פרשת שמיני - בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תֵאכל

  • הרב אלחנן סמט

פרשת שמיני

"בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תֵאכל"

דינים המפורשים בפרשה ודינים שאינם מפורשים בה

א. סדר הפסקות המפרטות את דיני האכילה בפרקנו

פרק י"א, המסיים את פרשתנו, עוסק כולו בדיניהם של בעלי חיים בשני תחומים: האחד - אילו מהם מותרים באכילה ואילו מהם אסורים באכילה, והשני - היות נבלתם של כמה מינים מהם מטמאה במגעה. את עיוננו לפרשת שמיני בשנת תש"ס הקדשנו לבירור מבנה פרק י"א בשלמותו ולבירור הזיקה בין שני נושאיו - בין דיני האכילה ודיני הטומאה. בעיון הנוכחי נתרכז בדיני האכילה שבפרק זה ונדון הן במה שנאמר בהם בפירוש והן במה שלא נאמר בהם.

המינים השונים של בעלי החיים המותרים באכילה והאסורים בה נחלקים בפרקנו לחמישה סוגים שונים של בעלי חיים, הנמנים בחמש פסקות נפרדות, ואלו הן:

1. ב2 -ח: החיות והבהמות בעלות סימני הכשרות, המותרות באכילה, ופירוט ארבע האסורות שיש להן סימן אחד בלבד

2. ט-יב: הדגים בעלי סימני הכשרות, המותרים באכילה, ואיסור כל החי במים החסר סימנים אלו

3. יג-יט: רשימת עשרים העופות האסורים באכילה

4. כ-כג: איסור האכילה של כל שרץ העוף מלבד ארבעה מינים שסימנם ושמותם נתפרטו

הפסקה החמישית באה בסוף הפרק, לאחר פירוט כל דיני הטומאה של בעלי החיים השונים המטמאים במותם:

5. מא-מה איסור האכילה של כל שרץ הארץ לסוגיו השונים

לפנינו תיאור של כל עולם החי כשהוא ממוין לחמישה סוגים. מה הם עקרונות המיון שהתורה נוקטת בהם? המיון ביסודו הוא מעשי - על פי מקום חיותם של בעלי החיים השונים, שהוא הקובע את אופי מפגשו של האדם עמם. מיון זה אינו תואם תמיד את המיון הנהוג בזואולוגיה בת ימינו: האחרון ברשימת העופות האסורים באכילה הוא העטלף, שהוא יונק מעופף; כל החי במים מהווה סוג בפני עצמו בתורה, אף שכלולים בו יונקים, דגים וחסרי חוליות; אף קבוצת שרץ הארץ מגוונת, והיא כוללת בתוכה שני יונקים נמוכים - החולד והעכבר (י"א, כט ) - את כל הזוחלים[1] ואת כל חסרי החוליות שאינם מעופפים.

כיצד מסודרים בפרקנו חמשת הסוגים הללו של בעלי החיים?

הסדר העולה על הדעת בראשונה הוא סדר החשיבות. דיני התורה הנוגעים לבעלי חיים יוצרים הייררכיה בעולם החי: בעלי החיים החשובים יותר - מטמאים במותם במגע ובמשא;[2] החשובים פחות - מטמאים במגע בלבד;[3] ושחשיבותם פחותה עוד יותר - אינם מטמאים במותם כלל.[4]

והנה עוד הבחנה: המותרים באכילה שבין בעלי החיים החשובים - צריכים שחיטה להתירם, ודמם אסור באכילה (איסור דם נוהג בבהמות, בחיות ובעופות, בין טמאים בין טהורים); מה שאין כן בעלי החיים המותרים הפחות חשובים, שאינם מצריכים שחיטה ודמם לא נאסר (כך דינם של הדגים והחגבים).

סדר הפסקות בפרקנו אינו תואם את ההייררכיה הזו בעולם החי: הפסקה הראשונה עוסקת בחיות ובבהמות, שהן מטמאות במותן במגע ובמשא (ראה הערה 2), ואף אלה מהן המותרות באכילה אינן ניתרות אלא בשחיטה; הפסקה השנייה עוסקת בדגים, שאין בהם כל הדינים הללו; ורק אחר כך באה הפסקה העוסקת בעופות, שחשיבותם גדולה משל הדגים, שהרי דמם נאסר והמותרים בהם מצריכים שחיטה.[5]

ננסה לבחון קריטריון אחר לסידור: מידת קרבתם של בעלי החיים השונים אל עולם האדם - מעין קנה המידה לסיווגו של עולם החי שעליו עמדנו לעיל. סידור כזה עשוי אולי להסביר את הקדמת הדגים, החיים במים, לעופות, המעופפים באוויר.[6] אלא שסדר כזה היה מצריך להקדים את שרץ העוף - החרקים המעופפים בתחום האוויר הקרוב לאדם - לעופות, שתחום התעופה שלהם רחוק יותר בדרך כלל. וקשה עוד יותר איחורו בכתוב של שרץ הארץ - שהוא קרוב לעולמו של האדם יותר מן הדגים ויותר מן העופות ומשרץ העוף.

נראה שקנה המידה לסידור חמש הפסקות שונה מאלו שנבחנו עד עתה, והוא קשור לנושא המיוחד הנידון בפרקנו. קנה המידה הוא היחס (הכמותי) בין המינים המותרים באכילה לבין אלו האסורים בה בכל סוג של בעלי חיים. הכותרת של המחצית הראשונה של פרקנו (הכותרת לפסוקים ב-כג) היא: "זאת החיה אשר תאכלו".[7] הווה אומר: הכתוב בא ללמדנו מי הם בעלי החיים המותרים באכילה בכל סוג וסוג מאלו המפורטים בפרקנו, ואיסורם של בעלי החיים האחרים בני אותו סוג נלמד (בפירוש או מכללא) אגב בעלי החיים המותרים.

לפי הצעתנו, הפסקות מסודרות על פי היחס הקיים בכל פסקה בין בעלי החיים המותרים באכילה לבין האסורים בה: ככל שגדול יותר חלקם של בעלי החיים המותרים - יוקדם מקומה של הפסקה בפרק. אלא שכאן יש להעיר כי היחס הזה איננו עניין חשבוני או סטטיסטי, אלא הוא תלוי בדרך שבה מוצג הדבר בפסוקים שבכל פסקה. נפרט את דברינו:

1. הפסקה הראשונה עוסקת בקבוצת החיות והבהמות המפריסות פרסה שסועה והמעלות גרה. קבוצה זו כולה מותרת באכילה, ויצאו מכללה ארבעה בעלי חיים החסרים אחד הסימנים, שנתפרטו בשמותיהם.[8]

2. הפסקה השנייה עוסקת בבעלי החיים השוכנים במים. כאן אין נזכר בשמו ולו בעל חיים אחד, אלא רק הסימנים סנפיר וקשקשת, שכשהם קיימים מותרים הדגים הנושאים אותם באכילה, ובחסרונם - אסור בעל החיים באכילה. תיאור זה יוצר רושם של מעין שוויון: רבים מבעלי החיים הללו נושאים סימנים אלו, וכנגדם יש רבים אחרים שאינם נושאים אותם.[9]

3. הפסקה השלישית מונה שמותיהם של עשרים עופות אסורים באכילה, ואף לא שם אחד של עוף מותר. הרושם המתקבל הוא אפוא שחלק ניכר מעולם העופות אסור באכילה.[10]

4. הפסקה הרביעית אוסרת בתחילה את כל שרץ העוף, ואחר כך בא היתרם של ארבעת מיני החגבים המוזכרים בסימנם ובשמם. פסקה זו הפוכה מן הראשונה במה שנוגע לעיקרון הקובע את הסדר: שם הותרו כל בעלי הסימנים ונאסרו מתוכם ארבעה בלבד, השונים מן האחרים בסימן אחד, ואילו כאן נאסרו כל הכלולים בשרץ העוף והותרו מתוכם ארבעה בלבד, השונים מהשאר בסימנם.

5. הפסקה החמישית אוסרת את כל שרץ הארץ באופן גורף, בלי יוצא מן הכלל. פסקה זו בעצם אינה ראויה להיכלל תחת הכותרת "זאת החיה אשר תאכלו" שבראש הפרק, שהרי אין בשרץ הארץ כל מין שהוא מותר באכילה. ואפשר שמסיבה זו ניתנה פסקה זו בסיום הפרק, כעין נספח.[11]

ב. מי הם בעלי החיים מפריסי הפרסה ומעלי הגרה

הקבוצה הראשונה הנידונה בפרקנו היא קבוצת החיות והבהמות המותרות באכילה, הנושאות סימנים אלו:

כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה, אתה תאכלו. (ג)

במקבילה לפרקנו, בספר דברים פרק י"ד, נתפרטו שמותיהן של שלוש בהמות ושבע חיות שבהן מתקיימים סימנים אלו:

זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עזים.
אַיָל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר. (דברים י"ד, ד-ה)

האם רשימה זו כוללת את כל בעלי החיים שיש בהם שני הסימנים, או שמא ישנם בעלי חיים נוספים שאינם כלולים בה? הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"א ה"ח כתב:

אין לך כל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינים המנויין בתורה,[12] שלושה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה... הן ומיניהן, כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור.

כבר בדבריו אלו של הרמב"ם ניכר הצורך ליישב את הקביעה שבראש דבריו עם קשיים העולים מן המקרא גופו. במקרא נזכרים שמות אחדים של בהמות וחיות כשרות למאכל שאינן כלולות ברשימה זו, כגון מריא[13], יעל[14], ראם[15]. הפתרון לכך הוא באחת מן השתיים: או שיש לראות בבעל חיים כזה מין ממיניו של אחד הנזכרים בספר דברים ('המריא הוא ממין השור'), או שיש לזהות שמות שונים בבעל חיים אחד, וכך מתרגם אונקלוס אקו - 'יעלא'[16], ודישון - 'רימא' (=ראם)[17].

ואף על פי כן, מסתבר שרשימה זו כוללת את בעלי החיים בעלי הסימנים שחיו בארץ ישראל ובסביבתה, ולא את אלו החיים הרחק ממנה, שעמם אין לבני ישראל כל מגע.[18] בערבות אפריקה, מדרום לסהרה, חיה הג'ירפה, וביערותיה של מרכז היבשת הזו חיה קרובת משפחתה היחידה - האוקַפיה.[19] שני בעלי החיים הללו נושאים סימני כשרות, ובכל זאת מסתבר שאינם כלולים ברשימה שבספר דברים.[20]

ג. משמעותם של סימני הטהרה בחיות ובבהמות

מה משמעם של הסימנים הללו שנתנה התורה לכשרותם של הבהמות והחיות הנושאות אותם? האם הם קשורים זה בזה? והאם ישנו קשר מהותי בין סימנים אלו לבין קביעת כשרותם של נושאיהם, או שמא אינם אלא סימני עזר טכניים לזיהוי בעלי החיים הכשרים ותו לא? באפשרות אחרונה זו נקט הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג פרק מ"ח), בפרק שבו דווקא ניסה לתת טעם לאיסורי האכילה השונים:

ודע כי הסימנים הללו, כלומר מעלה גרה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סיבת ההיתר, ולא העדרן סיבת האיסור, אלא הם סימנים להכיר בהם המין המשובח מן המין הגרוע.[21]

בהמשך דברינו נשוב לברר שאלה זו. אך תחילה עלינו לדון בקשר הפנימי שבין הסימנים עצמם.

במסכת חולין דף נט ע"א נקשרים שני הסימנים שנותנת התורה לא רק זה בזה אלא גם בסימן נוסף. כך נאמר שם:

כל בהמה שאין לה שיניים למעלה [בחך העליון], בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה.

בהמשך אומרת הגמרא שהגמל, על אף שהוא מעלה גרה (אך אינו מפריס פרסה), יש לו ניבים למעלה.[22] הגמרא מביאה בהמשך שתי ברייתות משמו של רבי ישמעאל:

(א) 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב 'הוא'.[23]

(ב) 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא' - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב 'הוא'.

ועוד מובאת בעמוד ב ברייתא משמו של רבי דוסא:

אלו הם סימני חיה [טהורה]... רבי דוסא אומר: יש לה קרניים, אי אתה צריך לחזור על טלפיים [כלומר: שהיא מפרסת פרסה].

וביארו התוספות (ד"ה אלו הן סימני חיה) את דבריו: "דסבר דחיה טמאה אין לה קרניים".

נמצאנו למדים כי ארבעה סימנים מאפיינים את הבהמות והחיות הטהורות, שניים מהם כתובים בתורה ושניים הוסיפו חכמים, והסימנים כולם קשורים זה בזה: 1. העלאת גרה; 2. פרסה שסועה; 3. העדר שיניים עליונות; 4. קרניים.

הגמל - מעלה הגרה היחיד שאינו מפריס פרסה (ראה הערה 23), חסר גם את שני הסימנים האחרים שנתנו חכמים; החזיר - מפריס הפרסה היחיד שאינו מעלה גרה, חסר אף הוא את שני הסימנים הללו. לשניהם יש שיניים עליונות ולשניהם אין קרניים.

מהו הקשר ההתפתחותי בין ארבעת המאפיינים הללו של הבהמות והחיות הטהורות? כל ארבעת הסימנים הללו קשורים בהיות הנושאים אותם צמחונים מובהקים, הניזונים מאכילת עשב בלבד ורחוקים מן הטורפים בכל מערכות גופם.

תחילה נבאר את הקשר בין העלאת גרה לבין העדר שיניים עליונות - שני מאפיינים הקשורים למערכת העיכול. העשבים והצמחים שמהם ניזונים בעלי החיים הללו מכילים כמות גדולה של תאית, שהיא קשה מאוד לעיכול. אף בין בעלי החיים הצמחונים אין הכול מסוגלים לעכל עשב. למעלי הגרה ישנה המערכת היעילה ביותר לעיכול חומרים כמו עשב או קש: קיבתם בנויה מארבעה תאים, שבהם מתבצע העיכול (כלומר: הריכוך והפירוק של האוכל) בשלבים. בעת הרעייה בשדה חייבת הבהמה או החיה להספיק ללחך כמות גדולה של עשב בזמן קצר ולהסתלק מן המקום, שכן השדה הפתוח הוא מקום מסוכן המזמין טורפים. באמצעות הלשון היא לוחכת בזריזות אגודות עשב, תולשת אותן ממקומן ובולעת אותן כמעט ללא לעיסה. הסחוס העליון, הנעדר שיניים חותכות, מועיל לבהמה לריכוך המהיר של המזון בטרם בליעה. זו נעשית כאמור בלא לעיסה, הדורשת זמן רב. עתה מסתלקת הבהמה מן המרעה אל מקום מוגן, ובהיותה במנוחה ובביטחון יחסי, היא מעלה את המזון מן הקיבה הראשונה אל פיה, לועסת אותו ובולעת אותו שנית להמשך העיכול בקיבה השנייה, וכן הלאה.

אורח החיים הצמחוני הזה מחייב את בעליו לנדוד למרחקים גדולים כדי לאסוף כמות מזון מספקת, ולעתים הוא נזקק להליכה מרובה או לריצה ממושכת על מנת לברוח. הפרסה - עיבוי קרני של האצבע בעובי של כמה סנטימטרים - מקלה על הליכה למרחקים גדולים. היותה שסועה לשתיים (שתי אצבעות שכל אחת מהן נושאת פרסה) מאפשרת גמישות בטיפוס ובאחיזה בסלעים.

נמצאנו למדים כי הן מנגנון העיכול והן מנגנון התנועה של בעלי החיים הללו מותאם לצורכי התזונה שלהם ולצורכי ההימלטות מפני טורפים. אלא שמנגנונים אלו עצמם מנעו מהם שני אמצעי הגנה חשובים שבהם משתמשים בעלי החיים האחרים, ובייחוד הטורפים: בעלי החיים הטהורים חסרים ניבים לנשוך את התוקפים אותם וציפורניים לשרוט בהן. לפיכך הם נתברכו באמצעי הגנה שהוא ייחודי אך להם - הקרניים, שבהן הם נוגחים את האויב.

נראה אפוא כי טהרתם של בעלי החיים הללו קשורה באורח חייהם: הסימנים שנתנה בהם התורה (יחד עם אלו שנתנו בהם חכמים) מעידים על בעליהם כי הם אוכלי עשב מובהקים, הרחוקים תכלית המרחק מבעלי החיים הטורפים ומאורח חייהם.

דבר זה נכון גם ביחס לעופות: רוב רובם של העופות שאוסרת הרשימה שבפרשתנו באכילה הם עופות דורסים.[24] וכן שנינו במסכת חולין נט ע"א: "סימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא". והרמב"ן כתב בפירושו לפסוק יג:

והסימן הגדול בעופות הוא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו... ונותן אכזריות בלב.[25]

ד. מהו האיסור באכילת בהמות וחיות שאין להן כל סימן

בסעיפים הבאים נדון בכמה איסורי אכילה שלא נידונו בפירוש בפרקנו, אך כל דיון אודותם חייב להיעשות בזיקה לאמור בו.

בסעיף א אמרנו כי הפסקה הראשונה נקבעה בראש הפרק משום שהיא עוסקת בקבוצת החיות והבהמות בעלות שני הסימנים, שכולן מותרות באכילה, ורק ארבעה בעלי חיים יצאו מכללה מפני היותם חסרים את אחד הסימנים. ובכן, מה דינו של האוכל אחד מאותם ארבעה בעלי חיים? איסור אכילתם מפורש בכתוב (ח): "מבשרם לא תאכלו", והעובר על איסור זה על פי התנאים הקבועים לכל עובר על איסור אכילה שבתורה - חייב מלקות.

עתה אנו שואלים: האם ישנו איסור באכילת חיות ובהמות שאין להן כל סימן טהרה? ואם כן, מהו האיסור הזה, מה הגדרתו, ובהתאמה לכך - מה העונש עליו? למרבית הפליאה, דבר זה אינו מפורש בפסוקים שבראש פרקנו (ב-ח), והוא היה עניין לדיון ולבירור בין המפרשים והפוסקים. הרמב"ם דן על כך, בעקבות הספרא במקומנו, בהלכות מאכלות אסורות פ"ב ה"א וה"ב:

מכלל שנאמר (דברים י"ד, ו) 'וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסת מעלת גרה בבהמה, אתה תאכלו' - שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה. לאו הבא מכלל עשה - עשה הוא.

בשלב הזה מסיק הרמב"ם את איסורם של חסרי הסימנים ממה שנאמר ביחס לבעלי הסימנים: לשון הציווי 'אתה תאכלו!' ביחס לאחרונים, משמעו 'אותה' - ולא את זאת שאין בה סימנים אלו. אולם אין בכוחה ההלכתי של מסקנה מעין זו להיחשב ללאו. נמשיך אפוא לעיין בדברי הרמב"ם:

ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר (ויקרא י"א, ד; דברים י"ד, ז) 'אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה' וגו', הא למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד. וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל 'אותה תאכלו'.

לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית - לוקה מן התורה.

מבחינה הגיונית הדברים ברורים לחלוטין, ובכל זאת מסקנת הרמב"ם כי האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה לוקה מן התורה אינה מתאימה לכללי ההלכה בתלמוד. ברייתא במסכת מכות דף ה ע"ב (ובכמה מקומות נוספים) קובעת כי "אין מזהירין מן הדין", כלומר: אין יוצרים באמצעות קל וחומר אזהרת לאו שיש בה חיוב מלקות.[26] כך מקשה רמב"ן בפירושו לפסוק ג על מסקנתו זו של הרמב"ם ועל הברייתא בספרא שאחריה הלך הרמב"ם בדבריו:

לפי דעתי, אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן [שאזהרתן נלמדת מקל וחומר], לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה [חוץ מן הארבע הנזכרות בפירוש בתורה], שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין.

והוא מסיק בסוף דבריו כי אמנם האוכל שאר בהמה טמאה לוקה, אך מטעם אחר:

והטעם במלקות שאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן - מפני שאינו מפריס פרסה, ובחזיר - מפני שאינו מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה [של השפן או של החזיר], אין צורך לקל וחומר כלל.[27]

דברי הרמב"ן הללו הוסברו בספר נימוקי שמואל:[28]

הנראה בדעתו של הרמב"ן, שמאחר שמבואר בכתוב טעם האיסור, אין צורך לקל וחומר... וכאן פירש טעם הדבר, בוודאי ילפינן [=נלמד מכך] שאם אין לה סימן כלל, דיותר עדיף לאיסורא [ממי שיש לה סימן אחד].[29]

ה'טעם' שאליו רומז בעל נימוקי שמואל הוא זה החוזר (בשינויים) ביחס לשלוש החיות הראשונות, "ופרסה איננו מפריס", וביחס לחזיר - "והוא גרה לא יגר": אם חסרון סימן אחד הוא סיבה לאיסור לאו, חסרון שני הסימנים כאחד - ודאי שהוא סיבה לאיסור, שהרי יש בכלל מאתיים מנה (ואין צורך בקל וחומר לשם כך).

אולם הרמב"ם, שכתב במורה הנבוכים (דבריו הובאו בראש סעיף ג לעיל) כי "הסימנים הללו... אין מציאותן סיבת ההיתר ולא העדרן סיבת האיסור, אלא הם סימנים להכיר בהם המין המשובח מן המין הגרוע" - לא יסכים לדברי בעל נימוקי שמואל הללו. הוא יפרש את הפסוקים המציינים חיסרון של אחד הסימנים בארבע החיות האסורות לא כטעם ונימוק לאיסורן, אלא כתיאור טכני המבאר את אי-שייכותן לבהמות והחיות המותרות מבחינת סימני ההיכר שניתנו להן.[30]

אנו מבקשים להצדיק את דברי בעל נימוקי שמואל, אך לא מטעמו. בעיוננו לפרשת שמיני (תש"ס) עמדנו על הקשר בין טומאתם של בעלי חיים מסוימים במותם לבין איסור אכילתם. הראינו שם כי טומאתם של בעלי חיים אלו (הבאה לידי ביטוי במותם, שאז הם מטמאים במגע ובמשא) היא הסיבה והטעם להיותם אסורים באכילה. לפיכך את הצירוף החוזר ביחס לארבע החיות האסורות 'טמא / טמאה / טמאים... לכם' אין לבאר 'אסורים הם לכם באכילה' אלא: 'מינים טמאים הם לכם, ועל כן אינם ראויים למאכל'.[31]

והנה, הפסקה הפותחת את המחצית השנייה של פרקנו (כד-כח), העוסקת בדיני טומאתם של בעלי חיים שונים המטמאים במותם, מציינת שני סוגים של בעלי חיים כאלה: בפסוק כו - "הבהמה אשר הוא מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת וגרה איננה מעלה" - בעלי הפרסה האחת, והם הסוס והחמור הביתיים וחיות הבר הקרובות אליהם; ובפסוק כז - "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע" - והם כל שאר היונקים, שאין להם כל סימן שהוא (גם לא סימן פגום, כזה של המפריסים פרסה שאינה שסועה).

מצירוף פסקה זו אל מקבילתה בראש הפרק מתקבלת סקירה של כל היונקים היבשתיים הגבוהים: בעלי שני סימני הטהרה (עשר הבהמות והחיות המנויות בספר דברים); בעלי סימן אחד (הגמל, השפן, הארנבת והחזיר); בעלי סימן אחד פגום - פרסה שאינה שסועה (הסוס והחמור); וחסרי כל סימן שהוא (ההולכים על כפיהם - כל שאר היונקים).

והנה, הצירוף "טמאים הם לכם" נאמר במפורש הן על נושאי סימן כשרות אחד בלבד (ח) הן על נושאי סימן אחד פגום (כו) הן על חסרי כל סימן שהוא (כז). צירוף מילים זה מכוון בכל שלושת הסוגים לכך שהם טמאים במותם ומטמאים במגע ובמשא. אולם על פי דרכנו יש לכך גם תוצאה נוספת: כולם אסורים באכילה בגלל היותם מינים טמאים! תוצאה זו מפורשת אמנם רק ביחס לארבעת בעלי הסימן האחד, אולם הטעם לאיסור אכילתם של ארבעה אלו הרי מפורש בכתוב, והוא קיים גם ביחס לשאר החיות והבהמות המפורטות בפסוקים כד-כח ומפורש אף בהן!

נמצא כי קריאת הפרק בשלמותו, על שני חלקיו, משלימה את החיסרון הניכר בפסקה הפותחת את הפרק, הדנה אך בבעלי שני הסימנים ובבעלי הסימן האחד. המעיין בפסקה זו תמה: מה יהא דינם של חיות ובהמות שאין להן כל סימן טהרה לעניין טומאה ולעניין מאכל? אין הוא צריך להשתמש בקל וחומר או בסברה אחרת כדי לענות על כך. בבואו אל המשך הפרק הוא ימצא התייחסות מפורשת לכך בתחום הנידון במחצית השנייה של פרקנו - בתחום דיני הטומאה - וידע נכונה גם את משמעות הדבר ביחס לאיסור אכילתם.

ה. מהו האיסור באכילת חֲלב בהמה טמאה וחיה טמאה ובאכילת ביצת עוף אסור

איסור אכילתם של בעלי החיים המוזכרים בפרשתנו נוגע לאכילת בשרם, כפי שמפורש פעמיים בפרשה "מבשרם לא תאכלו".[32] מה דינם של המאכלים היוצאים מבעלי החיים הללו - חלבן של הבהמות והחיות הטמאות[33] וביציהם של העופות והדגים שהם שקץ? הסברה נותנת שהללו יהיו אסורים גם כן לאכילה, מפני מוצאם האסור - "מי יתן טהור מטמא?". ואכן, כלל נקבע במשנה בכורות ה ע"ב: "היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור". בתלמוד אנו מוצאים דרשות שונות לאסור חלב וביצים הבאים מבעלי החיים האסורים באכילה.

במסכת בכורות ו ע"ב אומרת הגמרא כי מן הכפילות 'גמל'-'גמל' (אחד בפרשתנו ואחד במקבילה בדברים י"ד) למדו חכמים "חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו [רש"י: של גמלה]".

במסכת חולין סד ע"ב מובאים דבריו של חזקיה:

אמר חזקיה: מניין לביצת טמאה [ביצה של עוף טמא] שהיא אסורה מן התורה? שנאמר (ויקרא י"א, טז) 'ואת בת היענה' - וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו זו, זו ביצה טמאה.[34]

ומסכם הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"ג:

(א) כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה. כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים. שנאמר 'ואת בת היענה' - זו ביצתה. והוא הדין לכל [בעל חיים] האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה.

(ו) אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן, שנאמר 'מבשרם לא תאכלו' - על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב.[35]

ו. בשר אדם, חֲלבו ודמו - מה דינם

מה דינו של בשר אדם לעניין אכילה? שאלה זו מעוררת בוודאי אי-נחת מוצדקת. כמעט שאין להעלות על הדעת נסיבות שבהן תהיה השאלה הזאת מעשית.[36] ואכן, שאלה זו לא נידונה בתלמוד בשום מקום, ואף לא בטור ובשולחן-ערוך יורה דעה.[37] אולם זוהי שאלה עקרונית, שכל דיון במהותם של איסורי האכילה שאסרה התורה ובהיקפם של איסורים אלו אינו יכול שלא להיזקק לה. ואכן, הרמב"ם, שלא כמו הטור והשולחן-ערוך,[38] נזקק לשאלה זו, למרות מיעוט המקורות הדנים בה. להלן נדון בתשובתו לה.

הבה נבחן שאלה זו על פי הנתונים הידועים לנו. מבחינת שייכותו 'הביולוגית' האדם הוא יונק יבשתי, ומבחינת המיון של עולם החי בפרשתנו הוא שייך לחיות ולבהמות הנידונות בראש הפרק (וכן בראש המחצית השנייה שלו). כיוון שהוא חסר כל סימן כשרות - הוא אינו מעלה גרה ואינו מפריס פרסה אלא "הולך על כפיו" - אמור בשרו להיות אסור באכילה כשאר החיות והבהמות הטמאות, דהיינו באיסור לאו ובאיסור לאו הבא מכלל עשה (ראה סעיף ד לעיל).

עתה נתבונן במקורות חז"ל הנוגעים לשאלה זו. בתלמוד נידונו שתי בעיות מעשיות שיש להן קרבה לשאלתנו, אך אלו אינן קשורות בקניבליזם:

א. מה דינו של חלב אישה - שאלה זו נידונה במסכת כתובות ס ע"א, בהקשר לשאלה מה אורך תקופת ההנקה הראויה לילד.

ב. מה דין דמו של האדם - שאלה מעשית למי שחניכיו מדממות והוא מוצא סימני דם על פת שהוציא מפיו.

בהקשר לדברי המשנה במסכת כתובות (נט ע"ב), כי אחת המלאכות המוטלות על האישה בביתה היא 'להיניק את בנה', מובאת שם בדף ס ע"א מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בברייתא עד היכן נמשכת תקופת ההנקה של תינוק. אולם שניהם מסכימים כי משנסתיימה תקופה זו "מכאן ואילך - כיונק שקץ", כלומר, כיונק דבר אסור.[39] משמע לכאורה שחלב אישה אסור ביסודו, ורק לתינוק בגיל היניקה הותר לאכלו. על כך מקשה הגמרא מן האמור בברייתא אחרת:

יכול יהא חלב מהלכי שתיים [כלומר: חלב אישה] טמא? ודין הוא: ומה בהמה, שהקלת במגעה [רש"י: שאינה מטמאה מחיים], החמרת בחלבה [שחלב בהמה טמאה אסור], אדם, שהחמרת במגעו [שהוא מטמא בחייו במצבים שונים], אינו דין שתחמיר בחלבו?[40] תלמוד לומר (ויקרא י"א, ד) 'את הגמל כי מעלה גרה הוא' - הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתיים טמא, אלא טהור. יכול אוציא את החלב, שאינו שווה בכול [שהרי חלב בהמה טהורה מותר], ולא אוציא את הדם, שהוא שווה בכול [דם כל חיה ובהמה אסור, בין של הטהורים בין של הטמאים, אם כן גם דמו של האדם יהיה אסור]? תלמוד לומר: 'הוא' טמא, ואין דם מהלכי שתיים טמא, אלא טהור.

על דברי ברייתא זו מוסיף רב ששת כי "אפילו מצוות פרישה אין בו" בחלב אישה ובדם אדם, דהיינו: אין הוא אסור אפילו מדרבנן. מדוע אפוא אומרים רבי אליעזר ורבי יהושע שתינוק לאחר סיום תקופת היניקה שלו הרי הוא "כיונק שקץ"? הגמרא מתרצת סתירה זו כך: "הא דפריש [רש"י: מה שנאמר מותר - כשפירש מדדי האישה לכלי], הא דלא פריש [רש"י: והיונק מן הדד (כשאינו בגיל היניקה) - כיונק שקץ מדרבנן]". ונראה שהדבר נאסר משום חוסר הצניעות שבמעשה זה.[41]

ביחס לדם האדם אומרת הגמרא:

וחילופא בדם, כדתניא: דם שעל גבי כיכר [רש"י: כגון שנשכו וניכר בו דם השיניים], גוררו [לדם] ואוכלו [את הכיכר]; [דם] שבין השיניים [שלא פירש] - מוצצו ואינו חושש.

טעמו של איסור הדם שפרש מן הפה הוא שחכמים אסרו זאת משום מראית עין, שהרואה עלול לחשוב כי דם בהמה אכל (רש"י).[42]

והנה, על פי הכלל שבמשנת בכורות (ראה סעיף ה) "היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", יש להסיק מסוגיה זו כי היתרו של חלב האישה נעוץ בהיתרו של בשר האדם עצמו. ונראה כי זו גם משמעות הלימוד מן הפסוק "את הגמל כי מעלה גרה הוא - הוא טמא ואין חלב מהלכי שתיים טמא": הרי בפסוק מדובר באיסורו של בשר הגמל, ולא של חלבו[43] או של דמו; על כורחנו שכוונת המיעוט היא אפוא מעין זאת: הגמל הוא טמא ואסור, ואין האדם אסור, ומכיוון שהאדם עצמו אינו אסור, מותרים גם חלבו ודמו.[44]

ואכן, דבר זה מפורש בספרא במקומנו (פרשתא ב פרק ד), בברייתא הדומה מאוד לברייתא שבמסכת כתובות, אלא שהיא גורסת 'בשר' במקום 'דם':

יכול אף בשר מהלכי שתיים וחלב מהלכי שתיים יהא בלא תעשה על אכילתו? ודין הוא: ומה אם בהמה, שהקלת במגעה, החמרתה בחלבה, מהלכי שתיים, שהחמיר במגען, אינו דין שנחמיר בחלבם? תלמוד לומר: 'זה'[45] - זה טמא, ואין חלב מהלכי שתיים טמא. אוציא את החלב, שאינו נוהג בכול, ולא אוציא את הבשר, שנוהג בכול?[46] תלמוד לומר: 'זה' טמא הוא, זה בלא תעשה על אכילתו, ואין בשר מהלכי שתיים וחלב מהלכי שתיים בלא תעשה על אכילתם.

המסקנה מכל המקורות הללו מנוסחת בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"ב ה"ג:

האדם, אף על פי שנאמר בו (בראשית ב', ז) 'ויהי האדם לנפש חיה',[47] אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה,[48] לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה.

טעות הייתה אפוא בידנו בראש סעיף זה, כשבחנו את דינו של בשר האדם מתוך הנחה בדבר שייכותו הביולוגית לחיות ולבהמות הנידונות בראש הפרק. יאמרו חכמי הסיסטמטיקה מה שיאמרו על מקומו של האדם בעולם החי, ההלכה מלמדת אותנו כי האדם אינו חבר לגמל, לשפן, לארנבת ולחזיר, ואף לא לשאר בעלי החיים חסרי הסימנים, ועל כן אין האיסורים האמורים בהם נוגעים אליו.

ז. מחלוקת הרמב"ם עם רוב הראשונים האם בשר אדם אסור מן התורה

הוצאת האדם מכלל בעלי החיים חסרי הסימנים האסורים באכילה עשויה להביא לידי תוצאה פרדוכסלית: דווקא ערכו הייחודי של האדם ישמש סיבה לכך שלא יחול כל איסור תורה על אכילת בשרו, ונמצאת חומרתו של האדם מביאה לידי קולא ביחס אליו.

הרמב"ם, שבעקבותיו הלכו ראשונים אחדים, לא היה מוכן לקבל מסקנה זו, ועל כן התאמץ למצוא דרך לאסור את בשר האדם באכילה באיסור תורה. כך הוא ממשיך וכותב באותה הלכה שראשיתה הובאה לעיל:

אבל אסור הוא [בשר האדם] בעשה, שהרי מנה הכתוב (בדברים י"ד, ד) שבעת מיני חיה ואמר בהן (ויקרא י"א, ב) 'זאת החיה אשר תאכלו',[49] הא כל שהוא חוץ מהן - לא תאכלו. ולאו הבא מכלל עשה - עשה.[50]

ראשית נעיר על דברי הרמב"ם הללו שאין להם מקור מפורש בדברי חז"ל, ונראה שזהו לימוד עצמאי של הרמב"ם מן הפסוקים. וכך כותב על דברי הרמב"ם הללו אחד מראשוני משיגיו, בן דורו, רבי משה הכהן מלוניל (רמ"ך):

לא מצאתי בספרא ובספרי הדרשה הזאת, ואין נראין דבריו...

חריפים עוד יותר דבריו של רבנו אהרן הלוי (הרא"ה) על דברי הרמב"ם הללו בחידושיו לכתובות ס ע"א:

ודברי תימא הם, דאנן לית לן למדרש קראי דלא דרשי להו רבנן [שאנו אין לנו לדרוש פסוקים שלא דרשו אותם חכמים].

אולם לכאורה אין בדברי הרמב"ם הללו אלא חזרה אל דרשת הספרא, שאותה הביא בראש פרק ב, בדונו על איסוריהם של בעלי החיים חסרי הסימנים (ראה סעיף ד): "מכלל שנאמר (דברים י"ד, ו) 'וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסת מעלת גרה בבהמה, אתה תאכלו', שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה - אסורה. ולאו הבא מכלל עשה - עשה הוא". במה נבדלת באופן עקרוני דרשת הרמב"ם ביחס לבשר אדם, שהוא אסור בלאו הבא מכלל עשה, מדרשת הספרא ביחס לאיסור דומה של חסרי הסימנים? ואם אין הבדל עקרוני בין שתי הדרשות, הרי שוב חזר האדם להיות כאחד מבעלי החיים, ואיסורם שווה לאיסורו!

הרמב"ם אכן יצר דרשה דומה לזו של הספרא, אך בהבדל עקרוני: הוא לא למד את איסורו של בשר האדם מן הפסוק (דברים י"ד, ו) 'אתה תאכלו' המתייחס ל'כל בהמה מפרסת פרסה... מעלת גרה בבהמה', שהרי 'האדם... אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה', ועל כן אין ניתן לאסרו מפסוק זה בלאו הבא מכלל עשה.[51] לפיכך חיפש הרמב"ם 'עשה' אחר, שאינו מתייחס לבעלי הסימנים אלא לקבוצה מוגדרת של חיות המפורטות בשמותיהן. את זאת הוא מצא שני פסוקים לפני כן, בדברים י"ד, ד-ה:

זאת הבהמה אשר תאכלו... איל וצבי ויחמור ואקו ודשן ותאו וזמר.

איסורו של בשר האדם נובע מן העשה 'זאת הבהמה אשר תאכלו' (שהוא אמנם דומה מבחינת תוכנו לעשה שבפסוק ו 'אתה תאכלו'), המתייחס לקבוצה מסוימת בלבד - שלוש בהמות ושבע חיות. כל מי שאינו כלול בקבוצה זו - ותהא הסיבה לכך מה שתהא - הוא אסור בלאו הבא מכלל עשה. אולם אין סיבת האיסור הבא מכלל עשה הזה בחוסר סימנים של הנאסר - הרי בפסוק זה עדיין לא נזכרו הסימנים - אלא בכך שהנאסר לא נכלל ב'קבוצת העשר'. בדרך זו 'עקף' הרמב"ם לכאורה את הבעיה: איסור בשר אדם אינו נובע מכך שאין לו סימני כשרות - הרי האדם אינו חיה - אלא מסיבה טכנית: מכך שהאדם אינו כלול ברשימת החיות המותרות באכילה, שהיא הרשימה הבלעדית של המותרים.

ראשונים רבים חולקים על הרמב"ם ומקשים עליו קושיות שונות, ומעטים מצטרפים אל דעתו ומנסים ליישב את הקושיות הללו.[52] אנו נעיר על דברי הרמב"ם הללו שתי הערות שלא מצאנו אותן בדברי הראשונים:

א. דרשת הרמב"ם שעל פיה הסיק את מסקנתו מבוססת על ההנחה שהציב בפרק א הלכה ח:

אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלושה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה... הן ומיניהן.

הקשר בין שתי ההלכות הללו שבדברי הרמב"ם ברור: אם הרשימה שבספר דברים אינה בלעדית, דהיינו, אם ישנן בעולם בהמות וחיות נוספות המותרות באכילה, אין להסיק מהפסוק העומד בראש הרשימה - "זאת הבהמה אשר תאכלו" - את מה שהסיק הרמב"ם (ושאינו נזכר בדברי חז"ל) ש"כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו".

אולם בסעיף ב הערנו כי אין זה מסתבר שרשימה זו שבתורה כוללת את כל בעלי הסימנים שבעולם, אלא רק את בעלי הסימנים שחיו באזור המוכר לבני ישראל - בארץ ישראל ובסביבותיה. בערבות אפריקה וביערותיה מצויים בעלי חיים הנושאים סימני טהרה שעצם קיומם, ואין צריך לומר שמם, לא היו מוכרים לבני ישראל, ומסתבר שאלו אינם כלולים ברשימה שבתורה.

אם הנחת הרמב"ם בפ"א ה"ח בעניין הבלעדיות של רשימת המותרים אינה מתקבלת, נופלת מאליה דרשתו בפ"ב ה"ג - אין לראות בפסוק "זאת הבהמה אשר תאכלו" עשה שממנו מתחייב לאו.[53]

ב. אף אם נקבל את הנחת היסוד של הרמב"ם בדבר הבלעדיות של רשימת המותרים ואף אם נקבל את דרשתו כי המילים העומדות בראש רשימה זו "זאת הבהמה אשר תאכלו" הן עשה שבא ללמד על לאו הבא מכללו - 'לא את מי שאינו כלול ברשימה זו' - הרי שיישום הדבר על האדם נראה בלתי-אפשרי: הרי האדם אינו חיה, ועל כן אין זה מתקבל על הדעת שכוונת הפסוק למעט דבר שמעולם לא היה מקום לחשוב להתירו בכלל החיה והבהמה. הבה נבאר דבר זה באמצעות דוגמה: האם יעלה על הדעת לאסור דגים שיש בהם סימני כשרות בלאו הבא מכלל עשה שציין הרמב"ם, מפני שאינם כלולים ברשימת המותרים? ודאי שלא כן. רשימה זו היא רשימת בהמות וחיות, והעשה הבא בראשה נועד לאסור בהמות וחיות שאינן כלולות בה. אולם האדם הרי אינו בהמה או חיה, ואם כן לא אליו מתכוון הלאו הבא מכלל עשה הזה.[54]

ח. התמיהה על העדר איסור בתורה על בשר אדם ויישובה

כיצד אפוא יש לבאר את התופעה המתמיהה, שאין בתורה איסור מפורש על אכילת בשר אדם? הדבר מתמיה על רקע הפירוט הרב שפירטה התורה את דיני בעלי החיים השונים על בסיס המיון שעשתה בכל עולם החי: היא פירטה סימנים שונים של בעלי חיים מכמה סוגים ושמות של עשרות בעלי חיים מותרים ואסורים, ורק מן האדם עצמו - נושא כל ההוראות הללו - התעלמה!

בשני מקומות בחיבורו המופלא 'חזון הצמחונות והשלום' מזכיר הראי"ה קוק זצ"ל את היחס הקיים באנושות אל אכילת בשר אדם. בסוף סעיף ו (עמ' יב) הוא כותב כי בשל ההיתר לאכילת בשרם של בעלי חיים שניתן לנח אחר המבול, מוצאת "האנושות המתוקנת" "גיעול טבעי" באכילת בשר אדם, ואילו בסעיף ד (עמ' ט) הוא כותב כי מחמת זאת שהאנושות קצה בבשר אדם:

על כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש.

ונראה שכוונתו היא כי לא רק שהתורה "לא הוצרכה" לאסור דבר זה, אלא שיש חיסרון בכתיבת איסור מפורש על כך.

בעיוננו לפרשת קדושים (תש"ס) שאלנו מה הביא את חז"ל להפקיע את משמעותו המילולית של האיסור (ויקרא י"ט, יד) "ולפני עור לא תתן מכשול" ולהעניק לו משמעות מטפורית. המשמעות המילולית של האיסור היא שלא להתעלל התעללות לשמה בבעל מום חסר ישע על ידי ניצול המגבלה שלו - שאינו רואה. תשובתנו על כך הייתה שלא ייתכן שהתורה תאסור מעשה סדיסטי כזה. לתורה ישנן הנחות יסוד בדבר הרמה המוסרית הבסיסית של קהל היעד שלה, והיא אינה אוסרת מעשים שהם הרבה מתחת לאותה רמה מוסרית. איסור מפורש על מעשה כזה מניח את האפשרות של עשייתו על ידי הנמען, ויש בכך הבעת אי-אמון מזיקה.

כך הדבר גם ביחס לשאלתנו: התורה אינה מניחה שקהל היעד שלה זקוק לאיסור על קניבליזם. בכתיבת איסור על אכילת בשר אדם יש נזק כפול: יש בכך הבעת אי-אמון בקהל היעד שאליו מופנות מצוות התורה, ויש בכך גם משום השוואה בין איסור אכילת בשר אדם לאיסור אכילתם של בעלי החיים וטשטוש ההבחנה המהותית בין האדם לבעלי החיים.[55]

אף שהימנעות מכתיבת איסור מפורש על אכילת בשר אדם מותירה את הדבר כ'מותר' מבחינה פורמלית, הרי שמפני השיקולים המצוינים למעלה, ואולי גם מפני שיקולים נוספים, עדיף המצב שבו נמנעת התורה מלאסור במפורש, תוך שהיא מסתמכת על 'טאבו' עמוק ומושרש בחברה האנושית המתוקנת, שהרי "מה שקנה לו האדם מושג טבעי בזה - הוא כמפורש".



[1] אפשר שגדול הזוחלים, התנין, נחשב (גם) לבעל חיים החי במים. בין כך ובין כך הוא אסור באכילה ואינו מטמא במותו, שהרי אף אם הוא כלול בשרץ הארץ, הוא אינו אחד משמונת השרצים המטמאים במותם (והמנויים בפסוקים כט-ל).

[2] כך דינם של כל היונקים הגבוהים, בין אלו ההולכים על כפיהם (כז), בין בעלי הפרסה שאינה שסועה (כו) ובין בעלי סימן אחד בלבד (ח). כך אף דינם של בעלי שני הסימנים, אם מתו בלא שחיטה המכשירה אותם לאכילה (לט-מ).

[3] כך דינם של שמונה השרצים המנויים בפסוקים כט-ל ושדינם נתפרט בפסוק לא ואילך.

[4] כך דינם של כל העופות, הדגים ושאר בעלי החיים השוכנים במים, שרץ העוף ושרץ הארץ (מלבד השמונה), בין מותרים באכילה ובין אסורים בה. על הטעם לטומאתם או לטהרתם של בעלי החיים השונים הרחבנו את הדיבור בסעיף האחרון של העיון לפרשת שמיני תש"ס.

[5] אמנם בחתימת הפרק (פסוק מו) נאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים ולכל נפש השרצת על הארץ". ייתכן שכאן מסודרים הסוגים השונים בסדר הייררכי על פי דיני שחיטה ואיסור הדם.

[6] דבר זה אינו ודאי: סוף סוף העופות מקננים על ענפי העצים ובסלעים, מקומות הקרובים אל האדם יותר ממקווי מים.

[7] נראה שזו כותרת לכל המחצית הראשונה של פרקנו, ופירוש המילה 'חיה' הוא כדברי רנ"ה וויזל בביאור: "מילת 'חיה' כוללת כל המינים... הכול 'נפש חיה', שבכל המינים יש נפש חיה... וכאן 'זאת החיה' - זאת נפש חיה אשר תאכלו מכל מיני הבעלי חיים שיש בהן נפש חי".

[8] אמנם לצדה של קבוצה זו הנידונה בפסוקים ג-ח ישנה קבוצה גדולה של בהמות וחיות שאין להן כלל סימן או שיש להן סימן אחד (מפרסת פרסה) שאף הוא פגום (אינה שוסעת שסע), וכולן אסורות באכילה, אך קבוצה זו לא נידונה כלל בראש הפרק לעניין אכילה, אלא רק במחציתו השנייה (כד-כח) לעניין טומאת מגע ומשא. נדון בכך בסעיף ד בהמשך העיון.

[9] וכאמור לעיל, אין זו קביעה מדעית סטטיסטית; קביעה כזאת תהיה חסרת ערך לגבי הנידון שלנו, שכן באופן רגיל אין האדם נפגש אלא עם מיעוט קטן של בעלי החיים הימיים - אלה החיים בסמוך לפני המים.

[10] אמנם במסכת חולין סג ע"ב מובאת ברייתא זו: "תניא: רבי אומר... גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין", והתלמוד מבאר זאת על פי הכלל "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". אולם ראה בתוספות שם ד"ה ודילמא דעוף טמא, שאין לפרש דברים אלו כקביעה כמותית מוחלטת, שכן ברשימה שבתורה ישנם עופות טמאים הכוללים מינים רבים, ועל כן אין הולכים בספק אחר ההנחה שרוב העופות בעולם הם טהורים.

[11] בעיוננו לפרשת שמיני (תש"ס) בסעיף האחרון העלינו השערה נוספת להסבר מקומה של פסקה זו בסיום הפרק.

[12] מקור דבריו אלו של הרמב"ם במאמרו של רבי יצחק המובא במסכת חולין פ ע"א: "עשר בהמות מנה הכתוב - ותו לא". וראה עוד את האמור בהערה 18.

[13] המריא נזכר בישעיהו א', י כבהמה שאותה מקריבים על גבי המזבח: "שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים", וכן בשמ"ב ו', יג ומל"א א', יט.

[14] קרני היעל הם סימן לכשרותה (ראה דברינו בסעיף הבא). בקרניים אלו השתמשו במקדש כשופרות (ראש השנה פ"ג מ"ג). היעל קרובה לעז הביתית.

[15] קרני הראם - "ותרם כראם קרני" (תהילים צ"ב, יא) - הן סימן לכשרותו. הראם מזוהה עם ה-Oryx, שנכחד מן הארץ בסוף המאה התשע עשרה.

[16] בספרו 'החי של התנ"ך', ת"א תשט"ו, עמ' 15, מזהה פרופ' פליקס את האקו עם עז הבר שחייתה באזורנו בעבר, הדומה בצורתה ליעל. יש להעיר על דבריו כי דיון על עז הבר מצוי בחולין פ ע"א, ושם יש מחלוקת אם לזהותה עם "שה עזים" (שאז דינה כבהמה, והיא כשרה לעלות על המזבח) או שמא מין אקו היא (שאז דינה כחיה, ואינה ראויה לעלות על המזבח).

[17] פרופ' פליקס בספרו הנזכר עמ' 13 מזהה את הדישון עם ה-Adax, שהיה נפוץ בארץ בדורות עברו ונכחד ממנה. על הראם (ראה הערה 15) הוא כותב בעמ' 9 כי יש מזהים אותו עם הזמר.

[18] ומסתבר שזו גם כוונת רבי יצחק (ראה הערה 12) - שאין בתחום החיים המוכר לבני ישראל חיות ובהמות טהורות לבד מן העשר הללו (ודלא כפרשנות הרמב"ם שהובאה למעלה).

[19] האוקפיה נתגלתה לאנשי המדע רק על סף המאה העשרים. היא דומה לג'ירפה, ונבדלת ממנה בפרט מרכזי אחד - צווארה אינו ארוך כזה של הג'ירפה, וגובהה כמטר וחצי בלבד (הג'ירפה עשויה להגיע עד לגובה של כשישה מטרים).

[20] השם המדעי של הג'ירפה הוא זה שנתנו לה היוונים בעת העתיקה, ותרגומו לעברית הוא 'גמל-נמר' (על שום צווארה, הדומה לזה של גמל, וצבעה, הדומה לזה של נמר). והנה, תרגום השבעים (שנכתב באלכסנדריה שבמצרים, לא רחוק מערבותיה של אפריקה) מזהה את ה'זמר', המופיע אך ורק ברשימת החיות שבספר דברים, עם 'גמל נמר' - דהיינו עם הג'ירפה. אולם דבר זה אינו מסתבר, כאמור למעלה. על זיהוי הזמר ראה פליקס בספרו הנ"ל עמ' 18.

[21] הרב קאפח ז"ל, שדברי הרמב"ם שלמעלה הובאו על פי תרגומו, מציע בהערה תרגום אחר למילים האחרונות: "להכיר בהם המין הרצוי מן המרוחק או הדחוי".

[22] וכמובן "שפן וארנבת, דמעלות גרה הן, ויש להן שיניים למעלה וטמאין", ואכן אף הם אינם מפריסי פרסה.

[23] דברי רבי ישמעאל בעניין הגמל תמוהים: והלוא בתורה נאמר שאף השפן והארנבת מעלים גרה וטמאים? רש"י הוסיף לדברי רבי ישמעאל 'אלא גמל' את המילים 'וחבריו האמורים בפרשה' (וכן התוספות בד"ה אין לך), אולם אין זו משמעות דבריו של רבי ישמעאל, כפי שעולה מהשוואתם לדבריו על החזיר.

אף הרמב"ם, שהלך אחר סוגיית הגמרא, כתב בפ"א ה"ב מהלכות מאכלות אסורות: "לכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שיניים בלחי העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל". הראב"ד השי