שמות | 'זה שמי לעלם'

במעמד הסנה (שמות, ג', א - ד', יז) ה' מצווה את משה רבנו להוציא את בני ישראל ממצרים, ובמהלך הדברים עולות נקודות הקשורות לשמו של ה':

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

(שמות ג, יג - טו).

על האמור בסוף פסוק טו, "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר", מובא בגמרא בפסחים כך:

רבי אבינא רמי: כתיב (שמות, ג', טו) "זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר". אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת.

(פסחים נ.).

רבי אבינא התקשה בסתירה בלשון הפסוק. בתחילה נאמר "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם", ומכך שהמילה "לְעֹלָם" כתובה בלי האות ו' עולה שיש כאן רמיזה ל"העלם", דהיינו ששם ה' צריך להיות נעלם.[1] מצד שני, בהמשך הפסוק נאמר "וזה זכרי לדור ודור", והמונח "זכרי" כביטוי לשם השם מלמד שהוא דבר שצריך להזכירו ולא להעלימו. תשובתו של רבי אבינא היא שיש שני שמות לבורא: יש שם נסתר שאותו אנו כותבים ולא הוגים, והוא שם הוי"ה; ויש את השם שאנו הוגים, והוא שם אדנות. לעתיד לבוא גם שם הוי"ה יתגלה ויקרא כפי שהוא נכתב, כפי שמופיע בגמרא (שם) לפני דברי אבינא:

אמר רבי נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י.

ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו רסיסי לילה, מבאר את הדברים:

אבל הענין, כי אמרו בריש פסחים (ב ע"ב): "העולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא ליום". היינו, דבעולם הזה "זה שמי לעלם" כתיב (שם נ.) דהכרת האמת לאמיתו דשם ההוי"ה שהיא מדת האמת ליעקב אבינו ע"ה,[2] נעלם מאוד בעולם הזה, שהוא עלמא דשיקרא...והם המאפילים ומעלימים הכרת האמת דאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כלל. ודבר זה אין ניכר בעולם הזה רק דרך אמונה כטעם (תהלים צב, ג) "ואמונתך בלילות". "ולא כשאני נכתב אני נקרא", רצה לומר מושג בפי הנבראים, רק דרך שם האדנות, רצה לומר הכרת אדנותו יתברך ושהוא מלך העולם ומלכותו בכל משלה.

(רסיסי לילה, אות נו).

העולם הזה הוא עולם השקר שבו שמו העצמי של ה' - שם הוי"ה - אינו מתגלה ומאיר. מה שמתגלה בעולם הזה הוא השם השני, שהוא שם אדנות. שם אדנות מבטא את השליטה האלוקית בעולם הטבע, ומבחינה זו הוא מקביל לשם א - ל- ה- י - ם, שהגימטרייה שלו (86) היא כגימטרייה של המילה "הטבע". בעולם הזה, שבו אנו פוגשים את עולם הטבע ומציאות ה' אינה גלויה, רק האמונה מזינה את הודאות שלנו בקיומו של שם הוי"ה ונוכחותו והנהגתו את המציאות. לעתיד לבוא תתברר הזיקה שבין שני השמות, ויתגלה לעין כל ששם אדנות אינו נפרד משם הוי"ה אלא "הוי"ה הוא האלוקים ואין עוד מלבדו" (דברים, ד', לה); דהיינו לעתיד לבוא יתברר שגם עולם הטבע, שנראה מנותק מהמציאות האלוקית, מונהג באופן ישיר מהרצון האלוקי שנובע משם הוי"ה.

בסיפור הבא הרעיון הגלום בפסוק "זה שמי לעלם" מהווה מפתח להצלת שני יהודים, על פי עצתו של האדמו"ר הזקן בעל התניא:[3]

ויהי היום ואיש עני אחד מסביבו וילנא, והוא בר אוריין גדול וחסיד, הלך ברגל לליוזנא, ובעברו דרך וילנא סר לבית הכנסת, הוציא גמרא מארון הספרים וישב ללמוד. הדבר היה ביום חמישי בשבת לפנות ערב. וההלך החליט לשבות בוילנא. השמש הרגיש, שעובר ארח זה אינו כשאר ארחי פרחי, נדבות אינו מבקש, אוכל פת קיבר שהוציא מילקוטו עם חתיכת דג מלוח, ויושב שוב ללמוד, וכל הלילה הגה האיש בתורה. ביום השישי בבוקר פנה השמש אל האורח בשאלה, איפה ישבות בשבת. השיב האורח, שפה בבית הכנסת ישבות. אמר לו השמש:

הן ברוך השם יש אצלנו הרבה גבירים, שמקיימים מצוות הכנסת אורחים בכל לבבם, ובפרט כשהאורח הוא תלמיד חכם, ואם כן למה זה לא יקיים כבודו מצוות עונג שבת ויתגלגל פה בבית הכנסת ויאכל בשבת פת קיבר עם דג מלוח?

השיב לו האורח, שאין ברצונו לילך אצל מי שהוא לשבת. יש לו משלו.

סיפר השמש את הדברים לגביר בן תורה אחד, שמהדר תמיד שיהיה לו על שולחנו אורח לשבת. כששמע הגביר שהאורח הוא תלמיד חכם והוא מסרב ללכת, ביקש מהרב של בית הכנסת שיצטרף עימו לפתות את האורח, שילך אליו לשבות בשבת. הרבו שניהם הרב והגביר, דברים אל האורח, עד שנתרצה ללכת, בתנאי שלא יעכבוהו גם לישון שם. לישון רצונו דווקא בבית הכנסת.

בסעודת הערב של ליל שבת הרבה הגביר לדבר עם האורח בדברי תורה, וראה שהאורח הוא אדם גדול, ונהנה הנאה מרובה שהזמין לו הקדוש ברוך הוא תלמיד חכם כזה לאורח. קודם ברכת המזון התאנח פתאום הגביר אנחה עמוקה מבלי דבר דבר. נתפלא האורח על זה, אך לא שאל מאומה. אחרי הסעודה הלך האורח לבית הכנסת והגה בתלמודו. למחר, בסעודת הצהריים פלפלו הגביר והאורח שוב בדברי תורה, וקודם ברכת המזון נאנח שוב הדביר אנחה אילמת. וכך נשנה הדבר גם בסעודה השלישית וגם בסעודת מלוה מלכה של מוצאי שבת. לא יכול האורח להתאפק עוד, ובמוצאי שבת שאל את הגביר לסיבת אנחתו.

סיפר לו הגביר שיש לו צרה גדולה. העלילו איזו עלילה עליו ועל שותפו, והדבר הובא לבית המשפט, ודנו את שניהם לשלוש שנים גלות בסיביר הרחוקה. הגישו קובלנה לבית הדין הגלילי, וגם שם אושר פסק הדין. עכשיו עומד העניין להתברר בפטרבורג, והשם יודע מה תהיינה התוצאות שם. מששמע האורח כך, אמר לגביר:

דבר סתר לי אל כבודו. יואיל נא להיכנס איתי לחדר מיוחד.

נכנסו לחדר וסגרו הדלת, והאורח אמר לגביר:

עצתי אמונה לכבודו, שיסע תיכף לליוזנא ולבקש מהרבי[4] עצה וברכה. אני הנני זעירא דמן חברייא של תלמידי הרבי, ופני עתה מועדות גם כן לליוזנא. בלי ספק ייוושע שם מצרתו.

אמר הגביר:

בדבר כזה אני צריך להימלך עם שותפי. אשלח תיכף לקרוא את שותפי ונתיישב בדבר.

שלח הגביר אחר השותף, וסח לו את דברי האורח. אמר השותף, חוששני שלא רק שא ניוושע שם, אלא שעוד ניפול בצרה חדשה כאן. הן כשייוודע בעיר שנמשכנו אחרי ה"כת"[5] ירדפו אותנו עד חרמה.

שקלו וטרו השותפים בניהם והחליטו ללכת לרבי מאיר רפאלס, שהיה ידידם ולשאול בעצתו.

באו לרבי מאיר רפאלס. והשביעו אותו מקודם שהדבר שיספרו לו יישאר בסודי סודות אצלו בכל אופן שיהיה, בין שייעץ להם כך או אחרת. הבטיח להם רבי מאיר לשמור את הדבר בסוד, ואז סיפרו לו את כל המאורע. ורבי מאיר, שעדיין נמצא תחת השפעת העובדה של העגונה, השיב להם מיד:

אני מסכים שתיסעו לליוזנא.

לא היססו השותפים ותיכף רתמו מרכבה, ולקחו גם אותו האורח עימהם ונסעו ישר לליוזנא.

משבאו לליוזנא נכנסו לרבי וסיפרו לו בפרטות את כל צרתם. אמר להם הרבי:

הלא יהודים תלמידי חכמים אתם הגידו נא לי פירושו של המאמר "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח,א). במה הן דומות זו לזו?

שתקו השותפים.

אמר שוב הרבי:

אני אגיד לכם הפירוש. בגמרא אמרו "זה שמי לעלם לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בשם יו"ד ה"א, ונקרא בשם אל"ף דל"ת" (פסחים נ, א) הרי שאין הקדוש ברוך הוא נקרא בשם העצם. וגם במלכותא דארעא כך הוא, יש לו לקיסר שמו העצמי, הפרטי, אבל אסור לקוראו בפניו בשם זה, רק בשם "קיסר".

ופטרם הרב לשלום, מבלי לומר להם שום דבר בעניינים.

יצאו השותפים מחדר הרבי, ו"ביטלו את כל חלומותיהם" על הרבי ועל ה"כת" ועל אותו אורח גם יחד. אסרו את מרכבתם, ונסעו בפחי נפש חזרה לוילנא. באו בשובם לרבי מאיר רפאלס וסיפרו לו, שהרב של ה"כת" הוא אדם שאינו מן היישוב. מדבר שלא כעניין, ומשיב "שלא בדרא דאוני"[6] ורבי מאיר בשמעו את דברי הרבי מפיהם, החליט גם כן שאינו אלא מבוהל ומתעתע, ותלה גם את דבר העגונה[7] באיזה מקרה.

עברו חודשים אחדים, והגיע זמנו של המשפט להתברר בפטרבורג בסנט. השותפים נסעו לעיר הבירה, הלכו לעורכי דין שונים, והדברים יגעים. כמעט שאין תקווה. ועורך דין אחד יעץ להם, שינסו ליפול לרגלי מיניסטר המשפטים, ולבקש רחמים ממנו, אולי יחוס, אולי ירחם. חקרו ודרשו ומצאו, שמיניסטר המשפטים הולך בכל יום בשעה קבועה לטייל בגן עירוני אחד. הלכו לשומר הגן, שיחדו אותו במתנה יפה שיכניסם לגן קודם שיבוא המיניסטר, וכשהלה יבוא, ירמוז להם מי הוא, למען יוכלו להפיל בקשתם לפניו.

ובאותו יום שהשומר הכניסם חלה מיניסטר המשפטים, ולא יצא כלל לטיולו הקבוע, ורק מיניסטר ההשכלה בא לטייל. השומר הלך על יד המיניסטר לשמשו, ומחששו שמא יראו היהודים שהוא הולך על ידו יסברו שזהו מיניסטר המשפטים, רמז להם בידו מרחוק באות של שלילה, כלומר, לא זה הוא. והיהודים טעו בכוונתו, וסברו שהוא רומז שייגשו אליו בבקשתם. הלכו היהודים ונפלו על רגלי המיניסטר, סחו לפניו את צרתם, וביקשו שיושיעם. השיב להם המיניסטר:

טעיתם אדוני. דבר זה שייך למיניסטר המשפטים, ואני הוא מיניסטר ההשכלה.

הלכו היהודים בפחי נפש מהגן. כעבור רגעים אחדים אמר המיניסטר לשומר:

תיכף רוץ והחזר לכאן את שני היהודים שהלכו זה עתה מאיתי.

השומר ניבהל, שמא בעוון כניסתם שלא ברשות לגן הוא קורא אותם. אבל אין ברירה. רץ השומר והשיגם, ומסר להם פקודת המיניסטר, שיחזרו תיכף לגן. נתפחדו אף הם, ושוב מתוך פחד והתייצבו לפני המיניסטר. אמר להם המיניסטר:

רואה אני בפניכם, שיהודים מלומדים אתם. והנה הקיסר שאל אותי בימים האלה שאלה אחת, והיה אם תדעו להשיב על השאלה הזאת תשובה שתיישר בעיני, אז אציע את התשובה בשימכם בפני הקיסר, וגם אבקש מאיתו שהוא יצווה לבטל את משפטכם בסנט. וזו היא השאלה: בתלמוד שלכם יש מאמר: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" ונתקשה הקיסר להבין, במה דומות הן זו לזו מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא. שאל הקיסר אותי שאלה זו, וגם אני איני יודע להשיב. אולי תדעו אתם תשובה על זה. פחד ורחב ליבם של היהודים למשמע השאלה, הבינו עכשיו היטב על מה ירמזו דברי הרב מליוזנא בהיותם אצלו. תיכף השיבו למיניסטר אותה התשובה ששמעו מהרבי, והתשובה ישרה מאוד בעיני המיניסטר. הבטיח להם המיניסטר שישתדל אצל הקיסר, שהוא בכבודו ובעצמו יצווה לבטל את משפטם.

וכך הווה. המיניסטר סיפר לקיסר שפגש בגן שני יהודים, שלפי חזותם הכיר בהם שחכמים הם, הציע לפניהם את שאלת הקיסר, והם השיבו לו תשובה נכונה. התשובה מצאה חן גם בעיני הקיסר ואז אמר המיניסטר לקיסר שהיהודים האלה נתונים בצרה, ושרק הוא, הקיסר יוכל לעזור להם. סח לפניו את עניינים, והקיסר נתן פקודה לסנט לבטל את המשפט. בשמחה רבה נסעו השותפים בחזרה לוילנא, וכשבאו לשם סרו ישר לרבי מאיר רפאלס וסיפרו לו את כל מה שעבר עליהם.

לא התמהמה רבי מאיר רפאלס ונסע תיכף בעצמו לליוזנא, התקשר בכל עוז לאדמו"ר הזקן, ונעשה חסיד גדול.

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק א', עמודים 171 - 166, סיפור 140).