פרשת שמיני - שבעת ימי המילואים והיום השמיני

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת שמיני

בחנוכת המשכן אנו מוצאים שני טקסים נפרדים: שבעת ימי המילואים (ויקרא ח; א-לו) והקרבנות המיוחדים של היום השמיני (ט; א-כד). מדוע יש צורך בשני הטקסים? בשיעור זה נעיין בטקסים אלו וננסה להסביר את משמעותם בספר ויקרא.

רקע / חזרה

לעומת חציו השני של ספר שמות, המתמקד בבניית המשכן, פותח ספר ויקרא בפרטי תפקודו היומיומי. פרשת ויקרא מפרטת את הקרבנות שהיחיד רשאי להביא ואת אלו שחייב הוא להביא (קרבן יחיד), ואילו פרשת צו מסבירה לכוהנים כיצד עליהם להקריב קרבנות אלה.

בסוף פרשת צו עובר הכתוב בפתאומיות לתיאור בניית המשכן, כלומר: לתיאור שבעת ימי המילואים (ח; א-לו). נראה שדיבור זה הועבר ממקומו, שהרי יכול היה להיכתב בפרשת פקודי, ביחד עם תיאור שאר פרטי בניית המשכן (ראה שמות מ; א-טז, ובייחוד יב-יד) [יש לציין שמצוות שבעת ימי המילואים היא המצווה היחידה בפרשות תרומה-תצוה שביצועה איננו בפרשות ויקהל-פקודי]. דיבור זה ממשיך בפרשת שמיני, בתיאור טקס חנוכת המשכן ביום השמיני (ט; א-כד), ומסיים בסיפור מותם הטרגי של נדב ואביהוא (י; א-כ).

כאן שב הכתוב לדיני המשכן. בהמשך פרשת שמיני, בפרשות תזריע ומצורע ובחלקה הראשון של פרשת אחרי-מות נידונים פרטי האיסור על אדם שנטמא להיכנס למקדש קודם שיבצע את תהליכי הטהרה הנדרשים. בתחילה דן הכתוב בטומאת אוכלין ובהמשך בדיני טומאת יולדת, מצורע, זב וכד'.

הדיבור המתאר את שבעת ימי המילואים ואת היום השמיני (פרקים ח-י) שייך, כאמור, לספר שמות. כדי להבין כיצד הוא מהווה חלק אינטגרלי של ספר ויקרא יש לבחון את תוכנם של שני הטקסים האלה.

טקס שבעת ימי המילואים

כדי לקדש את המשכן נערך בכל אחד משבעת ימי המילואים התהליך הזה (ח; יד-כד):

א. משה מזה משמן המשחה על המשכן, על הכלים, על הכוהנים ועל בגדי הכהונה (ראה ח; ה-יג).

ב. מקריבים שלושה קרבנות:

1) פר - חטאת; מזים מן הדם על המזבח (למעלה).

2) איל - עולה; מזים מן הדם על המזבח (למטה).

3) איל - מילואים; מזים מן הדם על הכוהנים.

בעוד שלקידוש המשכן וכליו די במשיחה בשמן השמחה (א), דרוש לקידוש המזבח והכוהנים תהליך נוסף (ב). יתר על כן: שלא כשאר הכלים, צריך המזבח להימשח בשמן המשחה שבע פעמים (ח; יא). מדוע יש צורך בתהליך נוסף?

ניתוח מהיר של הפרשה ושל מקבילתה בפרשת תצוה (כ"ט; א-לז) מגלה שמטרת שבעת ימי המילואים היא לקדש את המשכן. שימו לב לשימוש השורש קד"ש בויקרא ח; י-יב, טו, ל, לד-לה ובשמות כ"ט; א, לד-לז! משמעות המילה "לקדש" היא "להפריד" או "לציין". למשל: הקב"ה נקרא קדוש על שום שהוא "מופרד", מובדל, מעל הכול. חפץ יכול להיות קדוש על ידי תהליך מסוים המפריד אותו - או מציין אותו - למטרה מיוחדת ובכך יוצק לתוכו קדושה.

הבה ניזכר בשני מוקדי המשכן: א. המשכן וכליו (ובמיוחד הארון), המסמלים את נוכחות הקב"ה; ב. המזבח, המייצג את רצון האדם לשרת את הקב"ה [ראה שיעורנו לפרשת תצוה, המבאר את שני המוקדים האלה ואת תפקיד המשכן כמכשיר לקידום המפגש בין הקב"ה והאדם].

כדי לקדש את המשכן די למשוח אותו בשמן המשחה (ראה בראשית כ"ח; יח-כב!), אולם לקידוש המזבח והכוהנים דרוש תהליך נוסף, שכן האדם צריך לזכור שטבעו איננו מאפשר לו להיפגש עם הקב"ה: הקב"ה - שמימי, ואילו האדם - ארצי. להתעלות האדם והמזבח שעליו יקריב קרבנות דרוש תהליך מורכב יותר, הכולל הזאת דם על המזבח ועל אוזני הכוהנים, ידיהם ורגליהם. הדם ("כי הדם הוא הנפש"), וכמוהו אוזניו, ידיו ורגליו של האדם, משמשים סימנים ברורים למטרה הא-לוהית של בריאת האדם וליכולתו לעבוד את הקב"ה [שימו לב שמיד לאחר מתן תורה מכנה הכתוב את המזבח בשם "מזבח אדמה" (שמות כ; כא), הרומז לבריאת האדם בגן עדן "עפר מן האדמה" - עפר שנלקח, על פי המדרש, מהר המוריה, מקום העקדה והמקדש].

מדוע שבעה ימים?

מדוע צריך לחזור על קידוש זה במשך שבעה ימים רצופים?

הזכרת המספר שבע מקשרת במקרא תמיד לפרק א של ספר בראשית, דהיינו: לסיפור שבעת ימי הבריאה. פעולת הקידוש הראשונה של הקב"ה הייתה הבדלת היום השביעי לציון סיום תהליך הבריאה (בראשית ב; א-ד). המנוחה ביום השביעי מזכירה לאדם את המטרה הא-לוהית לבריאתו. סיפור הבריאה בשבעה ימים הוא דוגמה למושג "קדושה" - התכלית הא-לוהית של הבריאה.

כל תהליך הכולל את המספר שבע (ויהיו אלה שבעה חפצים, שבע פעמים, שבעה ימים, שבעה שבועות, שבע שנים וכו') מדגיש את חובת האדם להכיר בתכלית בריאתו. בחזרה על תהליך קידוש המזבח והכוהנים במשך שבעה ימים מודגשת תכלית המזבח - להוות מכשיר להתקרבות האדם לקב"ה [גם כאן ניתן למצוא קשר בין פעולת המשכן ובין תכלית הבריאה: מדרשים רבים מתייחסים לבניית המשכן כאל השלמת הבריאה; והשווה שמות ל"ט; לב לבראשית ב; א ושמות ל"ט; מג לבראשית א; לא וב; ג].

לטקס שבעת ימי המילואים יש, אם כן, תכלית כפולה:

· הוא יוצק למשכן ולכליו את הקדושה הדרושה. פעולה זו היא חלק אינטגרלי של בניית המשכן, ומשום כך מופיע הציווי עליה בפרשות תרומה-תצוה, יחד עם שאר דיני בניית המשכן.

· הוא פותח את השימוש במזבח - העבודה העיקרית שבמשכן. הקרבנות המוקרבים בימי המילואים מייצגים את הקטגוריות הבסיסיות של הקרבנות: החטאת - קרבן חובה, העולה - קרבן נדבה, ואיל המילואים - אבטיפוס של שלמים (ראה: לעיון נוסף). משום כך כלול הדיבור המתאר את הקרבת הקרבנות בטקס זה בספר ויקרא, לאחר דיני הקרבנות (פרשות ויקרא-צו) [שימו לב לכלילת "תורת המילואים" בפסוק המסכם את פרשת צו - ז; לז!].

היום השמיני

ביום השמיני, למחרת שבעת ימי המילואים, יכול המשכן לתפקד במלואו, ועל כן יש צורך בטקס חנוכה מיוחד. טקס זה (ט; א-כד) שונה משמעותית משבעת ימי המילואים.

כדי להבין את תכליתו של טקס זה יש לבחון את הקרבנות המיוחדים המוקרבים בו. תכליתם של קרבנות היום השמיני מפורשת בכתוב:

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' " (ט; ו).

כזכור, לאחר חטא העגל הסיר הקב"ה את שכינתו, שאותה ראו במעמד הר סיני, מבני ישראל:

"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות ל"ג; ז).

כשעלה משה להר סיני לקבל את הלוחות השניים הבטיח לו הקב"ה שהשכינה תשוב למחנה (ל"ד; ח-י), אולם יש צורך לבנות את המשכן כדי לקדם את שיבתה [השוו שמות כ"ה; ח - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - לל"ג; ז].

עתה, לאחר שהושלמה בניית המשכן, מציינים קרבנות היום השמיני את שיאו - את שיבת השכינה:

"כי היום ה' נראה אליכם" (ט; ד).

[ראה גם ט; כג-כד והשווה לשמות כ"ד; טז-יח]. לקרבנות המיוחדים של היום השמיני יש, אם כן, תכלית כפולה, המשקפת רקע זה: א. לכפר על חטא העגל; ב. ליצור מחדש את חוויית מעמד הר סיני.

א. אהרן צריך להביא חטאת ועולה:

"ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה תמימִם, והקרב לפני ה' " (ט; ב).

ובני ישראל צריכים להביא חטאת ועולה:

"ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימִם לעֹלה" (ט; ג).

ב. ביחד עם העולות צריכים בני ישראל להקריב שלמים, בדיוק כשם שהקריבו במעמד הר סיני (ראה שמות כ"ד; ד-יא!):

"...ושור ואיל לשלמים לזבֹּחַ לפני ה', ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נראה אליכם" (ט; ד).

הקבלה זו מדגישה פעם נוספת את תפקיד המשכן בהתמדת חוויית הר סיני.

היום השמיני / יום הכיפורים ושבועות

קרבנותיו המיוחדים של היום השמיני היו אירוע חד-פעמי. אף על פי כן, אנו מוצאים קרבנות דומים המוקרבים מדי שנה ומשקפים מטרה דומה.

יום הכיפורים

ביום הכיפורים, היום שבו מחל הקב"ה על חטא העגל, מוקרבים חטאת ועולה מיוחדים של הכוהן הגדול ושל בני ישראל. הטבלה הבאה מציגה הקבלה זו:

 

היום השמיני

יום הכיפורים

אהרן

חטאת

עגל

פר

עולה

איל

איל

בני ישראל

חטאת

שעיר

שעיר

עולה

כבש (איל צעיר)

איל

עגל

(בפרשת פינחס: פר, איל וכבשים)

[המבנה הבסיסי של הקרבנות דומה; את ההבדלים הקטנים ניתן להסביר בהתאם לאופיו המיוחד של היום השמיני - ראה: לעיון נוסף].

יום הכיפורים הוא מעין חנוכה מחדש של המשכן, במיוחד מבחינת תפקוד המשכן כמקום שבו מכפרים בני ישראל על חטאיהם.

שבועות

המועד היחיד שבו מקריבים בני ישראל קרבן שלמים ציבורי הוא חג השבועות:

"והקרבתם על הלחם שבעת כבשים... יהיו עולה לה'... ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" (ויקרא כ"ג; יח-יט).

בני ישראל הקריבו לראשונה שלמים במעמד הר סיני (שמות כ"ד; ה). מכיוון שהמשכן מסייע להתמדת החוויה של מעמד זה, הקריבו בני ישראל שלמים בחנוכת המשכן ביום השמיני. על מנת לזכור אירוע זה אנו מקריבים בחג השבועות קרבן שלמים מיוחד (של ציבור), המזכיר את מעמד הר סיני. כמובן, אין זה מקרה שאנו מקריבים קרבן זה בתום שבעה מחזורים של שבעה ימים.

נדב ואביהוא

בסיום הטקס נענשו נדב ואביהוא במיתה על הקרבת "אש זרה אשר לא צוה אותם" (י; א-ב). גם כאן אנו מוצאים הקבלה למעמד הר סיני ולחטא העגל. בני ישראל והכוהנים הוזהרו בהר סיני:

"ויאמר ה' אל משה: רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות, ונפל ממנו רב. וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו [השווה: 'בקרובי אקדש'] פן יפרֹץ בהם ה' " (שמות י"ט; כא-כב).

מהקבלת טקס זה למעמד הר סיני ניתן ללמוד שהצורך במשנה זהירות - שלא לגשת אל ההר - קיימת גם במשכן.

באופן דומה, כשם שאהרן חטא בחטא העגל מתוך כוונותיו הטובות, חטאו גם בניו - נדב ואביהוא - בהקרבת אש שנחשבה, למרות כוונותיהם הטובות, ל"אש זרה", מכיוון שהקב"ה לא ציווה לעשות זאת [היזכרו בחזרת הביטוי "כאשר צוה ה' את משה" בפרשות ויקהל-פקודי]!

בגלל כניסתם המוטעית של נדב ואביהוא למקדש ממשיך ספר ויקרא בדיני טומאה וטהרה - למי מותר להיכנס למקדש ולמי אסור לעשות זאת (פרקים י"א-ט"ז), ובנושא זה נמשיך אי"ה לדון בשבוע הבא.

לעיון נוסף

א. בניגוד לקרבנות שבעת ימי המילואים, הציווי להקריב קרבן מיוחד ביום השמיני לא הוזכר לפני כן - ואפילו בפרשות תרומה-תצוה!

1. קַשר עובדה זו לתפקידם של הקרבנות לכפר על חטא העגל.

2. קשר זאת למחלוקת רש"י ורמב"ן ביחס למועד ציווין של פרשות תרומה-תצוה.

3. כיצד מתקשר קרבן אהרן בשבעת ימי המילואים לקרבנו ביום השמיני?

ב. ניתן להתייחס לקרבנות שבעת ימי המילואים כאל סמל לכל הקרבנות המוקרבים על גבי המזבח: קטגוריית החטאת יכולה לכלול את קרבן האשם ("כחטאת כאשם..."); קטגוריית העולה עשויה לכלול את כל קרבנות הנדבה המוגדרים כקודשי קודשים - ובכללם המנחה; ואילו קטגוריית איל המילואים תכלול את כל קרבנות הנדבה המוגדרים כקודשים קלים.

1. שימו לב לדמיון שבין איל המילואים וקרבן השלמים הרגיל, במיוחד מבחינת דין החזה והשוק. ראה ח; כה, כט, לא. קַשר זאת לז; כח-לז, במיוחד לאור העובדה שבז; לז מקדימים המילואים את זבח השלמים!

2. בפרשת תצוה מופיעה פרשת קרבן התמיד לאחר פרשת קרבנות המילואים (ראה שמות כ"ט; לח-מא). השתמש בעובדה זו להסביר את משמעות קרבן התמיד ואת תפקידו בהמשך חוויית מעמד הר סיני. קשר לבמדבר כ"ח; ו. קשר זאת לעבודות 'תמיד' אחרות במשכן.

3. כמו כן, שימו לב לעובדה שבמהלך שבעת ימי המילואים ניתן דם החטאת על ארבע קרנות המזבח (פינות המזבח) מלמעלה, לעומת דם העולה, הניצוק למטה (אל יסוד המזבח). הסבר את משמעות שני חלקים אלו של המזבח.

ג. המבנה של שבעה ימים שלאחריהם בא יום שמיני מצוי גם בברית המילה; בשמיני עצרת, הבא לאחר חג הסוכות; בחג השבועות, הבא לאחר שבעה שבועות; ביובל - לאחר שבע שמיטות; ובקרבנות המטהרים את המצורע ואת הזב. מצא דוגמות נוספות. הסבר על פי השיעור את משמעות המבנה בכל מקום.

ד. להבנת עונשם של נדב ואביהוא ראה שמות י"ט; כ-כה, כ"ד; א, ח-ט, והשווה לויקרא י; א-ג.