פרשת שמיני - מאכלות אסורים

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת שמיני - מאכלות אסורים

הפרק האחרון בפרשתינו (פ"י) עוסק בדיניהם של בעלי החיים השונים. הפרק דן בשני נושאים שונים ביחס לבעלי החיים, שעל פניו נראה כי אין קשר ממשי ביניהם: חלקו הראשון של הפרק (א-כג) עוסק בדיניהם של בעלי החיים האסורים באכילה, ואילו חלקו השני (כד-מה) עוסק בענייני טומאה וטהרה: מהם בעלי החיים המטמאים, מתי הם יכולים לטמא, מהם החפצים והמאכלים הנטמאים ומהו תהליך טהרתם.

כאמור, ייתכן שמדובר בשני נושאים נפרדים לחלוטין, ובכל זאת בחרה התורה לעסוק בהם במסגרתו של פרק אחד, כיוון ששני הנושאים גם יחד דורשים את מיונם של בעלי החיים למחלקות, והגדרת הדינים ששייכים עבור כל מחלקה.

אך מעבר לרמה זו, נראה ששילובם של שני הנושאים ביחד מורה על קשר מסויים ביניהם. במידה שאכן מחפשים קשר כזה, נראה לכאורה כי העיסוק באיסור אכילתם של בעלי חיים מסויימים לפני העיסוק בטומאתם מלמד על כך שטומאת בעלי החיים נובעת מהעובדה שהם אסורים באכילה. ייתכן שניתן לנמק קשר סיבתי זה בדרכים שונות, אך עיון בפרטי הפרק מלמד שקשר כזה איננו אפשרי, שהרי ישנם כמה וכמה סוגים של בעלי חיים שנאסרו באכילה, ובכל זאת התורה לא מורה על היותם טמאים: כך לגבי כל הדגים והחיות אשר במים, כך לגבי מיני העופות האסורים באכילה, וכך לגבי רוב רובם של מיני שרץ הארץ (מלבד שמונת המינים המפורטים בפרשה).

העיון בפרטי הפרשה מלמד דווקא על קשר הפוך בין שני התחומים: דווקא טומאתם של בעלי החיים, היא זו שגורמת לכך שהם יאסרו באכילה. ואכן, כל סוגי בעלי החיים שמטמאים במותם - נאסרו באכילה, והתורה אף מנמקת את איסור האכילה בגורם הטומאה (בעיקר ד-ח). נמצאנו למדים, אם כך, שהמאכלות האסורים הם גדר לטומאה: למרות שאין איסור להיטמא, אלא למי שחפץ להיכנס למקדש או לאכול קדשים, הרי בהחלט קיים איסור לאכול מאכלים טמאים. שכן, בעוד שפעולת ההיטמאות משמרת את קיומם הנפרד של הטמא והמיטמא, אכילת הדבר הטמא משרישה את הטומאה בתוככי גופו של האדם.

אך טומאתם של בעלי חיים מסויימים אינה הגורם היחיד לאיסור אכילתם. ישנם מינים שנאסרו לא מחמת היותם טמאים, אלא מפאת שיקוצם. כך הוא ביחס לדגים ולחיות הים, לשרץ העוף ולרובו של שרץ הארץ. נראה כי בעוד איסורי האכילה הנובעים מהטומאה מכוונים כנגד פגם רוחני הקשור באכילתם, איסורי האכילה האחרים נובעים מהמיאוס הטבעי שחש כל אדם ביחס למינים אלו. התורה מאמצת את המיאוס הטבעי הזה, ואף מעניקה לו חותם דתי. מעתה, אדם שיתכחש למיאוס הטבעי הזה - עובר גם על חוקי התורה, ולא רק על 'חוקי האדם'. ואכן, מצינו בחז"ל איסורי אכילה נוספים שנאסרו מחמת העובדה שנפשו של אדם קצה בהם; עיין מכות טז ע"ב.