת ברית המילה, הקב"ה אומר למשה להגיד לפרעה: "ואומַר אליך שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו - הנה אנוכי הורג את בנך בכורך", ומייד אחר כך מספרת התורה - "ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". סמיכות הפרשיות זועקת שמדובר על בנו הבכור של משה, שאף הוא נימול רק בדרך ממדיין.

ואכן, מצאנו אחד מהראשונים - התרגום הירושלמי - שפירש שהבן שמלה ציפורה הוא גרשום, בנו הבכור של משה. לפי פירוש זה, פרשתנו מהווה מקור לדברי חז"ל, שדרשו את הפסוק "ואומַר לך בדמייך חיי ואומַר לך בדמייך חיי" - "בשני דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה". דם הפסח מפורש בכתוב: בני ישראל נצטוו למרוח את דם הפסח על המשקוף כדי שלא ייפגעו במכת בכורות; ודם המילה כתוב בפרשתנו: בדרך ממדיין למצרים, הסתבר למשה שהקב"ה לא יגאל את ישראל אם הם לא יקדימו מעשה מצדם. ציפורה הבינה שבני ישראל נדרשים לפתוח לקב"ה פתח צר כדי שהקב"ה יוכל לגאול אותם, ופתח זה הוא שני הדמים: דם פסח ודם מילה.

מדוע, אם כן, לא מל משה את גרשום במדיין? נראה, שברית המילה לפני מעמד הר סיני הייתה ביטוי של זהות והשתייכות. בני ישראל מלו כדי לציין את השתייכותם למשפחת האבות, ואילו בני קטורה - שישבו בארץ מדיין - מלו כדי לציין את השתייכותם למשפחת אברהם וקטורה. אילו משה היה מל את גרשום במדיין - הדבר היה מתפרש כהצטרפות לעם המדייני, אך משה - כפי שהעיד בשמו של גרשום - מרגיש "גר הייתי בארץ נוכרייה", ולכן לא מל את בנו במדיין.

ברגע שיצא משה ממדיין ונח במלון מתלאות הדרך - חלה עליו החובה למול את בנו. הקב"ה לא רצה שמשה ימתין עד שיגיע לארץ מצרים, וימול את בנו בין בני ישראל המצויים שם. משה לא ישייך את בנו לבני ישראל היושבים במצרים, שכן תפקידו הוא להוציא אותם משם. גרשום לא יימול במצרים, אלא בדרך; הוא לא יצטרף לעם המשועבד במצרים, אלא לעם שעתיד לצאת משם.

סדרת התקליטורים "שירת התורה", מאת הרב יואל בן-נון, מכילה דברי תורה רבים על כל פרשה בספר בראשית. להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333.