פרשת שמות - על כבוד העם, ענוותנותו של משה, הנהגה גלויה ונסתרת ועל קדושת מקום המקדש בזמן הזה

  • הרב שלמה ברין

פרשת שמות

"את צעקתם שמעתי מפני נוגשיו"- על חילול כבוד האומה והעם

במעמד הסנה אומר ה' אל משה: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו."[1] המש"ח מצביע על המעבר בין לשון יחיד 'עמי', ללשון רבים, 'צעקתם'. כמו כן חוזר הפסוק בסופו ללשון יחיד 'נוגשיו'.[2] על משמעות הקושי התחבירי שבפסוק, כותב המש"ח: 'יתכן כי הכלל מכונה בלשון יחיד והפרטים בשם רבים. ולכן אמר כי שמעתי צעקת הפרטים, לא שכל אחד צועק על עצמו מפני שהוא נלחץ, רק הפרטים צועקים על לחץ האומה בכללותה, וכל אחד אינו חושש על עצמו בפרט, רק על חילול כללות כבוד האומה והעם." ה' ראה הן את סבל העם ככלל והן את סבלו של כל יחיד ויחיד. אולם, ה' ראה כי צערם וסבלם של היחידים בשעבוד מצרים, מתמקד בצערם על חילול והשפלת כבוד האומה והעם. לכן אמר הכתוב: 'מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו', לשון יחיד. כלומר, זעקת היחידים באה על חילול הכלל. ואולי זאת הסיבה לדבר ה' במילים הבאות מיד: "וארד להצילו מיד מצרים"...

"וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" - על מעלת משה רבנו

התורה מתארת את סירובו של משה רבנו ליטול את שליחות הגאולה, ואת 'הפעלת הלחץ' וניסיונות השכנוע מצד ה'. משה שואל: 'מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו'. הקב"ה 'מצליח' לרכך את ההתנגדות של משה בטיעון: "ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה."[3] פשט הכתוב מדבר בעד עצמו, אולם בהמש"ח דורש את הפסוק סביב ענוותנותו של משה שהיא הייתה סיבת סירובו לקבלת התפקיד: 'כי משה היה עניו ונמוך בדעתו יותר מכל האדם, כאשר העיד עליו הכתוב[4]' לדעת בהמש"ח, שיא ענוותנותו של משה מתבטא בכך שלא זחה עליו דעתו מיכולתו לזכות בדיבור ה' ואף לשנות את סדרי הטבע. בהמש"ח מצטט את חז"ל בתורת כהנים:[5] "משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו." אולם מעלה נשגבה זו של משה רבנו, יותר משהיא מעוררת הערצה והשתאות היא מעוררת פליאה: 'והוא עניין נשגב מבינת אדם, איך ייתכן כי לא יתפעל האדם משינוי הטבע שבידו להפכה כחומר חותם, ואין בנמצאים למעלה ממנו, שיהיה נמוך ושפל יותר מתינוק קטן?

ההשגה האנושית אינה יכולה להבין את חוסר התפעלותו של משה מהעפלתו לרום הפסגה.

בהמש"ח רואה את פתרון התעלומה נעוץ בגוף הפליאה: 'אין זה רק מפני שגדלה השגתו בא-לוקות פנים אל פנים, ודבוק תמיד בא-לוקים אמת, והוא בטל ממציאותו האנושית כנר בפני האבוקה, ולפי ערך גדלו בהשגה בא-לוקות יודע הוא כי הוא אפס ואין' כלומר, דווקא גודל השגתו בא-לקים, היא שיכולה להסביר את תגובתו העל אנושית כמי שלא מתפעל בשום מובן של זחיחות הדעת. זאת ועוד, אין הקב"ה משרה את שכינתו אלא על עניו ונמוך בדעתו.[6] הביטוי הסמלי לכך, הוא בחירתו של הר סיני, הנמוך מבין ההרים, כהר שעליו יקבלו ישראל את התורה ששם תשרה שכינה.[7]

המש"ח מתאר שתי מגמות הפוכות שפעלו על משה רבנו במקביל, כשני צדדים למטבע. מצד אחד, גודל השגתו הנבואית, מצד שני מדת הענווה כתכונת אופי. שתי מגמות אלה, לא רק שהכתירו את משה לעניו מכל האדם, אלא שמנעו ממנו שמץ של זחיחות הדעת.

לאור זאת דורש בהמש"ח את דבר ה' המשכנע את משה להסכים לשליחות. 'כי אהיה עמך', היינו השגת א-לוקות פנים אל פנים, היא האות על אמיתות השליחות. כך דורש המש"ח: 'וזה', מה שאתה עניו אמיתי בדעתך, שאתה אומר לפני יודע תעלומות מי אנכי וכו', 'זה לך האות'. כי מענוותנותך יראו הכל שאתה מקושר בא-לוקות, והנך שליח מיוחד לי. מה שאתה עניו הוא סיבה ''כי אנכי שלחתיך". כמו ''שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לקים על ההר הזה", הנמוך מכולם'.

'אהיה אשר אהיה'- על סוד התפילין, על הנהגה גלויה ונסתרת.

על שאלת משה: ''ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", עונה ה': "אהיה אשר אהיה," ומיד באותו פסוק: "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם"[8]. על יסוד דברי חז"ל[9] והרמב"ם[10] המציינים את ריבוי השמות שבתפילין, טוען המש"ח כי כאן, בשם 'אהיה אשר אהיה' גילה ה' למשה את סוד התפילין.[11] הרמב"ם בהלכות תפילין[12] חישב ומצא כי עשרים ואחד שמות הוויה יש בתפילין של ראש וכך בתפילין של יד. מכאן מסיק המש"ח שתי מסקנות: אחת, כי שמות תפילין של יד ושל ראש העולים ביחד למניין מ"ב, הם שם מ"ב הידוע[13]. המסקנה השנייה היא כי שם מ"ב הוא סוד "אהיה אשר אהיה", באשר 'אהיה' עולה כ"א בגימטריא. ממילא, 'אהיה אשר אהיה', הוא גימטריא של פעמיים 'אהיה', העולה למ"ב. ייחודן של תפילין של ראש שהן מגולות, בעוד שתפילין של יד הן מכוסות. על פי הגמרא[14] כל זמן שתפילין נראות על הראש, הרי בצרוף של יד המכוסות מן העין, הן שתיים בהם מ"ב שמות כאמור.

בפסוק מכונן זה, הנאמר למשה במעמד הסנה שבו מגלה הקב"ה למשה רבנו את שמו, מבשר הקב"ה למשה שני אופני הנהגה: 'אם כבוד השם יתברך הוא בגלוי, ומקוים "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"[15] וזה תפילין שבראש שאז שם מ"ב בשלמות. אבל כשההשגחה היא בהסתרת פנים, אז נתגלה רק תפילין של יד שאינו נראה לרבים.'[16] מכאן יוצא בהמש"ח ומוסיף לבאר את דבר ה' למשה במעמד הסנה: 'וזה אמר 'אהיה אשר אהיה' זה שמי- בהנהגה הניסית, שאז "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", אך כאשר השגחת ה' נסתרת והיא בהעלם, 'אז רק ''אהיה שלחני אליכם'', שאין נראית רק תפילין של יד'. 'אהיה אשר אהיה' היא הנהגה גלויה וניסית בבחינת תפילין של ראש. לעומתה מגלה ה' למשה הנהגה אחרת נמוכה יותר, בבחינת תפילין של יד המכוסות מן העין, בהם יש רק כ"א שמות. הנהגה זו שבהסתר פנים, בבחינת אהבה מסותרת.[17]

קדושת מקום המקדש בזמן הזה.

בהמשך לתיאור שני אופני ההנהגה, מתייחס בהמש"ח לקדושת מקום המקדש 'בזמן הגלות הזה הארוך': הנה בארנו בהפטרת פרשת פקודי, שכשההשגחה היא בהעלם, כמו בזמן הגלות הזה הארוך, אז הקדושה על מקום המקדש בהעלם, ועומד אחר כותלנו[18]

כאן מוסיף בהמש"ח לחדש על יסוד השקפתו חידוש הלכתי גדול: 'ולכן אסור להקריב על מקום המקדש, שבגלות אין נראית קדושה על המקדש' .[19] מאידך , טוען המש"ח כי אף להקריב בבמות אסור משום שהקדושה עדיין קיימת בהעלם. המש"ח תומך יתדותיו בדבר ה' לשלמה המלך בהבנות הבית: "הקדשתי את הבית הזה אשר בניתי לשום שמי שם עד עולם." [20] וכך דורש בהמש"ח את הכתוב: 'שבזמן הגלות גם כן קדוש, אמנם רק בהתגלות תפילין של יד בלבד...ש'ביום'- בזמן שישראל בארץ, ושעשרה נסים נעשו במקדש…אז יהיו תפילין של יד ושל ראש...וזה "והיו עיני וליבי שם כל הימים".[21] 'עיני', הוא תפילין של ראש, (שעליהם נאמר) 'בין עיניך'. ו'ליבי', זה תפילין של יד, שהן שימה כנגד הלב. אבל 'בלילות', הן רק תפילין של יד, ומקום מקדשו מסור לזרים עד בוא גואל במהרה בימינו אמן!'

בהמש"ח מסיים את חידושו הגדול בתפילה, שאנו כמובן מצטרפים אליה. אך לאור דבריו נוסיף גם שאלה: האם ייתכן כי נמצאים אנו היום כאן, בארצנו ובמדינתנו בתשס"ז, 'בזמן הגלות הזה הארוך' או, שמא אנו 'בלילות', בהם 'מקום מקדשו מסור לזרים עד בוא גואל במהרה בימינו'?



[1] שמות ג ז

[2] דיוק זה, על חזרה ללשון יחיד, לא כתוב בפרוש המש"ח, אולם הוא מתבקש מאליו לאור פירושו. יתרה מזו, אין ספק שלולא כן, לא ניתן להבין את אחיזת פירושו של המש"ח בכתוב ואת יסוד חידושו. זוהי דוגמא לדרכו של בהמש"ח לכתוב בקיצור וברמז.

[3] שמות ג יב

[4] במדבר יב ג

[5] ויקרא סוף פרשה א'

[6] המש"ח מדגיש במיוחד את מדת הענווה.ראה נדרים לח ע"א "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה." וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז א שמעמיד דווקא את החכמה וגבורת המדות כבסיס לקבלת הנבואה.

[7] המש"ח מציין את הגמרא במגילה כט ע"א כמקור לכך. וראה גם סוטה ה ע"א

[8] שמות ג יד

[9] יומא ז ע"ב- ח ע"א, מנחות לו ע"א, ברכות ו ע"א

[10] הלכות תפילין ד יד

[11]ברכות ז ע"א: "א"ר שמעון חסידא מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין".

[12] ד יד

[13] ראה קידושין, עא ע"א על שם מ"ב למי מוסרים אותו ומה הוא פועל

[14] מנחות לו ע"א "כל זמן שבין עיניך יהיו שתיים."

[15] דברים כח כ וראה בגמרא ברכות ו ע"א

[16] המש"ח מביא כביסוס לכך את דברי הגמרא מנחות לז ע"ב הדורשת את הכתוב 'והי ה לך לאות על ידך' (שמות יג ט) 'לך לאות ולא לאחרים לאות'. להשלמת והרחבת רעיון זה של שתי הנהגות בבחינת תפילין של יד ושל ראש ראה במש"ח על הפטרת פרשת פקודי בד"ה העניין על פי וכן במש"ח דברים לד יב ד"ה והנה במשה

[17] המש"ח מציין את הגמרא חגיגה ה ע"ב העוסקת בהסתרת פנים. שם נחלקו רבא ורב יוסף על אופי ההסתרה. רב יוסף אומר: "אבל תפילין של יד רחימותיה לגבן איכא שנאמר 'ובצל ידי כיסיתיך' .

[18] על פי שיר השירים ב ט. רוצה לומר, כי השכינה והקדושה נסתרות , והן מאחורי כותלנו, בהעלם.

[19] נימוק מחודש זה עומד לכאורה בניגד לדברי הגמרא שבועות טז ע"א 'אמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית' וכן לפסק הרמב"ם בנידון בהלכות בית הבחירה ו טו. למיטב ידיעתי, נימוק מעין זה לא מוזכר בדיונים הענפים שנידונו סביב דרישתו של הרב קלישר להקרבת קרבנות במן הזה.

[20] מלכים א ט ג

[21] שם