פרשת שמות - רשימת היורדים למצרים כמבוא לספר שמות

  • פרופ' יונתן גרוסמן

רשימת היורדים למצרים כמבוא לספר שמות

פרשת שמות

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר שמות. הנצי"ב, בהקדמתו לפירוש הספר (העמק דבר), מביא את הכינויים השונים שניתנו לספרים השונים על ידי בעל הלכות גדולות: ספר בראשית נקרא גם "ספר הישר", ספר ויקרא נקרא גם "ספר כהנים", ספר במדבר נקרא גם "חומש הפקודים" וספר דברים מכונה "משנה תורה". לעומת כל ספרים אלו מכנה בה"ג את חומש שמות כ"ספר השני", ללא שם מיוחד אלא רק על פי אפיון מיקומו ברצף הספרים.

הנצי"ב שואל על דברי הבה"ג מדוע שינה זה ממנהגו ולא כינה בשם מיוחד את ספרנו, או לחילופין, שיכנה את כל החומשים על פי סידרם. תשובתו מעניינת מאד: "אלא בא זה ללמדנו, דזה הספר בייחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר" (הקדמת הנצי"ב לפירוש העמק דבר לספר שמות). לדבריו, יש לראות בספר שמות המשך ישיר לספר בראשית, ובמובנים מסוימים הוא אינו פותח תקופה או מהות מחודשת אלא ממשיך את ספור התגלגלות משפחת יעקב במצרים, עד ליציאתם והליכתם במדבר.

ניתן לתהות עד כמה ספר ויקרא אינו המשך ישיר של ספר שמות, וכן ספרי במדבר ודברים, אולם ברצוני להעמיד את המתח הבסיסי שמעלה הנצי"ב בדבריו כרקע לשיעור השבוע.

ספר שמות פותח ברשימת היורדים למצרים, ודומני כי ברשימה קצרה זו רומז הכתוב על אופיו המיוחד של הספר, הן כממשיך את הספור הארוך שהתחיל כבר בספר בראשית, אולם מתוך פרספקטיבה שונה לגמרי.

בקוראנו את הפסוקים הראשונים של ספר שמות - את רשימת בני יעקב שירדו למצרים, אנו נזכרים ברשימה אחרת שהופיע כבר בפרשת "ויגש". כבר שם קראנו את הרשימה המפורטת של משפחת יעקב היורדת מצרימה. להפתעתנו, בבואנו להשוות בין שתי הרשימות יעלה מול עיננו דמיון נדיר במסגרת שתי הרשימות, עד שניווכח לדעת כי אין אלו שתי רשימות כלל ועיקר, כי אם אותה הרשימה החוזרת על עצמה פעמיים. כוונתי, כי הכתוב בתחילת ספר שמות, מצטט את הרשימה בבראשית, ואינו כותב אותה מחדש. הדבר עולה, כאמור, מתוך מסגרת שתי הרשימות:

כותרת הרשימה בפרשתנו, בתחילת שמות היא: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א', א). כותרת זו זהה לחלוטין לכותרת שפתחה את רשימת היורדים בפרשת "ויגש": "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (בראשית מ"ו, ח). כשם שהפתיחות זהות, כך אף סיכום מנין היורדים המופיע בשתי הרשימות. ב"שמות": "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות א', ה), ובצורה דומה ב"ויגש": "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מ"ו, כז).

דומני כי לכולנו ברור כי אמנם מדובר באותה הרשימה המופיעה פעמיים: תחילה בעת ירידתם של משפחת יעקב למצרים (בפרשת "ויגש"), ובפרשתנו מופיעה רשימת יורדים זו שוב.

אמנם, בבראשית ישנו מנין שמי מפורט של כל היורדים, המסודרים על פי אמם, דבר שחסר ברשימת פרשת שמות, אולם חסרון זה מתמלא על ידי הכתוב: "את יעקב, איש וביתו באו", כלומר: עם יעקב, איש ומשפחתו באו. ביטוי זה כונס בתוכו את כל נכדי יעקב, ואין צורך לכותבם שוב. אדרבא, הקיצור ברשימה זו מובן דווקא לאור העובדה כי מדובר באותה הרשימה, שהרי בשל כך התורה אינה רואה לנכון לחזור על הפירוט הארוך שוב, אלא רק להזכיר לקורא את שפגש כבר בפרשת "ויגש".

מדוע חוזרת התורה כעת על רשימת היורדים למצרים? הרי קראנו כבר על השתרשות המשפחה במצרים ("וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" - בראשית מ"ז, כז), קראנו אף על פטירת יעקב, הליכת בניו לקוברו בארץ כנען וחזרתם למצרים, ואפילו קראנו כבר על פטירת יוסף ("וימת יוסף בן מאה ועשר שנים" - הפסוק האחרון בספר בראשית). מדוע חוזר הכתוב ברצף הכרונולוגי-סיפורי, ומתאר שוב את משפחת יעקב בשעה שירדה למצרים?

בהתמודדו עם שאלה זו הביא רש"י את מדרש תנחומא: "אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם (-כוונתו לרשימת ויגש), חזר ומנאם אחר מיתתן, להודיע חיבתם". רש"י, כמחנך (ולאו דווקא כפרשן בהקשר ספציפי זה), מדגיש את חיבת ה' לעמו. כך נוהג רש"י בפירושו לכל פתיחת החומשים, בהביאו מאמר חז"ל המשבח את יחסי ה' ועמו ישראל. אולם דומה כי ברובד הפשט עדיין אנו נשארים עם שאלה הדורשת פתרון.

דומני כי ההסבר הפשוט לבעייתנו מצוי בפירוש הרמב"ן במקום: "טעם 'ואלה שמות', כי הכתוב ירצה למנות עניין הגלות מעת רדתם למצרים כי אז גלו בראש גולים כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת העניין שהוא מפסוק 'וכל זרעו הביא אתו מצרימה' (בראשית מ"ו, ז), ושם כתוב אחריו 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' (!), ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה".

לדעתו של הרמב"ן, אותה אני מבקש לאמץ בשיעור זה, חזרת הכתוב על רשימת היורדים למצרים, מבקשת להמשיך את הרצף הסיפורי, מרגע הירידה ועד לשעבוד המתואר בפרשת שמות. דרך זו מקובלת בכתיבה המקראית, ואנו פוגשים אותה במקומות נוספים (כך למשל בשמות ו', י-יב / שמות ו', כט-ל). ממילא ברור גם מדוע מצטט הכתוב בשנית את אותה הרשימה, שהרי כל מטרת הבאתה היא אזכורה הקודם, תוך ניסיון להמשיך את הרצף הסיפורי מנקודה זו.

ברור, שאיננו מצפים למצוא הבדלים בין שתי הרשימות, הן בשל ההבאה הנוספת של אותה הרשימה, והן בשל חוסר מטרת החידוש שבהבאת הרשימה.

דווקא משום כך, הפתעתנו גדלה שבעתיים עת אנו משווים באופן מדויק את שתי הרשימות והבדל משמעותי עולה מול עיננו - סדר הופעת בני יעקב בשתי הרשימות.

סדר הבנים ברשימת "ויגש" הוא:

בני לאה:

1. ראובן.
2. שמעון.
3. לוי.
4. יהודה.
5. יששכר.
6. זבולון.

בני זלפה - שפחת לאה:

7. גד.
8. אשר

בני רחל:

9. יוסף
10. בנימין

בני בלהה - שפחת רחל:

11. דן
12. נפתלי.

רשימה זו בנויה על פי שני האגפים המרכזיים השולטים בבית יעקב, לאה ושפחתה בראש (1-8), ואחר כך רחל ושפחתה (9-12). רשימה זו, אם כן, מבטאת את המתח הבסיסי הקיים בתוך משפחת יעקב: לאה מזה ורחל מזה, ואף רשימה המפרטת את הבנים תסודר על פי מתח משפחתי זה.

לעומת זאת, כשאנו בוחנים את הרשימה הזו, כפי שהיא מופיעה בתחילת פרשת שמות, אנו מגלים סדר שונה של הבנים:

בני לאה:

1. ראובן.
2. שמעון.
3. לוי.
4. יהודה.
5. יששכר.
6. זבולון.

בני רחל:

7. בנימין
(יוסף אינו נמנה שהרי הוא כבר במצרים).

בני בלהה - שפחת רחל:

8. דן.
9. נפתלי.

בני זלפה - שפחת לאה:

10. גד.
11. אשר.

דומני כי רשימה זו מסודרת על פי המעמד הגנאולוגי של הבן, כלומר בני האמהות בראש (1-7), ולאחריהם בני השפחות (8-11). ככל הנראה, כשעובר הכתוב לתאר את בני השפחות הוא מתחיל בשפחת רחל מפני שבה סיים זה עתה (בנימין), ולבסוף, הרשימה סוגרת את עצמה בשפחת לאה, שבה הרשימה התחילה. כך נוצר מעין מבנה כיאסטי, ויש לראות זאת כתבנית ספרותית גרידא.

בכל אופן, השאלה המתעוררת מאליה היא מדוע שינה הכתוב את סדר הבנים מרשימה לרשימה? השאלה מתחדדת דווקא לאור העובדה שנאמרה כבר, שהרשימה המופיעה בתחילת שמות אינה אלא הרשימה שהופיעה בפרשת "ויגש" והיא נזכרת כאן בשנית. מדוע מצד אחד רומז הכתוב כי זוהי אותה הרשימה עצמה (במסגרת הרשימות), ומאידך משנה את סדר הבנים? שיטת הרמב"ן מוסיפה אף היא על שאלתנו, שהרי אם כל מטרת הבאת רשימה זו היא להזכיר את האירועים הקודמים ולהמשיך את הספור מנקודה זו, כיצד זה שיש שינויים פנימיים בין שתי הרשימות? לשם אזכור ברור, יש לשמור על אחידות פנימית בין שתי הרשימות!

נראה לי כי יש להבין זאת על רקע דברי הנצי"ב שהבאתי בתחילת דברי. אמנם נכון כי ספר שמות הינו המשכו הרציף של ספר בראשית. במובן זה חוזר הכתוב, כבר בתחילת הספר על המאורע המשמעותי, לדידו, שבספר בראשית - ירידת בני יעקב למצרים, ומכאן מבקש הכתוב להמשיך את רצף הספור. אולם, במקביל להמשך זה, רומז לנו כאן הכתוב גם על שינוי הפרספקטיבה שבתיאור הקורות את משפחת יעקב. למעשה, ההבדל שבין סדר הבנים שברשימת "ויגש" לזו שברשימת "שמות", הוא ההבדל שבין משפחה לעם!

ספר בראשית מתאר את הירידה למצרים כירידתם של יעקב ומשפחתו. במובן זה, הירידה משתלבת וארוגה היטב באווירה הכללית של הספר, בו מתוארת כל העת משפחת אברהם וצאצאיו. למצרים, במובן זה, יורדת משפחה. בשל כך, סדר הבנים מתאפיין על פי המתח המשפחתי המכונן את משפחת יעקב - המתח שבין לאה לרחל, מתח שממשיך גם בדור הבנים.

לעומת זאת, ספר שמות מפגיש אותנו לראשונה עם עם ישראל, במובן הלאומי שלו. כעת, לראשונה, נשמע לפתע מפי המלך האכזר בדבריו לבני עמו: "הנה עם בני ישראל רב ממנו" (שמות א', ט). מבלי משים, הפכה משפחת יעקב לעם ישראל. שנים-עשר הבנים ה"פרטיים" הפכו ללאום העומד להשתעבד במצרים, לצאת משם ביד חזקה ולהיות לה' לעם סגולה. הרמז להסתכלות מחודשת זו מצוי בשינוי סדר הבנים ברשימה הפותחת את הספר: לא עוד חלוקה על פי המתח המשפחתי, אלא על פי ההיררכיה והמעמדות הלאומיים - בני האמהות ורק לאחריהן בני השפחות. אמנם נכון כי ראובן או שמעון - בני לאה, מזדהים ומרגישים קירבה יתירה לגד או אשר - בני שפחת אמם (ועל כן במרחב הדיון שבספר בראשית הם יופיעו יחדיו), אולם בפרספקטיבה לאומית-כללית, התחושות האישיות של הבנים אינן רלוונטיות, והרשימה תסודר על פי מעמדות המכוננות בניה חברתית לאומית.

ראוי לציין, כי גם בהקשרים אחרים, סדר הבנים העקרוני מובא בספר בראשית, תוך התאמה לסדר המשפחתי (זה המופיע בפרשת ויגש. ראה למשל את ברכות יעקב לבניו), ומספר שמות ואילך, הסדר יופיע, כדרך כלל, על פי הסדר הלאומי (זה המופיע בתחילת פרשתנו). החריגות הקיימות לכלל האמור מתפרשות באופן נקודתי, וקצרה יריעה זו מלהסבירן.

כך אם כן נפתח ספר שמות: באזכור מאורע, שסופר בספר בראשית (ירידת יעקב ובניו מצרימה), אך אזכורו תוך העלאת מבט מחודש - מבט לאומי על פני המבט המשפחתי שאפיין את ספר בראשית.