פרשת שמיני - איש מחתתו - מות נדב ואביהוא

  • הרב חנוך וקסמן

פרשת שמיני - "אִישׁ מַחְתָּתוֹ": מות נדב ואביהוא / הרב חנוך וקסמן

א

מותם של נדב ואביהוא הוא אחד האירועים היותר מסתוריים בספר ויקרא. תיאור המאורע מצטמצם לשני פסוקים בלבד:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (י', א-ב).

מהותו המדויקת של חטאם של נדב ואביהוא, שבעטיו נגזר עליהם עונש חמור כל כך, נותרה מעורפלת, חבויה מאחרי התיאור הקצר "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

בניגוד לעמימות שבסיפור המקראי, מציע מדרש ויקרא רבה (פרשה כ אות ו ואילך) שנים עשר הסברים שונים לחטאם של נדב ואביהוא, ביניהם כניסה לקודש הקודשים מבלי שנצטוו, הקרבה בשכרות ופסיקת הלכה בפני משה רבם. אלא שהאריכות היתרה שבמדרש רק מחדדת את הקיצור המופלג שבכתובים, ומגוון ההסברים הרחב שהוא מציע אך מדגיש את ערפולם. ובכן, מהו בדיוק חטאם של נדב ואביהוא - הסיבה 'האמתית' למותם?

ב

מיד לאחר תיאור מיתתם של נדב ואביהוא מביאה התורה 'דו-שיח' תמוה בין משה ואהרן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (י', ג).

למעשה אין זו שיחה כלל: אהרן מגיב בשתיקה. נראה שטענתו של משה כי מותם של נדב ואביהוא תואם באופן כלשהו דברי הקב"ה כי הוא יתקדש ויתכבד בקרוביו מותירה את אהרן ללא מענה. קביעתו של משה 'מסבירה' את מותם של נדב ואביהוא, ואולי אף מנחמת את אהרן, ועל כן הוא שותק.

ואולם, הדברים נראים קשים. מתי אמר ה' "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד"? ומה הקשר בין קדושתו של ה' וכבודו שיושגו באמצעות 'קרובי' (ביטוי היכול כשלעצמו להתפרש בדרכים שונות: 'הסמוכים אליי', 'המתקרבים אליי', או אף 'קרבנות') ובין מותם של נדב ואביהוא?

כפי שמציין רש"י (על י', ג), דבריו של משה רומזים, ככל הנראה, לפסוקי מפתח המצויים בסוף שמות כ"ט, לאחר הציווי על מהלכם של שבעת ימי המילואים (ימי קידוש המשכן וכניסת הכוהנים לתפקידם) ופירוט דיני קרבן התמיד:

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'... וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ט, מב-מה).

בשיאם של ימי המילואים ועם תחילת הקרבת קרבן התמיד ירד כבוד ה' - רוצה לומר: נוכחותו - אל המשכן וישכון בו, ובכך יתקדשו וייכבדו המשכן וה' לעיני בני ישראל.

דבר זה התקיים ממש לפני מות נדב ואביהוא. מיד לאחר הבאת קרבנות היום השמיני נראה כבוד ה' לבני ישראל על מנת לקדש את המשכן ולשכון בו:

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ט', כג-כד).

בהשתמשו בשורשים קר"ב, קד"ש וכב"ד ("בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד") מזכיר אפוא משה לאהרן כי שכינת ה' שורה עתה במשכן. בהקריבם אש זרה נכנסו, אם כן, נדב ואביהוא למקום שכינה.

אכן, אין זה מקרה שהתורה מתארת את ההקטרה במילים "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' ". בין אם רק הקטירו קטורת שלא נצטוו עליה, כפשט הכתובים, ובין אם נכנסו לקודש הקודשים, כדברי המדרש - נדב ואביהוא נכנסו שלא כראוי למקום שכינת ה', ובשל כך נתחייבו שרֵפה.

גם אין זה מקרה שמיתתם של נדב ואביהוא בשרֵפה הייתה. כשם שמראה כבוד ה' היורד על הר סיני נגלה לבני ישראל "כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר" (שמות כ"ד, יז), כך גם 'נאכלו' נדב ואביהוא באש שיצאה מלפני ה'.

ולבסוף, אין זה מקרה שהכתוב מתאר בלשון דומה את אכילת הקרבן מעל המזבח ואת אכילת נדב ואביהוא. בקרבן נאמר:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים (ט', כד).

ובנדב ואביהוא נאמר:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (י', ב).

לאור כל זאת, שוב אין אנו צריכים לחפש חטא מוסרי מסוים במעשיהם של נדב ואביהוא. מבחינה מסוימת הם כלל לא חטאו. עצם הסגת הגבול הבלתי-מוצדקת, הכניסה וההקרבה ללא ציווי הן שהביאו עליהם את מותם. ניתן אפילו לומר שמותם מכיל יסוד של 'התלהטות' של קדושה: הם מתו "לִפְנֵי ה' " (שם), וכל בית ישראל ביכו את מותם (י', ו).

ידוע פירושו של הנצי"ב (העמק דבר י', א) כי האש הזרה מסמלת "אש התלהבות של אהבת ה' ", רצון עז יתר על המידה להתקרב אל ה'. ככל שיישמע הדבר מרחיק לכת, פירושו של הנצי"ב מכוון אותנו למסקנה שדברי משה לאהרן "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" וההקבלה בין אכילת הקרבן מעל המזבח ובין שרֵפת נדב ואביהוא מציגים את נדב ואביהוא עצמם כמעין קרבנות. שלא מדעת הפכו נדב ואביהוא את עצמם לקרבנות, ונאכלו על ידי האש שיצאה מלפני ה'.

ג

תפיסת מותם של נדב ואביהוא כקרבן שלא מרצון מקדמת אותנו באופן משמעותי להסבר המאורע. עם זאת, הסיבה למותם הוא רק אחד מן הקשיים העולים מהדרך שבה מתארת התורה את האסון.

כאמור, הכתוב מייחד שני פסוקים בלבד לתיאור האירוע עצמו (י', א-ב). ואולם, המשכו של פרק י' סובב כולו על המיתה ותוצאותיה. עד כה עסקנו בפסוק הבא מיד לאחר תיאור המאורע, שבו מבאר משה לאהרן את פשר מותם של בניו. המשך הפרק עוסק בהוצאת גוויותיהם של נדב ואביהוא מן הקודש (ד-ה), בציווי לאהרן ולבניו שלא לנהוג מנהגי אבלות (ו-ז) ובהתוויית כללים להתנהגות נאותה של הכוהנים (ט-יא). לקראת סופו מתאר הפרק דו-שיח בין משה לבין אהרן ובניו הנותרים. משה מורה לכוהנים כיצד לנהוג בקרבנות שהוקרבו באותו יום (יב-טו); אז הוא דורש את שעיר החטאת, ומשמתברר לו כי השעיר נשרף, הוא קוצף על בני אהרן הנותרים על שלא אכלוהו (טז-יח), אך אהרן מפיס את דעתו של משה בהתייחסו לאסון שפקד אותו באותו יום (יט). נוכל לסכם את מבנה הפרק כדלהלן:

חלק

הנושא והקשר שלו למות בני אהרן

פסוקים

א

הקרבת האש הזרה, מיתת נדב ואביהוא וההסבר לאהרן

א-ג

ב

הוצאת הגופות מן הקודש

ד-ה

ג

הציווי על הכוהנים שלא לנהוג מנהגי אבלות

ו-ז

ד

כללי התנהגות לכוהנים: כללי הכניסה אל הקודש וחובות כלליות

ט-יא

ה

המשך היום השמיני והדיאלוג על בניו הנותרים של אהרן ועל אסונו

יב-כ

מסתבר שהקשר בין האירועים המתוארים כאן אינו כרונולוגי גרידא. מבנה הפרק מעורר ציפייה לקשר ענייני בין מיתת הבנים לבין חלקיו האחרים, כגון קוד ההתנהגות הכוהני או המשך אירועי היום השמיני. ובכן, מהו העיקרון המנחה והמארגן של פרק י'?

במבט ראשון נדמה שנוכל להשיב על כך באמצעות ההבנות שפיתחנו לעיל. ביארנו עד כה כי מותם של נדב ואביהוא נבע מכניסתם לפני ה' בלא שנצטוו. במילים אחרות, נדב ואביהוא שגו שגיאה מכרעת בהלכות קודשים: העדר מודעות מלאה לקדושת המקום שאליו נכנסו ולתנאים הדרושים להקטרת קטורת הביא באופן בלתי-נמנע לשרפתם.

לאור זאת, ניתן להבין את שארית פרק י' כקשורה לסוגיית מעמד הקדושה והיחס הראוי כלפי ישויות, מקומות וחפצים מקודשים.

חלקים ב-ג - פינוי הגופות מן המשכן בידי מי שאינם כוהנים והאיסור על אבלות של הכוהנים - מסתיימים בנימוק "כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם" (ז). בגלל מעמדם אסורים הכוהנים להיטמא במגע עם הגופות, לנהוג אבלות בפרהסיה או אפילו לצאת מפתח אוהל מועד; עליהם לשמור על קדושתם.

גם חלק ה, המתאר את המשך היום השמיני, יכול להתפרש כחלק מסוגיית היחס הראוי לקודש. משה מורה לאהרן ולבניו הנותרים היאך לנהוג בקרבנות שהוקרבו באותו יום, כיצד לאכלם והיכן (יב-טו). כעסו של משה על הבנים הנותרים נובע מהתעלמותם המופגנת מפרטי הדינים של קודשי הקודשים ומכך שברשלנותם שרפו את קרבן החטאת במקום לאכלו (טז-יח). כשם שנדב ואביהוא התעלמו מפרטי האסור והמותר, המצוּוה ומה שלא נצטוו עליו, כך מתעלמים עתה גם בני אהרן הנותרים מדיני הקדושה.

מסתבר שחלק ד - דיני הכוהנים - תואם אף הוא אותו קו. הדין הראשון בקובץ דינים זה הוא האיסור להיכנס שתויי יין למקדש ועונש המיתה על הפרתו. לאחר תיאור מותם של נדב ואביהוא לפני ה' והטלת פינוי הגופות על מי שאינם כוהנים ממשיכה התורה לדון באותו נושא: יחסם של הכוהנים לכניסה אל הקודש והגבלתה בתנאים מוגדרים.

אלא שבכך אין כדי להסביר את קובץ דיני הכוהנים כולו. הבה נראה את הפרשייה כולה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה (י', ח-יא).

הקו של ביאור מושג הקדושה והיחס הנכון אליו מסביר את מבנה פרק י' ואת הקשר בין תכניו לבין מות נדב ואביהוא, אך אין בו כדי לבאר את כלל דיני הכוהנים המופיעים כאן. אמנם התפקיד של הבדלה בין הקודש ובין החול, ואולי אף בין הטמא ובין טהור, יכול להיות מובן לפי אותו קו - אך מה עניינה של הוראת התורה כולה לכאן: מה הקשר בין דיני הקדושה ובין תפקידם של הכוהנים כמורי התורה בכללותה לעם ישראל?

ד

ניתן היה לצעוד בכיוון המתבקש ולטעון שחוקי התורה כולם הם במעמד של קדושה, ועל כן מופקדים על הוראתם דווקא הכוהנים, שומרי המקדש. חלף זאת, אני מבקש לחזור ל"אש הזרה" של נדב ואביהוא ולהתמקד בהיבט של הסיפור שלא עסקנו בו עד עתה.

אסון מיתתם של נדב ואביהוא לא התרחש בחלל ריק. התורה מקפידה לקשור את סיפור המיתה לאירועי פרק ט' - קורות היום השמיני.

כבר בקריאה פשוטה של הפרשה מתקבל הרושם שנדב ואביהוא מתו כמעט מיד לאחר שיאם של אירועי היום השמיני: היראות כבוד ה' ואכילת הקרבנות באש שיצאה מלפניו (ט', כג - י', ב). יתר על כן, כפי שציינו, התורה מקבילה בין אכילת הקרבנות ובין אכילתם של נדב ואביהוא על ידי תיאורן באותן מילים בדיוק: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם" (ט', כד; י', ב). על סמך השוואה זו, ככל הנראה, קבע רשב"ם ששני האירועים התרחשו בו בזמן.

אבל בכך לא נסתיימה ההקבלה. לאורך כל פרק ט', המגולל את אירועי היום השמיני, חוזרת התורה ומשתמשת בשורשים קר"ב וצו"ה. התבוננו למשל בפסוקים הבאים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ... (ט', ו-ח).

בסך הכול מופיע השורש צו"ה חמש פעמים בפרק (ט', ה, ו, ז, י, כא), והשורש קר"ב - ללא הופעותיו במילה קרבן - מופיע בו שמונה פעמים (ט', ב, ה, ז, ח, ט, טו, טז, יז). הפרק בונה מכלול מושגים המכין אותנו לקראת מותם של נדב ואביהוא. במעין הקבלה הפוכה משתמשת התורה באותם שורשים בדיוק בתארה את פעולתם הרת האסון של נדב ואביהוא:

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (י', א).

תמצית שגיאתם של נדב ואביהוא היא אי-הבנת הקשר הזה בין הציווי והקריבה. גילוי כבוד ה', כפרתו, ההתקרבות אליו וכל כיוצא באלו, תלויים כולם בקיום מדוקדק של ציוויי ה'. רק בזכות מילוי מדויק של צו ה' יכול אדם להשיג את קרבתו.

דווקא היצירתיות שהפגינו - החלפת הכללים היבשים של הציווי הא-לוהי בדרך פולחן אישית ייחודית - דווקא היא שעמדה להם לרועץ והביאה עליהם את מותם. מותם בא לא רק בגלל כניסתם בהיסח הדעת למקום שכינה וכתוצאה בלתי-נמנעת של המפגש עמה; מותם נבע מאי-הבנה יסודית של מהות הכהונה ושל משמעות השירות לפני הקב"ה.

גם אם פרשנות זו נראית מחודשת, ההקשר הרחב של סיפור ימי המילואים עשוי לתמוך בה.

בתחילת ימי המילואים נראה שלאהרן ולבניו מעמד שווה. תיאורם של שבעת ימי המילואים נפתח בציווי "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (ח', ב). ממש כשם שמשה מביא את אהרן אל פתח אוהל מועד, רוחצו ומלבישו, כך מביא הוא לשם את בני אהרן ורוחצם ומלבישם (ח', ו-יג). כמו אהרן, סומכים גם בניו את ידיהם על ראשי הקרבנות (ח', יד, יח, כב), משה מזה אף עליהם את דם הקרבנות (ח', כג-כד), ואף הם משתתפים באכילת לחם המילואים ובשר הקרבנות (ח', לא). למעשה, בכל פעם שמוזכר אהרן מוזכרים בניו עמו או מתואר תהליך מקביל ביחס להם (ראה ח', ב, ו, יג-יד, יח, כב, כד, כז, ל-לא, לו).

ואולם, ביום השמיני חל שינוי מהותי. אף שהוא נפתח בקריאתו של משה "לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט', א), ההוראות לקיום סדרי היום השמיני מופנות רק לאהרן או לבני ישראל (ט', ב-ד). לאהרן בלבד נאמר לקחת את הבהמות ולהקריבן לפני ה' (ט', ב, ז-ח); הוא לבדו עובד את העבודות המרכזיות ומקריב את קרבנות היום (ט', יב, יד-יח, כא); והוא, יחד עם משה, מברך את העם (ט', כב-כג). בהכנות לקראת התגלות כבוד ה' במשכן תופס אהרן את המקום המרכזי, בעוד שבניו מסתפקים בקבלת הדם ובניתוח הבשר. אין הם עובדים עבודה אלא רק מסייעים לאהרן (ט', ט, יב-יג, יח), ונראה שההתרחשות היא בעיקרה בין אהרן, השכינה ועם ישראל.

לאור זאת מתבהרים מעשיהם של נדב ואביהוא, המיוחסים במפורש כ"בני אהרן", אשר לקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ" - איש איש ומחתתו האישית! הקרבתם "לפני ה' " (י', א) היא מעשה קיצוני שבו ניסו לעצב מחדש את תפקידם ואת משמעות היותם "בני אהרן": גם אנו ראויים לשרת לפני ה', טענו נדב ואביהוא; אף אנו כוהנים, שייכים למעמד העליון שבאמצעותו בחר ה' להשכין את שכינתו בתוך בני ישראל. הם בחרו בקטורת, על הסמליות הברורה המקשרת אותה לענן ולשכינה, וביקשו לגשת אל ה'. גם מהיבט זה מתברר, אם כן, הסיפור כסיפורם של הזהות העצמית, הביטוי הרוחני האישי והמהפכנות הדתית של בני אהרן.

ה

נסגור את המעגל בהבנת המבנה של פרק י' והקשר הרעיוני בין מות נדב ואביהוא מחד ובין קובץ דיני הכוהנים והביקורת של משה על הבנים הנותרים מאידך לאור מה שלמדנו עד כה.

כזכור, במוקד חלק ה - הדיאלוג עם הבנים הנותרים והמשך היום השמיני - עומדת דרישתו של שעיר החטאת החסר:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה, וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' (י', טז-יז).

משה מאשים את הכוהנים הנותרים לא רק בעבֵרה על הלכות הקודשים, אלא בהזנחה מוחלטת של חובתם, שכן אם אין הכוהנים אוכלים את החטאת כראוי, אין עוון העדה מתכפר! למעשה יש ביום השמיני שעיר חטאת אחד בלבד: שעיר העזים שנצטוו בני ישראל להביא לחטאת, כקרבן הציבור הראשון שלהם וככפרה והכנה להשכנת כבוד ה' במשכן (ט', ג-ד). בהאשימו את הכוהנים בטיפול מוטעה בשעיר החטאת טוען בעצם משה כי אחֵיהם של נדב ואביהוא לא פעלו לטובת עם ישראל אלא לצורך עצמם: לפי סדר העדיפויות שלהם, כפי הבנתם הם את מהות הכהונה ובהתאם ל'אג'נדה הרוחנית' שלהם. הוא מאשים אותם באותה טעות עצמה שבה טעו נדב ואביהוא - ששירתו את עצמם, ולא את ה' ואת ישראל.

מכאן יובן גם עניינו של הקוד ההתנהגותי של הכוהנים בפרק: איסור השכרות; ההקפדה החמורה הנתבעת מהם בכל פרטי הפרטים הטכניים ובהבדלה בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור; ותפקידם כמורי התורה לבני ישראל. עניינה של הכהונה איננו חוויה אקסטטית של עבודת ה'; גם אין עניינה התנסות אישית או התרוממות רוחנית ונפשית של הכוהן; ואף לא רצונותיו של הכוהן, צרכיו, מאווייו או עצמיותו. כפי שמוכיח סיפורם של נדב ואביהוא, עניינה של הכהונה בקיום מדוקדק של פרטי ההלכה ובשירות ההלכה ובני ישראל. רק בדרך זו יוכל הכוהן לזכות בקרבת ה'.

לעיון נוסף

א. כזכור, מדרש ויקרא רבה (פרשה כ אות ו ואילך) מביא שתים עשרה דעות שונות באשר לחטאם של נדב ואביהוא.

1) ראה רש"י על י', ב. נסה להסביר מדוע מביא רש"י דווקא את שתי הדעות האלה. לחלופין, נסה לבסס את שתי הדעות הללו על הכתובים על פי מה שנאמר בשיעור.

2) אחת מן הדעות שבמדרש, שהוזכרה בשיעור, קובעת שנדב ואביהוא נכנסו לקודש הקודשים. ראה י', א-ב; ט"ז, א-ה, יב-יג. האם פסוקים אלה תומכים בדעה זו?

3) עיין ברמב"ן על י', א ובשמות כ"ט, ל. מהו תפקיד הקטורת על פי רמב"ן? האם דבריו מתיישבים עם המדרש שהוזכר? נסה להסיק מה בדיוק היה חטאם של נדב ואביהוא לפי רמב"ן.

ב. קרא שוב את י', ג, ועיין ברשב"ם, ברש"י, באבן-עזרא וברמב"ן שם:

1) מה השוני המהותי בין שיטת רשב"ם לבין הפירושים האחרים? הסבר כיצד מביא ביאורו של רשב"ם לאחדות נושאית בי', ג-ז. השווה הבנה זו למבנה שהוצג בשיעור.

2) מהם ההבדלים העיקריים בין רש"י ובין רמב"ן?

3) מה השוני המהותי בין כל הפירושים הללו לבין הפירוש שהוצע בשיעור למילים "בקרֹבַי אקדש" (למי מתייחסת המילה "קרֹבַי")?

ג. קרא את ט', א-ג. עיין ברש"י על ט', ב. השווה לשמות ל"ב, ח ולויקרא י', ב. חשוב על הקשר בין חטא העגל ובין חטאם של נדב ואביהוא. האם יש הקבלה רעיונית-עקרונית ביניהם? נסה להגדיר את תפקידו השונה של אהרן בשני הסיפורים.

ד. ראה י"א, א-מז. קרא בעיון את י"א, מד-מז. קרא שוב את י', ח-יא. הסבר מדוע ממוקמת הפרשה דווקא כאן. עיין ברש"י, באבן-עזרא וברמב"ן על י"א, א. מדוע נאמרה הפרשה גם לאהרן?