פרשת שמיני - היום השמיני - ההפתעה שבגילוי

  • פרופ' יונתן גרוסמן

פרשת שמיני - היום השמיני - ההפתעה שבגילוי / הרב יונתן גרוסמן

מדוע לא נצטווה משה על היום השמיני?

פרשת השבוע מתארת את אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר שחווה עם ישראל מאז נהיה לעם: התגלות השכינה במשכן. בעבודה רבה ומאומצת בנה העם בית לה', והנה השכינה נכנסת לגור בו. לאחר שבעת ימי המילואים, עליהם קראנו בשבת שעברה, שבהם הוכשרו הכוהנים לעבודתם, אנו קוראים בפרשתנו כיצד ה' מתגלה באש לעיני כל העם, "וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" (ט', כד).

אולם, עם כל ציפייתנו ליום נכבד זה, קיומו כרוך בהפתעה מסויימת לאור חסרונו הבוטה של היום בציווי למשה. משה נצטווה באופן מפורש על שבעת ימי המילואים (בשמות פרק כ"ט), וביצוע העבודה בימים אלו - כפי שקראנו בפרשת צו - מקביל לגמרי, כמעט מילה במילה, לציווי שבספר שמות[1].

והנה, עם סיומם של ימים אלו, פונה ה' אל משה ולפתע מצווה אותו על יום נוסף, שבו עם ישראל והכוהנים צריכים להקריב קרבנות מיוחדים. היום הנוסף הזה - היום השמיני למילואים - לא נזכר ולו ברמז בספר שמות, ורק בפרשתנו אנו פוגשים בו לראשונה.

יום שמיני זה נסמך כמובן על העבודה בימים שקדמו לו, ועל כן הכתוב פותח את תיאורו במילים "ויהי ביום השמיני" - היום שבא לאחר שבעת הימים הראשונים. גם מעבר לפתיחה הספרותית לתיאור יום זה, תכניו של היום מורים על הקשר ההדוק בינו לבין שבעת ימי המילואים שלפניו. כדוגמא, די לציין שביום השמיני למילואים - כמו בשבעת הימים הראשונים - נשרף קרבן החטאת מחוץ למחנה, למרות שהחטאת לא הייתה חטאת פנימית ודמה ניתן על המזבח החיצון. תופעה זו היא תופעה חריגה, שכן בדרך כלל הכוהנים אוכלים את בשר החטאות שדמן שנזרק על המזבח החיצון (ראה בפרק ד'). תופעה נדירה זו, שהתרחשה בשבעת הימים הראשונים והתרחשה גם ביום השמיני, יוצרת רצף של ימים מיוחדים, המתאפיינים ביחס מיוחד למזבח החיצון. לא נרחיב כאן לבאר את עצם התופעה של שריפת החטאת מחוץ למחנה, ונסתפק באיזכור עובדה זו כסימן לקשר האמיץ שבין שבעת ימי המילואים לבין היום השמיני שאחריהם.

דווקא משום זיקה אדוקה זו, אנו מופתעים לגלות שהיום השמיני לא נזכר כלל בעת שה' ציווה את משה על המשכן והכנתו. כאמור, הציווי על שבעת הימים הראשונים הוא כה מפורט, עד שחסרונו של היום השמיני בציווי הראשוני בולט לעין וזוקק הסבר.

במובן מסויים, חלוקת התורה לפרשות השבוע רק מחדדת את קושייתנו. מחד - שמה של פרשתינו מדגיש את הרציפות בין היום השמיני לבין שבעת הימים שקדמו לו, אך מאידך - היום השמיני פותח פרשה חדשה, ותיאורו אינו מופיע בפרשת צו, לצד תיאור שבעת הימים הראשונים.

מדוע לא נצטווה משה על היום השמיני כבר בספר שמות? מדוע הסתיר ה' עד כה את קיומו של יום זה ממשה ומהעם?

פירושו של הרמב"ן

הרמב"ן בפירושו לתחילת הפרשה מתייחס לבעיה זו, ומביא שני פתרונות אפשריים:

"והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת 'וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי' -

(א) כי שם לא צִוה רק על המִלואים, ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מִלואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות...

(ב) ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה 'וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם' - עדיין לא נעשה העגל... והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל". (רמב"ן ט', ג)

לפי הסברו הראשון של הרמב"ן, הציווי שבספר שמות מתמקד בהכנת הכוהנים לעבודתם - כיצד יש לקדש אותם ולהכשיר אותם לעבודת המשכן. ביום השמיני תהליך ההכשרה כבר הסתיים, והכוהנים כבר עובדים במשכן ככוהנים רגילים. יום זה אינו נוטל חלק בהכנת הכוהנים לתפקידם, ולכן הוא לא הוזכר בספר שמות. להסבר זה נשוב בהמשך דברינו.

הסברו השני של הרמב"ן מניח שבשעה שנאמר הציווי למשה בספר שמות - מיד לאחר מתן תורה - היום השמיני כלל לא אמור היה להתקיים. כל כולה של העבודה המיוחדת ביום זה לא באה אלא בשל חטא העגל, שאירע אחרי הציווי, ומטרת עבודת היום השמיני היא לכפר על חטא חמור זה: "והעגל הזה ביום השמיני - לכפר על מעשה העגל". למעשה, הסבר זה ממשיך את שיטתו הפרשנית של הרמב"ן, המוכרת לנו מספר שמות, לפיה סדר הכתובים מתאים לסדר המאורעות וחטא העגל אירע אחרי הציווי על הקמת המשכן (הכולל את הציווי על ימי המילואים). כידוע, רש"י חולק על שיטה זו וסובר שהציווי על הקמת המשכן נאמר למשה רק אחרי חטא העגל, ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה".

עיון קצר בקרבנות שמביא אהרן ביום השמיני עשוי לחזק את הסברו של הרמב"ן. בניגוד לקרבן חטאת רגיל, שהוא "פר בן בקר", קרבן החטאת של היום השמיני הוא "עגל בן בקר" (ט', ב). הלכה למעשה, סביר ש"עגל" ו"פר" הם אותה חיה עצמה, אך ייתכן שהשינוי מהמינוח הרגיל רומז לכך שקרבן זה מובא כתיקון וככפרה על חטא העגל, ולכן יש להביא לו "עגל בן בקר" דווקא.

מאידך, פירוש זה מרחיק לכת. מפשט הכתוב נראה שמטרת הבאת הקרבנות ביום השמיני היא התגלות השכינה, הזוקקת תמיד קרבנות מיוחדים. הדבר מודגש במיוחד בדברי משה בשעה שהוא מציג את עבודת היום לאהרן ולעם:

"ויאמר אל אהרן - קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה... ואל בני ישראל תדבר לאמֹר - קחו שעיר עזים לחטאת... כי היום ה' נראה אליכם... ויאמר משה - זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". (ט', ב-ו)

האמנם סבור הרמב"ן, שכל התגלות השכינה לעיני העם לא התרחשה אלא בעקבות חטא העגל? הייתכן שלולא חטא זה - העם לא היה זוכה להתגלות השכינה? היעלה על הדעת שהשכינה הייתה נכנסת לדור במשכן בהיחבא? הדבר אפשרי, אך מרחיק לכת.

* * *

להלן, ברצוני לאמץ את כיוונו הראשון של הרמב"ן, ולנסות להסביר מדוע כל כך חשוב שהציווי על הקמת המשכן יכלול רק את הכשרת הכוהנים לעבודתם (שבעת ימי המילואים), ולא יכלול את הציווי על תהליך השראת השכינה בתוך הבית (היום השמיני). לשון אחר: ננסה להסביר מדוע ה' היה יכול לצוות את משה בספר שמות רק על הכשרת הכוהנים, ולא על התגלות השכינה.

שבעה ושמונה

קודם הדיון בשאלה זו, עלינו להיזכר ביחס שבין שבעה ימים לבין היום שבא אחריהם - היום השמיני - בהקשרים אחרים. לשם כך, נזכיר את המבנים הבולטים של שבעה ימים ויום שמיני שבספר ויקרא:

א. זב וזבה - בפרשת מצורע, התורה מתארת את תהליך הטהרה של הזב והזבה כמורכב משני שלבים: שבעה ימים שבהם הם סופרים לטהרתם ("שבעה נקיים"), והיום השמיני - שבו הם מביאים קרבנות למשכן:

"וכי יטהר הזב מזובו - וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו, ורחץ בשרו במים חיים וטהר: וביום השמיני יקח לו שתי תֹרים או שני בני יונה, ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן". (ט"ו, יג-יד)

ב. מצורע - טהרתו של המצורע מורכבת משלושה שלבים. שני החלקים האחרונים מקבילים לתהליך הטהרה של הזב והזבה: עליו לשבת מחוץ לאוהלו שבעה ימים, וביום השמיני הוא מביא קרבנות למשכן:

"וכבס המִּטהר את בגדיו וגִלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים... וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים... והעמיד הכהן המְטהר את האיש המִּטהר ואֹתם לפני ה' פתח אהל מועד". (י"ד, ח-יא)

ג. הלכות הקרבנות - בפרשת אמור נאמר שאסור להקריב בהמה שנולדה זה עתה עד היום השמיני ללידתה:

"שור או כשב או עז כי יוַּלד - והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה יֵרצה לקרבן אִשֶה לה'". (כ"ב, כז)

ד. ספירת העומר - ייתכן שספירת שבע פעמים שבעה ימים קשורה אף היא לדגם המקובל של 'שבעה ושמונה'. ייתכן, שספירת העומר מורכבת מספירה בסיסית של שבעה ימים הנעשית שבע פעמים (7X7), ובסופם מגיע "היום השמיני" - שהוא למעשה היום החמישים, חג השבועות. בצורה דומה, ייתכן שגם שנת היובל - שנת החמישים - היא ה"שנה השמינית" של שבע השמיטות שלפניה.

ה. חג הסוכות - ייתכן שגם שבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת קשורים לדגם הבסיסי של 'שבעה ושמונה'.

* * *

מכל הדוגמאות הללו, נראה כי ישנו דגם קבוע, המורכב משבעה ימים שהם הכנה ליום השמיני הבא בעקבותיהם. לכאורה - ליום השמיני אין מעמד בפני עצמו, אלא הוא רק 'היום שאחרי' שבעת הימים הראשונים; אך למעשה - היום השמיני הוא היעד והתכלית של כל שבעת הימים שקדמו לו. שבעת הימים הם הכנה הכרחית לשלב הסופי, ליום השמיני.

הדוגמאות הרבות שהבאנו מלמדות על איפיון נוסף של דגם זה: מטרת ההכנה במשך שבעת הימים היא תמיד כניסה מחודשת אל המשכן ועמידה חדשה מול ה'. הדבר בולט במיוחד בתהליך טהרת הטמאים: הזב והזבה סופרים שבעה ימי טומאה, ותכלית הספירה היא הכניסה המחודשת למשכן ביום השמיני - "ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד". רק אחרי היום השמיני הזב והזבה רשאים להביא את קרבנותיהם בכל עת שיחפצו. בדומה, גם בתהליך טהרתו של המצורע מודגשת העמידה החדשה לנוכח ה' ביום השמיני: "והעמיד הכהן המְטהר את האיש המִּטהר ואֹתם (את קרבנות היום השמיני) לפני ה' פתח אהל מועד" (י"ד, יא).

באופן שונה אך דומה, גם בהמה מותרת להקרבה רק מהיום השמיני והלאה. לאחר שהיא חיה יחידת-זמן בת שבעה ימים - היא מותרת בהקרבה, וניתן להכניסה אל המשכן ולהביאה אל המזבח.

דומה שגם ספירת העומר מבקשת לבטא מסר דומה: ספירת העומר היא הכנה ציבורית ליום החמישים, שבו מובאת למשכן מנחה חדשה. כניסת המנחה מן התבואה החדשה למשכן מותנית בספירה ציבורית מקדימה של שבעה שבועות[2].

ממילא, נראה שגם שבעת ימי המילואים הם תשתית והכנה ליום השמיני, שבו נכנסה השכינה לראשונה למשכן וקידשה אותו בהתגלות לעיני כל העם. במשך שבעה ימים הכוהנים התקדשו והוכשרו לעבודתם, ובמקביל אליהם - גם המזבח קוּדש והוּכן במשך שבעה ימים אלו, ורק בסופו של תהליך ההכנה וההכשרה הממושך - יכולה הייתה השכינה להיכנס ולשרות במשכן.

לאור הבנה זאת, ניתן לחזור ולענות על השאלה שהצבנו בפתיחת דברינו. נראה שחסרונו של היום השמיני בציווי שבספר שמות מבקש לבטא את העובדה שאין שום ביטחון שהיום הזה אכן יתרחש! עם ישראל יכול לעשות ככל אשר צוּוָה - להשתדל בבניית המשכן, לקדש את כלי המשכן ולהכשיר את הכוהנים העובדים בו, ועדיין התגלות ה' וכניסתו למשכן נשארים תלויים ועומדים עד לרגע שבו ה' יחליט לעשות זאת. באופן מהותי, לא ניתן לצוות על היום השמיני לפני שהמשכן נבנה ולפני שבעת ימי המילואים. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה', ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך - הוא ישרה את שכינתו בתוכם.

אמנם מטרת בניית המשכן ומטרתם של שבעת ימי המילואים הן היום השמיני והתגלות ה' במשכן, אך לא ניתן לצוות על יום זה. יום זה נשאר נעלם עד שיעלה ברצונו של ה' להיכנס ולדור במשכן שבנו לו בני האדם. להבנתנו, חלק מהותי מהתגלות ה' הוא ההפתעה שבעניין. אדם יכול להכין את עצמו להתגלות, לשאוף אליה ולהכין את הקרקע למימושה - ועדיין ההתגלות תלויה ועומדת. משבאה, היא פורצת בפתאומיות וללא התראה, ולאדם - עם כל מוכנותו הנפשית - לא נותר אלא להתפעם ולהודות: "וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" (ט', כד).



[1] חריגה אחת מהדמיון הכמעט-מוחלט היא זמן הזאת הדם על הכוהנים, אך דיון בחריגה זו חורג מענייננו.

[2] גם טעם חג השבועות שלא נזכר בכתוב - חג מתן תורה - קשור לדגם שהצגנו. כדברי הרמב"ן בתחילת ספר שמות, המשכן ממשיך במובנים רבים את מעמד הר סיני, וה' שירד על הר סיני לא עלה למקומו אלא נכנס למשכן לשכון בקרב בני ישראל. ספירת העומר היא ההכנה למעמד הר סיני, והיא מקבילה להכנת שבעת הימים לפני היום השמיני של ימי המילואים, שבו התגלה ה' לעיני כל העם.