פרשת שמיני - חטאם של בני אהרן

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת שמיני

פעמיים מזכירה התורה עונשים אישיים, ושניהם בולטים בחומרתם. עונש אחד הוא עונשו של משה במי מריבה, ועונש שני הוא עונשם של בני אהרן. המדרשים והפרשנים הסבירו את חטאם של נדב ואביהוא בדרכים שונות, וגם אנו ננסה לשפוך מעט אור על פרשייה קשה זו.

מדוע חטאו בני אהרן?

רוב הפרשנים שדנו בסוגייה זו פתחו בניסיון להבין מה היה החטא שבשלו נענשו בני אהרן. אנו נפתח את עיוננו בשאלה אחרת, המטרידה לא פחות: ללא קשר לזיהוי החטא הספציפי - מדוע בני אהרן חטאו? כיצד יכלו בני אהרן להעלות על דעתם לחטוא ביום שחנכו בו את המשכן - ביתו של הקב"ה?

נפרט את דברינו: לפי פשט פסוקי התורה, חטאם של בני אהרן היה בהקרבת אש זרה. אם כך - כיצד הם ההינו לעבור על ציוויו של משה ולהעלות אש זרה ביום חנוכת המשכן? לחילופין, אם ננקוט בדרכם של רבותינו המפרשים שהם נכנסו שתויי יין למקדש - מדוע בני אהרן שתו יין ביום שידעו שהם צריכים לעבוד בו לראשונה[1]?

בעיה נוספת הקשורה לעניין זה היא הבנת הויכוח שבין משה לאהרן, אודות שריפת החטאת. מדוע משה סבר שאין לשרוף את החטאת, ומה התחדש לו בסופו של דבר בתשובתו של אהרן?

עבודת אהרן ועבודת בניו

עיון בתיאור עבודת הקרבנות ביום השמיני למילואים מעלה בפנינו שאלה רבתי. בפירוט הקרבת קרבנו של אהרן, התורה מתארת שיתוף פעולה בין אהרן לבין בניו: אהרן שחט את הקרבן וזרק את דמו על המזבח, ואילו בניו הקריבו את הדם אל המזבח.

"ויִקְרַב אהרן אל המזבח, וישחט את עגל החטאת אשר לו: ויַקרִבו בני אהרן את הדם אליו ויטבֹּל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח, ואת הדם יצק אל יסוד המזבח: ואת החלב ואת הכליֹת ואת היֹתרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה כאשר צוה ה' את משה...
וישחט את העלה, ויַמצִאו בני אהרן אליו את הדם, ויזרקהו על המזבח סביב...". (ויקרא ט', ח-יב)

התורה מדגישה את חלוקת העבודה בפירוט עבודת קרבנותיו של אהרן, אך נראה שאותה חלוקה התבצעה גם בהקרבת קרבנות העם[2]. מהי משמעות חלוקת העבודה הזו? הרי ברור שבני אהרן - ככל כהן הדיוט - מותרים לעבוד על גבי המזבח, ומדוע הם לא זרקו את הדם ולא הקטירו את הקרבנות על המזבח?

בין היום השמיני ליום הכיפורים

בדרך כלל, כאשר התורה מתייחסת לכפרה ע"י קרבן חטאת, היא משתמשת במונח "כפרה על", שכן הקרבן מכפר על האדם המקריב אותו. בשני מקומות משתמשת התורה בביטוי שונה - "כפרה בעד": ביום השמיני מימי המילואים, וביום הכיפורים:

"ויאמר משה אל אהרן - קרב אל המזבח, ועשה את חטאתך ואת עֹלתך וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'". (ויקרא ט', ז)

"והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, וכפר בעדו ובעד ביתו... וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל... וכפר בעדו ובעד העם". (ויקרא ט"ז, ו-כד)

השימוש בביטוי "לכפר בעד" ביום הכיפורים הוא מובן, שכן מטרת קרבנות יום הכיפורים היא לתקן את המשכן שנפגם עקב חטאי בני ישראל, ולא לכפר על בני ישראל. לכן, יש להסביר שאף בפרשתנו - בקרבנות היום השמיני - מטרת הקרבנות הייתה להכשיר את המשכן להשראת שכינה ולעבודה.

ואכן, בשני הימים הללו נגלה הקב"ה לעיני העם (או נציגו). ביום הכיפורים - הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, ופוגש את הקב"ה המצוי בקודש הקדשים, ואילו ביום השמיני - הקב"ה נגלה על המזבח החיצוני לעיני כל העם. לכן, אך הגיוני הוא שרק אהרן יוכל לעבוד במזבח ביום השמיני, כשם שרק אהרן רשאי להיכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים. ניתן, אפוא, לסכם ולומר שדווקא אהרן יכול היה לעבוד לפני המזבח ביום השמיני, ולכן הוא לא חלק מהעבודות הללו לשאר הכהנים.

לאור ההשוואה בין היום השמיני לבין יום הכיפורים, יש לשאול מדוע בני אהרן עבדו חלק מהעבודות. ביום הכיפורים, כידוע, הכהן הגדול לבדו כשר לעבודה, ושאר הכהנים אינם עושים דבר[3]. למרות זאת, ביום השמיני בני אהרן - ולא אהרן עצמו - הקריבו את הדם אל המזבח.

מעמדו הכפול של הכהן הגדול

המקרא מעניק ל"כהן הראשי" שני תארים: הוא "הכהן הגדול מאחיו" והוא "אשר יוּצק על ראשו שמן המשחה" (ויקרא כ"א, י). קיים הבדל מהותי בין שני התארים הללו. התואר "הכהן הגדול" מתייחס למעמדו ביחס לכהנים האחרים וביחס למקדש. בכל מקום שעובדים בו מספר אנשים - יש צורך באדם שיהיה ממונה על כל המערכת. במסגרת תפקיד זה של הכהן הגדול, מוטלים עליו חיובים שונים הנובעים ממעמדו ומקדושתו המיוחדת. פרט למעמד מיוחד זה, הכהן הגדול הוא גם היחיד שנמשח לדורות בשמן המשחה, וחלק מדיניו המיוחדים נובעים מעובדה מיוחדת זו.

לדברינו, קיימות שתי בחינות המשלימות זו את זו בתפקידו של ה"כהן האחראי": מחד - הוא ה"כהן הגדול", ומאידך - הוא ה"כהן המשיח". קדושתו של הכהן הגדול אינה קשורה למשיחתו בשמן המשחה, אלא לתפקידו כממונה על הכהנים. כל אדם המתפקד ככהן גדול, גם אם לא נמשח בשמן המשחה, מקבל את קדושת הכהן הגדול[4]. ראיה לכך - כאשר התורה מגדירה מי יהיה זה שישרת באוהל מועד ביום השמיני, נאמר כי הכהן הגדול הוא זה שלבש את בגדי הכהונה במשך שבעת ימי המילואים (שמות כ"ט, כט-ל), והמשיחה בשמן המשחה אינה מוזכרת כלל[5]. קדושה זו של הכהן הגדול היא קדושה הנובעת מתפקידו, ולכן כאשר התפקיד מסתיים - הקדושה פוקעת. קדושת המשיחה היא שונה במהותה: הקדושה הנובעת מהמשיחה היא קדושת עולם[6], ואולי אף עוברת מהכהן לבניו אחריו.

כיוון שתפקידו של אהרן מורכב לפחות משני חלקים (למעשה יש אפילו יותר) - יש מקום לברר אלו הלכות נובעות מהיותו כהן גדול, ואלו נובעות מהיותו כהן משיח. לדוגמא, התורה מדגישה שפר העלם דבר של כהן גדול קשור להיותו כהן משוח (ויקרא ד', ג), וכך הם הדברים גם להלכה (הל' שגגות ט"ו, ו). בניגוד לכך, מפרשת צו עולה שלבישת שמונת הבגדים קשורה לתפקיד הכהן הגדול. דיני הנישואין והאבלות - אפשר שהם קשורים לשני הדברים, שכן התורה נותנת להם נימוק כפול (ויקרא כ"א, י).

מעמדם של הכהנים

בסוף ספר שמות (מ', טו), כותבת התורה בפירוש שבני אהרן נמשחו בשמן המשחה[7]. לדורות, רק הכהן הגדול נמשח בשמן המשחה, אך ייתכן שהכהנים יורשים בדרך כלל את קדושת המשיחה מאבותיהם, ורק בני אהרן - שנולדו לפני שאביהם נמשח - היו צריכים להימשח בעצמם. מעמדם של הכהנים באותו הדור היה, אפוא, מעמד ביניים: בין כהן גדול לבין כהן הדיוט. ייתכן שההלכות הקשורות לתפקידו של הכהן הגדול כאחראי על הכהנים לא חלו על שאר הכהנים, ואילו ההלכות הקשורות למשיחתו של הכהן הגדול חלו באותו הדור גם על כל הכהנים המשוחים.

לדברים אלו ניתן להביא הוכחה מהתורה ומההלכה כאחד. לאחר מותם של נדב ואביהוא, משה מצווה על אלעזר ועל איתמר שלא יפרעו ראשיהם, ואוסר עליהם להיטמא לאחיהם (ולכן הוא מזמן את בני דודיהם לסלק את נדב ואביהוא מאוהל מועד). לדורות - כידוע - כהן הדיוט מותר ואף חייב להיטמא לאחיו שמתו, ומכאן שאיסור ההיטמאות, שחל לדורות על הכהן הגדול בלבד, חל באותו הדור גם על בני אהרן שנמשחו בשמן.

ניתן להביא לכך ראיה גם מההלכה: הגמרא ביומא (מב ע"ב) מביאה מחלוקת אם כהן הדיוט כשר לעבוד בפרה אדומה. לכאורה, מחלוקת זו תמוהה: הפרה הראשונה נעשתה ע"י אלעזר, שהיה כהן הדיוט[8]! אין לנו אלא להסביר שהגמרא הסתפקה אם פרה אדומה נעשית בכהן משוח או בכהן הדיוט. לדורות - כל כהן משוח הוא כהן גדול, ולכן למעשה משמעות המחלוקת היא אם צריך כהן גדול לעשיית הפרה. אלעזר, שעשה את הפרה הראשונה, היה כהן הדיוט משוח, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו שכהן הדיוט רשאי לעשות פרה אדומה. להלכה, הרמב"ם (הל' פרה אדומה א', יא-יב) פוסק שכהן הדיוט כשר לעשיית הפרה, אך כאשר כהן גדול עושה אותה - הוא לובש ארבעה בגדים בלבד[9]. כך מדגישה ההלכה שבאופן עקרוני, העושה את הפרה צריך להיות כהן הדיוט, הלובש ארבעה בגדים בלבד. אפילו לפי הדעה שרק כהן גדול כשר לעשיית הפרה - אין זה אלא כי הוא הכהן המשוח היחידי, ולכן התורה התירה לו לעבוד בארבעה בגדים[10].

טעותם של בני אהרן

כעת יכולים אנו לחזור לשאלות ששאלנו בפתיחת דברינו. בני אהרן ידעו שרק כהן גדול רשאי לעבוד ביום השמיני (כשם שרק כהן גדול רשאי לעבוד ביום הכיפורים), אולם הם חשבו שדין זה הוא דין בכהן משוח, ולא בכהן גדול. כיוון שאף הם - בני אהרן - כשרים להקריב את הדם, הרי שהם אינם מופקעים מעבודת היום השמיני, ואם כך הצורך בכהן גדול דווקא הוא ביטוי של כבוד לכהן הגדול, ולא צורך הלכתי. כשם שהמקדש קודש ע"י שמן המשחה - אף בני אהרן קודשו ע"י אותו השמן, ולכן הם חשבו שהם רשאים לעבוד בו[11]. לכן, חטאו בני אהרן והקריבו "אש זרה אשר לא צווה אותם". כיוון שהם לא נצטוו להביא את האש - הפכה האש לאש זרה.

לפי הסברנו, חטאם של בני אהרן לא נבע מרצון לחטוא, אלא מטעות גרידא. הסיבה האמיתית לכך שבני אהרן היו כשרים להקריב את הדם ביום השמיני היא שקיים הבדל בין יום הכיפורים לבין היום השמיני. ביום הכיפורים הכהן הגדול צריך לכפר על העם, וזאת יכול לעשות רק הוא לבדו. ביום השמיני הכהן הגדול עובד כיוון שהשכינה התגלתה על המזבח, ולכן עבודות שאינן קשורות למזבח יכלו להיעשות גם ע"י כהנים אחרים[12].

לאור הבנת טעותם של בני אהרן, יכולים אנו להבין גם את חילופי הדברים בין משה לבין אהרן אודות שריפת פר החטאת. ייתכן שמשה חשב שאלעזר ואיתמר יכולים לאכול את שעיר החטאת כיוון שהם נמשחו בשמן המשחה. לדעתו, כל כהן משוח ממשיך לעבוד במקדש גם כאשר הוא אבל, ולכן גם אלעזר ואיתמר - שנמשחו בשמן המשחה - צריכים להמשיך לעבוד באבלותם[13]. אהרן, מצדו, הזכיר למשה שבניו נפטרו כיוון שהקריבו אש למזבח למרות שלא היו כהנים גדולים, ולדעתו אף היתר העבודה בשעת האבלות אמור בכהן הגדול דווקא, ולא בכל כהן משוח.

הסבר זה עדיין מותיר קושי מסויים. משה רבנו קוצף על אהרן ועל בניו, שלא אכלו את החטאת באוהל מועד. אהרן, מאידך, משיב לו תשובה חלקית - מדוע הוא עצמו לא אכל את החטאת - אך אינו מסביר מדוע בניו לא עשו זאת:

"מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקֹדש... אכול תאכלו אֹתה בקֹדש כאשר צויתי.
וידבר אהרן אל משה - הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אֹתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'". (ויקרא י', יז-יט)

ייתכן שהתורה משלבת כאן שני הסברים שונים. כתוב אחד מסביר מדוע בני אהרן לא אכלו את החטאת: כיוון שהם אינם כוהנים גדולים, ואינם רשאים לאכול את החטאת באבלותם. הסבר נוסף, השייך לאהרן לבדו, מסביר מדוע אף הוא לא יכול היה לאכול את החטאת באותו היום.

אש ההתגלות היא האש ההורגת

מה הייתה מטרת האש שירדה מהשמיים ביום השמיני? עוד טרם הקרבת הקרבנות, משה מסביר לעם ישראל שמטרת הקרבנות היא להכשיר את המשכן ואת עם ישראל להתגלות ה':

"ויאמר משה - זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'". (ויקרא ט', ו)

ברור מהפסוקים שהתגלות הקב"ה התממשה באש שירדה מהשמיים ואכלה את הקרבנות על המזבח:

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". (ויקרא ט', כד)

אולם באותם מילים עצמם משתמשת התורה גם כדי לתאר את שריפת בני אהרן:

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימֻתו לפני ה'". (ויקרא י', ב)

החזרה הבולטת על אותו הביטוי מלמדת אותנו שיש קשר בין שני המאורעות. אותה האש שה' התגלה בה, ששרפה על המזבח את העולה ואת החלבים - היא אותה האש ששרפה גם את בני אהרן.

עונשו של אהרן

קרבן החטאת שהביא אהרן ביום השמיני היה עגל בן בקר. בשום מקום אחר, לא מצאנו עגל המובא לחטאת. נראה, אפוא, שמטרת קרבן העגל היא (בין השאר) לכפר על מעשה העגל, שלאהרן היה בו חלק מרכזי. כידוע, המחטיא את הרבים - אין מספיקים בידו לעשות תשובה, וכהן שעבד עבודה זרה - אינו רשאי לשאת את כפיו. קשה מאוד להבין כיצד אהרן, שגרם בעקיפין לחטא החמור ביותר של עם ישראל, הופך לכהן הגדול. כפי שהסברנו בעבר, מינויו של אהרן אינו נובע רק ממעמדו האישי, אלא מהרצון ליצור זיקה בין הכהונה, ההוראה והמלכות.

אך מידת הצדק הא-לוהית אינה נפגמת, חלילה. לאחר מות בני אהרן, משה אומר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרֹבי אקדש" (ויקרא י', ג), ואהרן דומם. היכן אמר ה' משפט מעין זה? נראה, שכשם שהקב"ה עתיד להיפרע מעם ישראל על מעשה העגל - "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, לד) - כך הוא עתיד להיפרע אף מאהרן. אי אפשר להיפרע מאהרן עצמו, שכן הוא מיועד להיות הכהן הגדול, ולכן נפרע הקב"ה מבניו של אהרן. לכן, אותה האש ששרפה את החלבים וחתמה את קידוש המשכן ואהרן - שרפה גם את נדב ואביהוא. שתיקת אהרן אינה רק קבלת הדין, אלא אף חוסר יכולת להגיב. וכי כיצד יכול אב להגיב כאשר אומר לו הקב"ה שהוא 'אחראי' למות בניו?!

כאשר משה ראה ששעיר החטאת נשרף ואהרן ובניו לא אכלו אותו, הוא חשש שזוהי תגובתו של אהרן למות בניו. לאחר שגילה שבניו נהרגו בשל הצורך לעשות אותו כהן גדול - סביר מאוד שאהרן יבקש לוותר על כהונתו לחלוטין. משה חשש ששריפת השעיר מבטאת התרסה כלפי מעלה, וסירוב לקבל את משרת הכהונה הגדולה. רק לאחר שאהרן הסביר ששריפת השעיר אינה מבטאת ויתור על הכהונה, והוא מוכן לשאת בעול הכהונה - נחה דעתו של משה. אהרן הסביר למשה שהוא אינו יכול לאכול את השעיר שכן השעיר מזכיר לו את אשר אירע בשל חטאו.

מעתה, אם כן, מבינים אנו שישנם שני הסברים מקבילים לשריפת השעיר. בני אהרן אינם יכולים לאכול את השעיר כאשר הם אבלים כיוון שהם אינם נחשבים לכהנים גדולים, ואהרן עצמו אינו רשאי לאכול את השעיר בשל מה שקרה לו. ואכן, משה מקבל את תירוצו של אהרן:

"וישמע משה וייטב בעיניו".

לתגובות - [email protected]



[1] אהרן ובניו שהו באהל מועד כבר בשבעת ימי המילואים הראשונים, וסביר להניח שהם ידעו שאהל מועד אינו המקום המתאים להשתכר בו, במיוחד כאשר הם צריכים לעבוד למחרת. נראה, שדברי חז"ל המייחסים לבני אהרן את החטא של כניסה שתויי יין למקדש, נובעים מהרצון לקשור את חטאם לחטאו של נח לאחר המבול. לאחר שבעת הימים, בני אהרן הרגישו שמשימתם נסתיימה, וכעת הם רשאים 'להתפרק מעט', במקביל להשתכרותו של נח לאחר המבול. קשה לקבל את דברי חז"ל כפשוטם, שהרי מקרא מלא צווח שחטאם היה בהקרבת האש הזרה, ולא בכניסה שתויי יין.

[2] על קרבנות העם, התורה כותבת רק "ויקרב את קרבן העם... וישחטאו ויחטאהו כראשון". אין הכרח לומר שההקרבה נעשתה ע"י אהרן עצמו, וייתכן שבני אהרן היו שליחיו.

[3] א. ביחס לשאלה אלו עבודות מעבודות יום הכיפורים חייב לעשות הכהן הגדול - ראה ב"מאור הגדול" וב"מלחמות ה'" ריש יומא.

ב. יתר על כן: דווקא את פעולת השחיטה ביצע אהרן, למרות ששחיטה כשרה גם בזר, ואין כל הכרח שדווקא אהרן יבצע אותה. אמנם, ייתכן שאהרן לא שחט את הקרבן משום היותו כהן גדול, אלא כבעלים של הקרבן. ביחס לכל הקרבנות, מצוַת השחיטה מוטלת על הבעלים, ורק אם הוא אינו יכול לבצעה - שוחט הכהן את הקרבן. כך עולה מהפסוקים בריש פרשת ויקרא (א', ה), וכן משמע גם מהגמרא בפסחים ז ע"ב. אף ביחס לקרבנות העם - אפשר שאהרן שחט את הקרבן בשל תפקידו כנציג העם, במקביל לתפקידו כנציג העם ביום הכיפורים, כאשר הוא מתוודה על עוונותיהם.

[4] אולי אפשר גם לסלק את הכהן הגדול מקדושתו - עיין יומא יב ע"ב תד"ה כהן גדול משום איבה, התולה את מינויו של הכהן הגדול במלך ובכוהנים. ואכמ"ל.

[5] עיין ביומא ה ע"א. אפשר שאף מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהל' כלי המקדש ד', יג קשורה לענין זה, ואכמ"ל.

[6] הרמב"ם (הל' שגגות ט"ו, ז) פסק שכהן שנמשח ועבר מכהונתו, ממשיך להביא פר העלם דבר של כהן משיח.

[7] אמנם, מפסוקים אחרים משמע שבני אהרן לא נמשחו (לדוגמה: שמות כ"ט, ז-ט). ניתן ליישב סתירה זו בכך שיש 'שני דינים' במשיחה, ובני אהרן נמשחו רק בדין אחד. הסבר זה חורג ממסגרת דברנו כאן, ובכל מקרה - אין זה משפיע על גישתנו, שבפועל בני אהרן נמשחו בשמן המשחה.

[8] הגמרא מביאה פסוק כדי לחלק בין הפרה הראשונה לבין הפרות שאחריה, אולם הסברה שבחילוק זה אינה ברורה.

[9] בשאר עבודות המקדש, מקובלנו שכהן גדול שעבד בפחות משמונה בגדים - עבודתו פסולה. עלינו להסביר (כפי שהסברנו בדברינו על פרשת תצווה), שהצורך בלבישת שמונה בגדים קיים במקדש בלבד.

[10] להבחנה בין כהן גדול לבין כהן משוח ניתן להביא ראיה גם מהדינים המיוחדים שנאמרו בכהן משוח מלחמה (יומא עב ע"ב).

[11] אין צורך להיכנס לשאלה אם בני אהרן הקטירו בהיכל או בחצר, שכן ביום השמיני נאסר עליהם להקטיר גם בחצר.

[12] כפי שהסברנו לעיל, השחיטה נעשתה ע"י אהרן כיוון שהוא נחשב לבעלים על הקרבן, ולא בשל היותו כהן גדול.

[13] התורה מנמקת את האיסור על הכהן הגדול לצאת מהמקדש באבלותו בכך ש"נזר שמן משחת אלוקיו עליו" (ויקרא כ"א, יב).