פרשת שמיני - תחושות ותגובות אחרי מות

  • הרבנית שרון רימון

פרשת שמיני - תחושות ותגובות אחרי מות / שרון רימון

א. בקרבי אקדש

ניחומים

היום השמיני לימי המילואים הוא יום "השיא": לאחר שבעה ימים של הכנות (המתוארות בפרק ח' של ספר ויקרא), מתחילים הכוהנים את עבודתם בקודש, והעבודה המיוחדת של אהרון ביום זה אמורה להביא להשראת שכינה במשכן[1]. אהרון עושה את כל העבודה בדיוק כפי שמשה מצווה עליו, וסוף סוף שורה השכינה:

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:
(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: (ויקרא, פרק ט').

והנה, דווקא ברגע גדול זה, מתרחשת הטרגדיה הנוראה של מות נדב ואביהו:

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (פרק י').

רבו הפירושים השונים המסבירים במה חטאו ומדוע נענשו, אך אנו לא נעסוק בחטא נדב ואביהו, אלא בתגובת קרוביהם הרואים את מותם: משה ואהרון (ובני אהרון הנותרים, אלעזר ואיתמר).

התגובה הראשונה הצפויה היא זעקות שבר של המשפחה, אך התורה לא מתארת קולות כאלה; במקום זאת, התגובה הראשונה הנשמעת היא דבריו של משה, ודבריו שקולים ומדודים:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד... (שם).

בהמשך ננסה להבין את משמעות דבריו של משה, אך כרגע נאזין לתגובתו של אהרון לדברי משה:

(ג)...וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

אהרון מקבל את דבריו של משה, ובעקבותיהם הוא שותק. ניתן לפרש שלפני כן אהרון בכה וזעק על מות בניו ודברי משה גרמו לו לשתוק, אך התורה איננה מתארת לנו את זעקותיו של אהרון, אלא את הדממה בה קיבל את מותם של בניו.

יתכן שמדובר בדממה של הלם; יתכן שהדממה היא חיצונית, כאשר בקרבו רוחו סוערת והמחשבות מתרוצצות; אולם, יתכן שהדממה נובעת מהשלמה פנימית, מקבלת הדין ללא ערעור.

נחזור אל דברי משה, וננסה להבין את משמעותם:

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד

בדברי משה יש שני מרכיבים:

האחד - נדב ואביהו היו "בקרובי"[2], כלומר הם היו מקורבים לה'; מותם היה דווקא בגלל קרבתם הגדולה לה', ולא בגלל ריחוקם מה' (כפי שניתן לחשוב במקרה של מוות כזה).

השני - מותם גורם ל"אקדש", ול"על פני כל העם אכבד", כלומר מותם של בני אהרון הוא בעל תוצאה חיובית, בכך שהוא גורם לקידוש שם ה' לעיני כל העם.

בדבריו של משה יש נחמה משמעותית לאהרון:

ראשית, משה איננו מטיל אשמה על בני אהרון והוא איננו טוען שהם חטאו[3]; להפך, אומר משה לאהרן - בניו היו מקרובי ה', וזו נחמה גדולה.

מצאנו מקרה דומה לכך בחז"ל:

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו...אמר לו איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין אף אתה קבל תנחומין...אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב[4]...נכנס רבי אלעזר בן ערך...ואמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו רבי אלעזר: בני, נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. (אבות דרבי נתן, נוסחא א', פרק י"ד ד"ה כשמת בנו").

הנחמה האמיתית היא להראות שהנפטר הספיק לעשות דברים טובים בחייו, ונפטר כאהוב על ידי ה'.

שנית, משה אומר לאהרון כי למות בניו יש תוצאה חיובית ביותר - מותם מהווה קידוש ה'; המוות שלהם איננו סתמי, אלא בעל משמעות, וגם זו נחמה גדולה.

דבריו אלה של משה, ברגע הנורא הזה, נאמרים ברגישות רבה ומנחמים את אהרון: "וידום אהרון" - אין כאן שתיקה חיצונית בלבד, אלא שקט נפשי, של קבלת הדין בהשלמה[5].

"הוא אשר דבר ה'"

עד עתה התייחסנו לדברי משה כניחומים לאהרון, אולם משה אומר שדברים אלה אינם דבריו, אלא דבר ה': "הוא אשר דיבר ה' לאמר: בקרבי אקדש".

מה המשמעות של אמירה זו? כיצד אומר משה "הוא אשר דיבר ה'", והרי לא מצאנו בשום מקום שה' אמר "בקרבי אקדש", ואף לא נאמר בשום מקום שיקרה מקרה נורא כזה?

הרמב"ן מפרש שאכן ה' לא אמר בשום מקום "בקרובי אקדש", אלא משה אומר לאהרון שמות בניו הוא גזירה מאת ה'[6], כדי ללמד את כל העם איך להיזהר בכבוד המקדש. אם כן, לפי דברי הרמב"ן דבריו של משה הם "קבלת הדין" והבנה שהכל מאת ה', וזהו מרכיב נוסף בנחמה: המוות הוא גזירת ה'. שנועדה ללמד את כל העם איך להיזהר בכבוד המקדש.

בכיוון דומה לכך מפרש בעל ה"עקדת יצחק" (שער 59):

כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא הדיבור האלוקי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו...

לפי פרוש זה, משה אומר לאהרון שמות בניו הוא הדרך של ה' ללמד את בני האדם משהו.

אולם, לדעת מפרשים אחרים כוונת הפסוק היא אכן שה' אמר למשה מראש שיקרה משהו. רש"י (בעקבות המדרש), למשל, מצביע על פסוק שיכול להתפרש כרומז לאותה כוונה:

(ג) הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות, פרק כ"ט, פסוק מ"ג); אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדי". אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

לפי דברי רש"י, כבר בזמן הציווי על הקמת המשכן, בפרשת תצווה, נאמר למשה "ונקדש בכבודי", ומילים אלה היו רמז לכך שמישהו מ"המכובדים", המקורבים לה', ימות ביום הקמת המשכן.

המשמעות הפשוטה של "ונקדש בכבודי" היא אחרת, כפי שמפרש רש"י עצמו בפרשת תצוה:

"נקדש" - המשכן; "בכבודי" - שתשרה שכינתי בו. (רש"י, שמות, פרק כ"ט פסוק מ"ג).

למרות זאת, המילים הפשוטות יכולות לרמז על משהו נוסף, כפי שממשיך רש"י לפרש שם:

ומדרש אגדה: אל תקרי "בכבודי", אלא "במכובדים שלי"; כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא, פרק י' פסוק ג') "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"; והיכן דבר? "ונקדש בכבודי".

אם כן, לפי דברי רש"י ה' רמז למשה שיקרה משהו ביום הקמת המשכן; משה הבין את הרמז, אך לא ידע מה בדיוק יקרה.

גם ראב"ע סובר שמשה ידע שיקרה משהו, אך לדעתו דבר ה' אל משה איננו נכתב בתורה, אלא נאמר למשה באופן פרטי, ולכן איננו יכולים למצוא פסוק כזה:

(ג) "הוא אשר דבר ה' "- כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושו בקרובים אליו...

לפי דברי רש"י וראב"ע, משה יודע מראש שעומד לקרות משהו נורא ביום הקמת המשכן; הוא איננו יודע מה בדיוק יקרה, אך במשך כל אותו היום מלווה אותו תחושה של חשש מפני העתיד לקרות.

המדרש מתאר זאת בצורה מאד חזקה:

זה שאמר הכתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע[7]" (קהלת, פרק ח', פסוק ה'); מי היה זה? אהרן, שנאמר "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה". אמר להם משה לאהרן ולבניו: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם... היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים כמה שנאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

"ועת ומשפט יודע לב חכם" (שם) - זה משה, שכבר אמר ליה הקב"ה "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות פרק כ"ט, פסוק מ"ג), מתקדש אני שם במכבדי. והיה משה משמש כל שבעת ימי המלואים והיה מתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו שנאמר "ונקדש בכבודי"...אמר לאהרן שמרו אבל שבעת ימים. א"ל: למה? א"ל: כך אמר לי הקב"ה כי כן צויתי.

כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהן מדת הדין ונשרפו שנאמר "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא, פרק ט', פסוק ב').

בא משה ואמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" (שם, פסוק ג'); והיכן דבר? במדבר סיני "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי". וכן אמר משה לאהרן העת שאמר לי "בקרובי אקדש" חשבתי כי בי או בך יפגע ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך.

"וידום אהרן" - היה לו הדבר לנחמה, לכך נאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע". (מדרש תנחומא [ורשא], פרשת שמיני, סימן א').

המדרש מתאר את משה, היודע שמשהו עתיד להתרחש והוא חושש שהוא עצמו ייפגע, ובכל זאת הוא ממשיך בעבודה כרגיל, אך בגלל החשש הוא מצווה על אהרון ובניו לשמור אבלות, מתוך מחשבה שאולי שמירה זו תציל מפני הרעה העומדת להתרחש.

מדוע משה מבין שחייב לקרות משהו כדי שהמשכן יתקדש? האם נדב ואביהו מתו בגלל שחטאו, או שמותם ביום זה היה מחויב המציאות, גם אם לא היו חוטאים? אולי המדרש מלמדנו, שהחטא (או הטעות) ביום זה היה הכרחי?

"ונקדש בכבודי"

בפעם הראשונה בונים בני האדם "בית לה'", מקום חומרי בו תשרה שכינת ה'. דבר זה איננו פשוט: כיצד יוכלו החומר והמקום המוגבל להכיל את שכינת ה'? כיצד יוכלו בני האדם, בשר ודם, לעמוד בעצמת הקדושה של ירידת כבוד ה' אליהם והשראת השכינה ביניהם, בתוך המחנה שלהם?

משה מבין ש"ונקדש בכבודי" לא יכול לבא בקלות, ובאירוע כזה כל פרט קטן הוא קריטי. העם כולו צריך להיות מוכן להשראת השכינה, אך יותר מכולם צריכים הכוהנים, העושים במלאכת הקודש, להיות זהירים ביותר בכל פרט קטן: בזמן של קרבת אלוקים גדולה כל כך, כל טעות קטנה היא קריטית, ועלולה להיות קטלנית; אין מקום ליוזמה אנושית, הבאה מתוך תחושות אנושיות. לכן, דווקא ה"מקורבים" נתונים לסכנה הגדולה ביותר:

"וסביביו נשערה מאד" (תהילים, פרק נ', פסוק ג') - מדת בשר ודם, מוראו על הרחוקים יותר מקרובים; אבל הקב"ה אינו כן, אלא מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנאמר "בקרובי אקדש". (ילקוט שמעוני, תהילים, רמז תשס).

אך נראה שאף יותר מכך: לא רק שמשה מבין שעלולה להיות סכנה, אלא הוא מבין שברור שתקרה טעות, שתוביל לאסון. מדוע?

באופן פשוט, כדי ללמד את העם להזהר בקדושת ה': אם הכל יעבור בשלום, כיצד ילמדו העם לירא מפני עצמת הקדושה? כיצד ילמדו להיזהר ממנה? לכן, היה הכרח שמישהו יטעה וימות, וכך ילמדו כל העם להיזהר בקדושת המשכן. בנוסף לכך, ניתן להבין שהטעות או החטא ביום זה היו הכרחיים באופן מהותי: השראת שכינה בעצמה גבוהה כל כך, על בני אדם, בשר ודם, איננה יכולה לעבור בשלום. בני האדם אינם מסוגלים להכיל את עצמת הקדושה שבמעמד כזה, ולכן ברור שמשהו לא יהיה בסדר ויהיה קלקול כלשהו[8].

ב. איך להמשיך?

עבודת הקדש צריכה להימשך

לאחר מות נדב ואביהו יש שלוש שיחות בין משה לאהרון. בראשונה, כפי שראינו בהרחבה, משה מנחם את אהרון באמרו שבניו היו ממקרובי ה', ושמותם הביא לכך שכל העם יבין את עצמת הקדושה שבהשראת השכינה.

השיחה השנייה היא ציווי:

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה':
(ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: (פרק ט').

משה מצווה על אהרון ובניו לא להתאבל על המתים. צווי זה קשה ביותר, אך ברור שהרקע לכך הוא החשש "פן תמותו", חשש המלווה את משה לכל אורך חנוכת המשכן. אירוע אחד כבר התרחש - נדב ואביהו מתו - ומשה מבהיר שעדיין צריך להיזהר: כל עוד אנו נמצאים במעמד עם עצמה גבוהה כל כך, אין אפשרות להרשות לעצמנו לעצור את עבודת הקודש ולהתאבל; אין כאן מקום לרגשות ולחולשות אנושיות. עבודת הקודש חייבת להמשך באופן מושלם, ולא - עלול להתרחש מוות נוסף. הקרבה הגדולה אל השכינה מחייבת את האדם להשאיר בצד את רגשותיו ורצונותיו, ולהתמסר כל-כולו אל עבודת ה'.

אהרון ובניו מקבלים את דברי משה ללא ערעור ועושים כדבריו, ולאור כל זאת מפתיעה השיחה השלישית בין משה לאהרון:

(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
(יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'[9]:
(יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה[10] אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:

לכאורה, אהרון קיבל עליו את הדין, והבין שבזמן השראת שכינה עליו להשאיר את רגשותיו בצד ולהמשיך למלא אחר ההוראות באופן מדויק. אולם, מתברר שאהרון ובניו החליטו על דעת עצמם לשנות משהו, ומשה כועס על כך מאד. כעסו של משה מובן על רקע המתח הגדול בו הוא שרוי ביום זה: משה מבין שכל שינוי עלול להיות קריטי, ודווקא לאחר שקרה מקרה אחד של מות הכוהנים בעקבות שינוי, היו צריכים אהרון ובניו להיזהר הרבה יותר. כך מפרש האלשיך:

קצף על בניו הנותרים, להיות כאודים מוצלים מאש, היה ראוי להם להיזהר בל ייכשלו בעניין עבודה כאחיהם, כי כאשר נכווה האדם מאש ראוי לו להיזהר ביותר.

הייטב בעיני ה'?!

בניגוד לשיחות הקודמות, בהן שתק אהרון וקיבל בהסכמה את דבריו של משה כאן אהרון עונה למשה:

(יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה':

מהי תשובתו של אהרון למשה?

לפי רש"י, יש כאן דיון הלכתי בין משה ואהרון - האם היה ראוי לאכול את החטאת בזמן שהם אוננים. משה טען שכל העבודות צריכות להמשיך, למרות האנינות; אהרון טען שהיה צריך להמשיך את כל העבודות המיוחדות לאותו יום של חנוכת המשכן, אך את קרבן חטאת של ראש חדש, שהוא לדורות, לא היו צריכים לאכול כרגיל. לדעת ראב"ע, אהרון ובניו אכלו כמות קטנה, ואחר כך שרפו את השאר. משה לא ידע שהם אכלו, ואהרון אמר למשה שהוא אכל חטאת בכמות אשר תיטב בעיני ה'.

אולם, אם נאזין לדבריו של אהרון וננסה לקלוט את הצליל בו נאמרו, נבחין שדבריו של אהרון אינם נשמעים כדיון הלכתי. הוא איננו עונה למשה בביטחון תשובה חד משמעית וברורה, המציעה הסבר ההגיוני-הלכתי לכך שלא אכל מן החטאת; דבריו של אהרון מתארים את ההתרחשויות, ומסתיימים בסימן שאלה: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?". מדבריו של אהרון משתמע שהוא מרגיש שלא יהיה טוב בעיני ה' להמשיך את הכל כרגיל; אמנם כל העבודות נמשכו כרגיל, ואהרון ובניו נמנעו מלהתאבל, אך אהרון מרגיש שיש לכך גבול - אכילת החטאת לא יכולה להיעשות במצב כזה. מדוע?

שד"ל מפרש זאת כך:

"הן היום הקריבו" - אני וארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ועותנו, לכפר בעדנו, ואף על פי כן קרו אותי כאלה, שמתו שני בני. אם כן, הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום...היתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום? ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בליבנו שעדיין אנו רצויים לפניו וכדאים לכפר על העם, "הייטב בעיני ה'?" - הלא יותר תבער בנו חמתו על זדון לבנו זה.

לדעת שד"ל, אהרון הרגיש שמיתת בניו מורה שיש בו ובבניו חטא שלא הצליח להתכפר על ידי הקרבן, ולכן הוא הרגיש שהוא איננו ראוי לאכול חטאת ולכפר על העם.

רשב"ם (בפרושו לפסוק י"ט) נותן סיבה אחרת לאי אכילת החטאת:

...ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה, "ותקראנה אותי כאלה", והיאך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתנו?

רעיון דומה לכך נמצא בדברי "הכורם"[11]:

הכוונה: אם כבשתי צערי ולא בכיתי כדי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעיני ה' לאכול בשר חטאת מתוך שמחה ונחת, ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קדשים ראוי לאכול בשמחה ולא באבלות.

אהרון מרגיש שהוא איננו יכול לאכול בשר קדשים מתוך עצבות; אמנם הוא ממשיך בעבודתו כרגיל ואיננו מתאבל, אך לעשות מעשה של שמחה הוא איננו יכול.

נחמה ליבוביץ' היטיבה לנסח רעיון זה:

הקורא את הפסוקים כפי שנאמרו, לא יראה בהם כפי פשוטם משא ומתן של הלכה...כי אם כהצטדקות הנאמרת מתוך הרגשת לבו באותו יום מר...אם כי קיבל עליו אהרון את האיסור המיוחד (לא להתאבל) והצדיק את הדין, הרי לא נצטווה אהרון ולא נדרש ממנו שיתמלא שמחה. משום כך אמר לו ליבו שאינו צריך לכפות על עצמו אכילת חטאת, כי אין הקרבן פעולה מאגית....אלא סמל הוא למחשבתו הטהורה של מביאה ושל עושיה. משום כך אמר לו ליבו שאינו צריך לכפות על עצמו אכילת החטאת אשר צריכה להעשות בשמחה גדולה.

ניתן לומר אף יותר מכך: לא רק שהוא לא חייב לאכול חטאת בשמחה, אלא הייטב בעיני ה' שאהרון יאכל חטאת בשמחה? האם ה' היה רוצה שאהרון יתעלם לגמרי ממות בניו? הרי יש משמעות למותם, ואם אהרון איננו שם אל ליבו את משמעות מותם, מתעלם מהמוות לגמרי ואוכל בשמחה - זהו עיוות שלא ייטב בעיני ה'. הרמב"ם (הלכות תעניות, פרק א' הלכות ב'-ג'). אומר שכאשר באה צרה על העם צריך להבין מהי סיבתה ולחזור בתשובה, ולא להתעלם ממנה. כך גם אומר אהרון למשה - לא יתכן "להמשיך הכול כרגיל", ולא בגלל התחושה האנושית הטבעית של אב אשר איננו יכול "להמשיך כרגיל" כשבניו מוטלים מתים לפניו, אלא מתוך תחושה של "הייטב בעיני ה'": לא יתכן שה' מעוניין שבני האדם יתעלמו לגמרי מן המוות. הרי המוות היה אמור לזעזע אותם וללמדם לקח, ואם הם ממשיכים כרגיל, כאילו לא קרה כלום, אז נראה שהם לא מפנימים את משמעות המוות הזה[12].

משה מקבל את דבריו של אהרן[13], ובכך מתבטאת גדולתו:

(כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

ג. פרץ עוזה - בין משה לדוד

בהפטרה אנו מתוודעים לאירוע נוסף, הדומה לאירוע המסופר בפרשתנו: דוד מחליט להעלות את ארון ה' לירושלים; האירוע מלווה בשמחה גדולה, והנה לפתע הכל מתקלקל:

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלוֹקִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:
(ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלוֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים:
(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':
(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: (שמואל ב', פרק ו').

גם בסיפור זה מדובר על יום מיוחד, מעין "חנוכה", וגם כאן מתואר מוות של אחד מן המקורבים, אשר נגרם כתוצאה מהתקרבות יתירה. אולם, יש כמה הבדלים בין הסיפורים, אשר מתוכם ניתן ללמוד דגשים חשובים:

ראשית, מעשה נדב ואביהו תואר על ידי התורה כחטא - "ויקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם"; מתוך כך למדנו שכדי להתקרב אל השכינה יש לעשות את הכל כפי שציווה ה' ללא שינוי. לעומת זאת, מעשהו של עוזה אינו מתואר כחטא, ואולי אף להפך - הוא ניסה "להציל" את ארון ה' מנפילה, ובכל זאת הוא מת[14]. מכאן ניתן ללמוד, שקרבה יתירה אל השכינה יכולה להמית, גם כאשר אין כאן חטא.

הבדל נוסף הוא בתגובת הסובבים: תגובת משה ואהרון (קרוביהם של המתים) היא קבלת הדין, הבנה והשלמה. אהרון ומשה המשיכו בעבודת היום כרגיל, כאילו לא קרה דבר (למעט אי אכילת החטאת). דוד לעומת זאת, לא מוכן לקבל את הדין - "ויחר לדוד", ובעקבות המקרה הוא חש יראה גדולה ואיננו ממשיך בהעלאת הארון, אלא משאירו בבית עובד אדום הגתי. החשש מפני קרבנות נוספים מונע מדוד להמשיך את העלאת ארון ה'.

תגובת דוד מובנת ביותר: אם קרבת אלוקים דורשת רמה גבוהה כל כך שאין אפשרות לבני אדם לעמוד בה, ולכן גם נגרמת מיתה בכל פעם שיש קרבה גדולה, אז בני האדם עלולים לחשוש מקרבת אלוקים, ולהימנע ממנה. אולם, משה מלמדנו הסתכלות אחרת: משה ידע מראש שקרבת ה' הגדולה תתבע קרבנות, ובכל הוא זאת לא נמנע מהקמת המשכן, ועשה בעצמו את כל העבודות. גם לאחר שחששו התאמת ונדב ואביהו מתו, הוא איננו מפסיק את טקס חנוכת המשכן אלא דורש להמשיכו, תוך הקפדה יתירה[15].

משה, אפוא, מלמדנו כי קרבת אלוקים היא אמנם "מסוכנת", אך אין לוותר עליה, אלא להשתדל לעשות ככל יכולתנו כדי להגיע לקרבת אלוקים בצורה הנכונה. אדרבה, העוצמה והסכנה כרוכות זו בזו. הסכנה הגדולה נובעת מהעוצמה המדהימה, והעוצמה המדהימה עשויה לגרום לסכנה. אולם, אם הקב"ה ציווה לבנות משכן, סימן הוא שהעוצמה האלוקית (ברמה זו), יכולה להתחבר עם בני האדם. בני אדם שמתקרבים אל ה' לפי כללי ההלכה, הולכים ומתעלים, הולכים ומתקדשים. החיבור הוא הרצון האלוקי, והוא ממטרות הקב"ה בבניית העולם ובציווי על המשכן. אולם, עם כל זה, החיבור איננו פשוט - חיבור בין 'קרוצי חומר' לבין קדושה אלוקית דורש עבודה מיוחדת וכללים מיוחדים. סטייה מהכללים מסוכנת, אך קרבה על פי הכללים הינה חלק מהרצון האלוקי, והיא זו שנותנת עוצמה וקדושה באדם, מעלה אותו ומשלימתו.



[1] "...כי היום ה' נראה אליכם" (פרק ט', פסוק ד').

[2] על פי המפרשים שהכוונה בפסוק היא לנדב ואביהוא, אך יש שפירשו אחרת (עיינו רש"י ורשב"ם לפסוק זה).

[3] למרות שברור שהיה כאן חטא, שהרי התורה אומרת שבני אהרן הקריבו אש זרה "אשר לא ציוה אותם", זהו אינו הדגש בדברי משה.

[4] כאן מוזכרים במדרש עוד "מנחמים", שהביאו דוגמאות שונות של אנשים שהתנחמו על מות קרוביהם, וריב"ז דוחה את הניחומים הללו.

[5] וכך מפרש הביאור ר' נפתלי הרץ ויזל:

ויראה לי שאיננו לבד שתיקה מקול בכיה, אבל הוא עניין סבלנות ודממת הנפש... כמו 'דום לה' והתחולל לו'... וכן אהרן שקט לבו מהצער ודבקה נפשו בה'...

[6] ואלו הם דבריו:

...כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה...והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני. (רמב"ן לפסוק ג').

כמו כן, הרמב"ן מביא בדבריו כמה דוגמאות המוכיחות שהמילה "דבר" איננה דווקא אמירה, אלא היא יכולה לשמש במשמעות של מחשבה, רצון, או גזירה: "דברתי אני עם לבי" (קהלת פרק א', פסוק ט"ז) - "חשבתי מחשבה זו"; "וזה הדבר אשר מל יהושע" (יהושע פרק ה', פסוק ד') - "זה העניין"; "על דבר הכסף" (בראשית פרק מ"ג, פסוק י"ח) וכן "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'" (שם, פרק כ"ד פסוק נ"א) - "גזר", וכן בפסוק "באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון" (מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ד).

[7] "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם".

[8] בדומה לחטאי בראשית (חטא אדם הראשון, חטא דור המבול, ומגדל בבל) הנובעים מחוסר יכולת של בני האדם לחיות בעולם האידילי. כמו כן, מיד לאחר מעמד הר סיני מתרחש חטא העגל. אירועים אלה מלמדים אותנו שבאופן מהותי בני האדם אינם מסוגלים לעמוד במצבים של עצמות גבוהות מאד, ולכן תמיד במעמדים כאלה יש נפילה וחטא.

[9] מפסוק זה למדו חז"ל שאכילת בשר החטאת על ידי הכהן מהווה חלק מתהליך הכפרה:

מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל? ת"ל "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליכם לפני ה'". הא כיצד? כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. (ספרא, שמיני, פרשה א, ד"ה פרק ב').

[10] יש שני סוגים של קרבן חטאת: חטאת פנימית וחטאת חיצונית. בחטאת פנימית הדם נזרק על מזבח הזהב, הפנימי, ובשרה נשרף כולו; בחטאת חיצונית הדם נזרק על מזבח הנחושת, החיצוני, ובשרה נאכל על ידי הכוהנים:

(יט) הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:...
(כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: (ויקרא, פרק ו').

שעיר החטאת של העם הוא חטאת חיצונית, ולכן הכוהנים היו צריכים לאכול את הבשר.

[11] דבריו הובאו בספרה של נחמה ליבוביץ "עיונים בספר ויקרא", בפרק "הייטב בעיני ה'", עמ' 116.

[12] אולי אף יותר מכך: הימצאות במשכן דורשת מאהרן התנהגות שונה מאבל רגיל של אב על בניו. אולם, גם במציאות גבוהה זו, אסור לרגש הטבעי של "כרחם אב על בניו" להיעלם לגמרי; גם במציאות של עמידה לפני ה', לא אמור אהרן למחוק לגמרי את רגשותיו הטבעיים והאנושיים.

[13] כשם שאהרון מוכן לקבל את דברי משה. גדולתם של משה ואהרון והיחסים המיוחדים כיניהם מתבטאים בנכונות של שניהם לקבל האחד את דברי השני, כפי שראינו בשלוש השיחות בפרשתנו, ובנוסף לכך, ניתן לראות בפרשת חנוכת המשכן את עבודתם המשותפת למען השראת שכינה.

[14] המפרשים אמרו שחטאו היה בכך שלא הבין שהארון איננו יכול ליפול, כי הוא נושא את עצמו.

[15] גם דוד מבין בסופו של דבר עניין זה, ומעלה את הארון לירושלים.