פרשת תולדות: 'אברהם הוליד את יצחק'

  • הרב שמעון קליין

מבוא

 

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"  (בראשית כ"ה, י"ט).

פרשת תולדות פותחת בהצגת נושא: תולדות יצחק והמשכיותו בעולם. 'יצחק בן אברהם' הוא מכונה, ומיד מוסיף הכתוב: 'אברהם הוליד את יצחק'. הלומד תמה: מה הוסיף המשפט השני, שהרי הוא כלול בראשון? אכן אין כאן תוספת עובדות, יש כאן מיקוד שונה. במשפט הראשון הנושא הוא יצחק המאופיין כבנו של אברהם, ובו הקדמה לתיאור תולדותיו. המקרא אינו מסתפק בכך, ומזמין את הקורא לנקודת תצפית נוספת, בה הנושא הוא אברהם. 'נוכחות אב מועצמת' משתקפת מתוספת זו, בה מוצג אברהם כגורם הדומיננטי שעיצב את דמותו של יצחק. כמו אומר הכתוב - רוצה אתה להכיר את תולדות יצחק? צעד
ראשון הוא לחזור דור אחד לאחור, ולהכיר בעובדה שאברהם הוליד את יצחק, נכח והשפיע על עולמו ועל תולדותיו
[1].

בשורות הבאות נצא ל'מסע' מקראי בו נבקש להבין במעט - מי היה יצחק? גם לזהות 'מה בין האב לבין הבן'.
נפתח בפרשיות בהן הולך הבן בדרך אביו:

 

חותם האב על הבן

אירוע ראשון, מכונן, הוא לידתו של יצחק:

וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי: וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק:   (שם, כ"א, א'-ח')

שוב ושוב משויך יצחק אל אביו: שרה מתוארת כמי שילדה בן - לאברהם, לזקוניו; אברהם הוא הקורא לו בשם; גם ברית המילה וגם הציווי עליה - מופנים אליו, ובצורות מייחסו הכתוב כבן אל אביו. דומה שבתיאורים אלו נוכח ניצן ראשון לדומיננטיות שהייתה לאב בחיי בנו[2].

אירוע שני בו נזכר יצחק הוא - העקידה. ככלל, סיפור העקידה מסופר מנקודת מבטו של אברהם, לא של יצחק. עצם השתיקה מלתאר מה עובר על יצחק, כמוה כאמירה  - האירוע המשמעותי מתרחש בתודעת אברהם. תודעת יצחק היא אינה נושא בפרשייה זו. צהר לעמדתו נפתח במשפט היחיד היוצא מפיו:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: (שם כ"ב, ז')

יצחק מבין שאברהם עומד להקריב קרבן, והוא תוהה - היכן הוא השה לעולה? ניתן היה לצפות לתהייה נוקבת יותר, בוודאי אם נאמר שחשד התגנב בליבו שמא הוא העשוי להיות לקרבן. תחת אלו, עוטף יצחק את שאלתו ברכות ובאמון רב: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי". הלומד יודע שאברהם הוא אביו, ובכל אופן חוזר על כך הכתוב פעמיים כביטוי לעמדתו של יצחק[3]. גם אברהם בתשובתו חוזר ומכנהו 'בני':

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי... (שם כ"ב, ח')

המענה לשאלתך, הוא משיב ליצחק - בידי א-להים, והוא שיחליט - 'יראה לו השה לעולה'. לצד זאת הוא ממשיך וקורא לו - 'בני'. דומה שתוספת זו מכילה שתי תנועות בנפשו של אברהם. רחמי אב על בנו, שעה שא-להים עומד להכריע את גורלו. ואולי ביקש גם לשתפו, ברמז, בעמדה הנוראה בה הוא נתון כעת ביחס ל'בנו', כמי שנתבע על ידי א-להים להעלותו לעולה[4]. בעקבות השיתוף - יקבל התיאור העוקב "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" משמעות חדשה. שניהם הולכים יחדיו, זה לצד זה, מוכנים להגשים את שליחות האב ביחס לבנו.

אירוע שלישי: אברהם שולח את עבדו להביא אישה ליצחק (פרק כ"ד). בפתחה של השליחות - שיחה ארוכה ומפורטת המתקיימת בין העבד לבין אברהם ביחס לבחירתה. באירוע זה יצחק אינו מעורב כלל, על אף העובדה שהוא כבר בן ארבעים (שם כ"ה, כ'). אמון מלא יש לו במהלך אותו מוביל אביו, הוא אינו נוטל בו חלק פעיל אלא ממתין לתוצאות[5].

ובפרשתנו: אברהם כבר מת, ומתוארת שורה של אירועים בהם נכנס הבן אל 'נעלי האב' וממשיך את דרכו: ישנו רעב בארץ, ויצחק הולך אל אבימלך מלך גרר (שם כ"ו, א') בן בריתו של אברהם אביו (שם כ"א); בגרר הוא דואג שמא יהרגוהו על דבר אשתו: "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא" (שם, ז'), והמענה שלו למציאות הוא המענה שהיה לאביו במציאות דומה: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"  (שם כ', א'-ב');  יצחק עוזב את גרר ויושב בנחל גרר, במקום בו חפר אברהם בארות, והוא חוזר וחופרן לאחר שסתמום פלשתים: "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם, י"ז). עבודת שימור למפעלו של אביו - בחפירת הבארות, ובשמות שהוא קורא להן - כשמות שקרא להן אביו. שוב ושוב מכונה אברהם - 'אביו', במהלך אירוע זה, ובכך מצייר את הכתוב את עמדת הבן הממשיך את דרך אביו.

 

פער בין האב לבנו

עד כאן - סקירת נקודות הדמיון בין הבן לבין האב. כעת,  נתבונן במתחולל בנפש השניים - והרי לנו פרדוקס: היאך ניתן להמשיך את דרכו של אדם מקורי, פורץ וסולל דרכים חדשות? כזה היה אברהם, איש שיצא לדרך חדשה, התנתק מארץ, מולדת ומשפחה, יזם וחידש. אם יבחר יצחק להעתיק את תנועת נפש אביו, הרי שגם הוא עשוי לסלול דרך, להציב פתרונות חדשים, ובפועל יתנתק מדרך אברהם - ממש כפי שהתנתק אברהם מדרך תרח אביו! ואם יבחר באורחות חייו של אביו, הוא עשוי למצוא את עצמו - בעמדתו הרוחנית, רחוק מתנועת ההתחדשות שכל כך אפיינה את אביו! יצחק בחר בדרך השנייה. כל המביט באיש ובדרכו, רואה את הפער הגדול הקיים בינו ובין אברהם. באופן פרדוקסאלי, ככל שהתמיד ללכת בדרך אביו, כך גדל הפער בין השניים: בין דרך החידוש של האב, לבין דרך ההמשכיות של הבן, בין היצירתי לבין הקבוע.

כהמחשה לפער ביניהם, נתייחס לאחת מן התכונות הבולטות שהיו לאברהם - מידת ההכלה - בתוך משפחתו, וביחסיו עם העמים סביבו.

במעגל החיים המשפחתי, אברהם רואה את יצחק ואת ישמעאל כמי שממשיכים אותו ואת דרכו. בניגוד לכינויו 'בן האמה', בפי שרה ובפי ה' (שם כ"א, י'; כ"א, י"ג), אברהם מתייחס אליו כאל בנו - ומבטא בכך התנגדות לדחייתו[6].  שונה ממנו הוא יצחק, האוהב את אחד משני בניו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כ"ח). לימים מתורגמת אהבה זו לברכה שהוא מייעד לו. למעשה מקבלה יעקב במרמה, ולתחנוניו של עשיו - "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (שם ל"ו) משיב יצחק: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (שם ל"ה). עשיו אינו מרפה, והוא שואל: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי"? (ל"ח), והמעיין בברכה שנותרה, מבין שאכן כך הוא. ליצחק ישנה ברכה אחת לבן אחד, לא לשניים. כמה רחוקה היא הכרעה מצרנית זו מיחסו של אברהם אל בניו.

 

עם העמים אשר סביבם

פער גדול קיים בין אופייה של מערכת היחסים שהייתה לאברהם עם הסובבים אותו - עמים אחרים, לבין מערכת היחסים שהייתה ליצחק בהקשר זה. נמחיש בדוגמא מן היחסים שהיו לשניהם עם אבימלך מלך גרר.

בתקופת אברהם: א-להים נגלה אל אבימלך ומזהירו - "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". אבימלך מיידע את אנשיו, ותגובתם היא "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". לאחר מכן: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב: וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ" (כ', י"ד-י"ח). אבימלך משיב את שרה לאברהם, מזמין את אברהם לשבת בארצו, ואף מפצה כספית את שרה. אברהם מצידו פותח בתפילה לרפואת אבימלך והסובבים אותו[7].

בתקופת יצחק לעומת זאת, א-להים לא נגלה אל אבימלך, והאופן בו מתבררת זהות רבקה כאשתו של יצחק שונה בתכלית: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (שם כ"ו, ח'). בתגובה, פונה אבימלך בטענות אל יצחק "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם" (שם כ"ו, י'). במקביל הוא פוקד על בני עמו "וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת" (שם כ"ו, י"א) - משמע שללא אזהרתו היו פוגעים ביצחק. בניגוד ליחסו האוהד של אבימלך אל אברהם, כעת מתפתח סכסוך בין הפלשתים לבין יצחק: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה': וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (בראשית כ"ו, י"ב-ט"ז). מערכת היחסים שלו עם הפלשתים ועם אבימלך עולה על שרטון, ובעקבות קנאה שהם מקנאים בו, הם מבקשים את ריחוקו מהם.

 התחנה הבאה היא נחל גרר, וגם בה הוא נתקל בשטנה ובשנאה. מעניין הוא התיאור הבא: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם כ"ו, י"ח). כל עוד חי אברהם לא פגעו הפלשתים בבארות, ורק לאחר מותו הם סתמום. ניתן לראות בכך עדות נוספת למעמדו של אברהם בעיניהם בחייו, ולעובדה שיצחק אינו ממלא את החלל שנוצר[8].

 

אב המון גויים

'דומה שפער זה במידת ההכלה, קשור לעובדת החיים הבסיסית, השונה כל כך בין השניים.

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם י"ב, א') אומר א-להים לאברהם כשהוא בן שבעים וחמש שנה, ובמילים אלו הוא נתלש ממעגלי החיים בהם היה נתון. כמו מושיט לו א-להים יד ואומר - 'בוא עִמי' ומייעד אותו לגדולות. אברהם הוא איש שהורם מעם. 'נשיא א-להים' בלשונם של בני חת (בפרק כ"ג), או 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ' - בלשונו של מלכי צדק (בפרק י"ד). עמדה זו של מי שהורם מעם מצד אחד, ומצד שני - נועד להביא בשורה לאנושות כולה, מציבה אותו כמי שאינו מתמודד על מגרש אחד עם האנשים הנתונים סביבו. שליחות הוטלה עליו, וגם סוג של אחריות להביא בשורה לעולם, ואלו יוצרים בנפשו את עמדת ההכלה - במיטבה.

כמה מיוחדת היא העובדה שבספר בראשית חוזר על עצמו תיאור ה'תולדות' - ביחס לכלל הדמויות המרכזיות, שבתולדותיהן העמידו תשתית לקיומו של עולם. כך בתיאור תולדות אדם (פרק א') נוח (פרק ו') בני נוח (פרק י'), שם (פרק י"א), תרח (פרק י"א), ישמעאל (פרק כ"ה), יצחק (פרק כ"ה), עשיו (פרק ל"ו) ויעקב (פרק ל"ז)[9]. אדם אחד אינו נזכר בכל אלו - אברהם. חסרונו בולט, ובמידה רבה הוא פלאי[10]. דומה ששתיקה זו מצטרפת אל תפישה המוצגת במקרא שוב ושוב[11], הרואה באברהם דמותו של אבי האנושות, כמי שתולדותיו הן מעבר לשושלת הפיזית של צאצאיו.

שונה ממנו הוא יצחק. מעולם הוא לא הכיר מציאות אחרת, זולת חזונו של אברהם - שהיה לו כמו מובן מאליו. הזמנה מא-להים לא הייתה לו, ויתירה מכך - גם להתגלות הוא כמעט ולא זכה (התגלות מתוארת בעקבות הרעב, עם ירידתו אל גרר בפרק כ"ו). יצחק לא הכיר באמת מציאות אחרת, והעמדה המורמת נדמתה לו כמובנת מאליה, לא איפשרה לו לחוש את 'אוויר ההרים' בו הוא נתון ולהכיל ממנו את העולם כולו.

מהו בכל אופן ייעודו של יצחק? דומה שתשובה לכך נוכחת בדיבורו של א-להים אליו:

 

ייעודו של יצחק

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה (שם כ"ו, א')

בפסוקים אלו מיוחס הרעב בימי יצחק אל הרעב הראשון שהיה בימי אברהם. ייחוס זה מזמין השוואה - היאך התמודד אברהם עם הרעב, והיאך מתמודד יצחק בנו עם מצב דומה. אברהם יורד למצרים, מפאת כובד הרעב: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (י"ב, י'). יצחק כצעד ראשון הולך אל אבימלך מלך גרר - בן בריתו של אביו. והנה פונה אליו א-להים: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה (שם כ"ו, ב'). הוראה זו מלמדת על מחשבתו לרדת מצרימה - בדומה לאברהם אביו שבעת הרעב ירד מצרימה (שם י"ב). כעת מקדימו א-להים ואומר לו:

"שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שם כ"ו, ג'-ה').

בניגוד לאברהם הנודד ממקום למקום בארץ, ובעת הצורך אף מחוצה לה, מצטווה יצחק לשכון 'בארץ אשר אומר אליך'. לא לצאת ממנה[12], וגם בה נדודיו יהיו מועטים[13]. דומה, שהפער ביניהם מקפל בתוכו את עומק סיפורם. אברהם נתבע לצאת לדרך חדשה, וחייו היו בתנועה מתמדת, במעבר ממקום למקום, במפגשים רבים ובבריתות[14]. ליצחק אומר א-להים "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת", ומילים אלו הן סמליות - לא אל השינוי והתנועה, כן אל הקביעות במקום, ואל מה שמקופל בעמדה רוחנית זו[15].

א-להים ממשיך: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" - מבטיח את הארץ ליצחק ולזרעו. דומה שגם כעת ניכר ההבדל שבין השניים. אברהם הובטח על הארץ עבור זרעו, כשהקשר שלו אליה הוא מופשט, וכעת נתפשת ישיבת יצחק הקבוע בה כצעד בנתינתה - לו ולזרעו[16]. "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" - הנושא הוא השבועה לאברהם אביך, אליה מחויב א-להים, להמשיכה ולהקימה.

בהתגלות זו מייעד א-להים את יצחק, ומזמין אותו להמשיך את המפעל הגדול של אביו - מזווית אחרת. אברהם עשה את הצעד הראשון, וכעת נתבעת תנועת נפש אחרת, של קביעות והמשכיות, הפנמה וסוג של עיכול. יצחק מוזמן לסוג זה של עבודה, ועליה מבטיחו א-להים: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ".

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

 

עורך: מתנאל בן אבי

 

 



[1] לשם השוואה: כמה פסוקים קודם לתיאור זה, מובא תיאור דומה ביחס לישמעאל: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם (שם כ"ה, י"ב). בדומה לשיוכו של יצחק, גם שיוכו של ישמעאל הוא כפול. יחד עם זאת בשיוך הנוסף לא מתואר אברהם כמי שהולידו, כי אם הגר המצרית כמי שילדה אותו לאברהם. משמעות: מורשת אברהם מועברת ומעוצבת מחדש דרך הגר. עוד יש לציין את העובדה שפתיחה בלשון המציינת 'תולדות' בהקשר של המשכיות, נזכרת תשע פעמים בספר בראשית, ופעמיים נוספות - בספר במדבר ובמגילת רות. אין מופע אחיד לאלו, ובכל תיאור מקופל סיפור אחר. לדוגמא: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (בראשית ו', ט-י). אין ציון לשם אביו של נוח, יש ציון לצדקותו כביטוי ראשון לתולדותיו, ומיד לאחר מכן מתוארים תולדותיו בדמות שלשת בניו; "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן..." (בראשית י', א'-ל"ב). - כאן התיאור הוא של בני נוח לאחר המבול, ומיד לאחר מכן ציונם של שבעים צאצאים (לימים - שבעים אומות); המופע הבא: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" (בראשית י"א, י'-כ"ו) - תיאור לשרשרת הדורות החל משם ועד תרח אבי אברהם. באף אחד מן המופעים במקרא אין תיאור דומה ל"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", בו חוזר הכתוב ומתאר את האב שהוליד את הבן שתולדותיו מתוארים בפרשייה (ראה הרחבה בהערה 9).

[2] הקורא עשוי להיות נבוך נוכח דחיקתה של שרה, המתוארת כיולדת בן 'לאברהם', ולא לעצמה. אכן, נוכחותה מצומצמת מצד אחד, אך היא נוכחת בהיבטים אחרים של האירוע: כך בפסוק הפותח את הפרשה, בו היא ניצבת במרכז, לא אברהם: וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (שם כ"א, א'). פתיחה זו מתארת את הפקידה הא-להית - זכירת ה' את שרה במובן הפנימי של מושג זה, נוכחות ופקידה המחוללים את עצם קיומו. ובהמשך - וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כ"א ט'-י') - שרה מכנה את ישמעאל  "בן האמה", בניגוד לאברהם המתייחס אליו כאל 'בנו'. א-להים מקבל את עמדתה, ורק יצחק, לא ישמעאל זוכה להיכלל בזרעו של אברהם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (יב). שני תיאורים אלו מעמידים את שרה כמי שמשלימה את אברהם בשני תחומים: בפקידה - היא מוצבת בליבו של הסיפור, כמי שהצעד הראשון להבאתו לעולם משויך אליה. ובמילותיה - "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" היא מתייצבת בעמדה של מי שהכריעה: 'יצחק הוא ממשיכו של אברהם, לא ישמעאל'. ובחזרה אל שאלת הדומיננטיות של אברהם בעולמו של יצחק - ניתן בעקבות אלו לראות את שרה כנוכחת לצידו של אברהם, במגרש פנימי יותר, מחוללת את קיומו של יצחק, ו'ברת סמכא' ביחס למעמדו.

[3] פעם ראשונה בפי המספר המקראי המתאר את פנייתו אל אביו - ומעמיד את תשתית השאלה כשאלת בן את אביו. פעם נוספת - "וַיֹּאמֶר אָבִי" כשיתוף לתנועת הנפש אשר ליוותה את דיבורו.

[4]הנושא בדברי א-להים הוא בנו: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם, ב').

[5]גם בצלע האחרונה של שליחות העבד - בתיאור המפגש בינו לבין רבקה, הוא מוצג כמובל לא כמוביל. יצחק יוצא לשוח בשדה, ללא כוונה להיפגש עם מי שמיועדת להיות אשתו, רבקה רואה אותו, שואלת לזהותו, ותשובת העבד היא - 'הוא אדוני'. מכאן ואילך מוכרע הסיפור ללא הובלה מכוונת של יצחק: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כ"ד, ס"ד-ס"ה).

[6] כך בתגובתו לבשורה הא-להית הראשונה על הולדת יצחק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית י"ז, ט"ו). א-להים מבשרו על בן שייוולד משרה, והוא, אברהם, מביע את שביעות רצונו מישמעאל. בהמשך מבחין א-להים בין השניים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (שם י"ט-כ"א). אברהם אינו מגיב לנבואה זו. מאוחר יותר מתברר עד כמה קשה הייתה בעיניו דחיית ישמעאל, בהגיבו על תביעת שרה לגרשו. שרה אומרת "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כ"א, י'), ותגובתו קשה מאד: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (שם כ"א, י"א).

[7]הפער הוא תפישתי, ולא מעשי, שהרי למעשה גם אברהם נתבע להכריע הכרעה כואבת ביחס לישמעאל, בניגוד לרצונו.

דוגמאות נוספות למערכת הקשרים שהייתה לו עם עמים ועם מלכים: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם" (בראשית י"ד, י"ג) אברהם כורת ברית עם אשכול וממרא, והם מסייעים לו במלחמתו בארבעת המלכים; אחרי נצחונו במלחמה, יוצאים אליו מלך סדום ומלכיצדק מלך שלם ומברכים אותו (שם י"ד, י"ז-כ'); א-להים משנה את שמו לאברהם, וההקשר הוא "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (י"ז, ד'-ו'); אברהם מכניס אורחים זרים (שם י"ז); ואף מתפלל על סדום החטאה.

[8] בהמשך יצחק כורת עמם ברית, אבל בסיסה אינו הקשר והקרבה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (שם כ"ו, כ"ז). בתשובתם, הם אינם מכחישים את דבר השנאה, אלא מדברים על כך שראו שה' עמו: "וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ" (שם כ"ו, כ"ח).

[9] עשר פעמים מופיע ביטוי זה בספר בראשית. המופע הראשון הוא בפתיחה לפרק ב' בבראשית "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב', ד), בשונה ממנו התשעה האחרים מתייחסים לתולדותיה של דמות או משפחה מסוימת. מן המופע הראשון ניתן ללמוד על פשר מושג זה שאינו מצטמצם בהיבט הפיזי - המשכיות המשפחה, אלא בתהליכי התפתחות במובנים רחבים יותר.      
שני תיאורי תולדות נוספים במקרא: למשפחת הכהונה (במדבר פרק ג') ולמשפחת המלכות בחיתומה של מגילת רות.

[10] חלל זה זוכה להשלמה בתורה שבעל פה, במדרשים רבים המייחסים את סיפור ה'תולדות' הראשון המופיע בתורה,  בפתיחה לפרק ב' בבראשית - לאברהם. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם... " (בראשית ב', ד) אומר הכתוב, ומדרשים רבים מצביעים על המילה 'בהבראם' ומזהים בה את אברהם. דומה שכך היא המשמעות: פסוק זה פותח את תיאורי פרק ב' בספר בראשית, פרק בו האדם עומד במרכז, ומוטלת עליו אחריות על המציאות כולה (ראה בהרחבה בעיוננו בפרשת בראשית 'תולדות השמים והארץ'). שיוכן של תולדות אלו, המתייחסות אל הבריאה, מייעדות אותה ומטילות את האחריות על האדם שבפרק ב', מיוחסות במדרש לאברהם, וכמו מעידות על פועלו שאינו מצטמצם בתוך גבול ישראל. דוגמא למדרשים: "בהבראם. באברהם בראה, נסתכל הקדוש ברוך הוא במעשה אברהם וברא את העולם" (מדרש אגדה בראשית ב', ד'); "אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם..." (בראשית רבה פרשה יב).

[11]ראה עיוננו לפרשת לך לך, ובעיוננו לפרשת חיי שרה.

[12] ובמדרש: "גור בארץ הזאת. א"ר הושעיא: אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה עולה תמימה, מה עולה יוצאה חוץ לקלעים נפסלה, אף אתה אסור לצאת חוצה לארץ" (פסיקתא זוטרתא לבראשית, תולדות כ"ו, ג).

[13] יצחק באופן בסיסי יושב בבאר לחי רואי (שם כ"ד, ס"ב; כ"ה, י"א), כעת הוא עוזב אותה ועובר אל גרר, מגרר הוא יעבור אל נחל גרר ומשם אל באר שבע (שם כ"ו, כ"ג).

[14] עם עלייתו אל הארץ הוא חי בה חיי נדודים (ראה בעיוננו לפרשת לך לך), את לוט הוא מצרף אליו בשלב ראשון, ישנו רעב והוא יורד מצרימה, מתמודד עם פרעה (שם י"ב), מתהלך בארץ לאורכה ולרחבה; יוצא למלחמה נועזת בארבעת המלכים ומשחרר את לוט ואת הרכוש שנלקח בשבי (שם י"ד); זוכה להתגלות בברית בין הבתרים המשתפת אותו במה שעתיד לקרות (שם ט"ו); יוצא להגנת סדום (שם י"ח); יורד לגרר (שם כ'); מקיים מפגש מחודש עם אבימלך וכורת עמו ברית (שם כ"ב) ועוד. 

[15]תכונה זו של יצחק קשורה גם לעובדה בסיסית פשוטה: יצחק נולד כאשר אברהם היה בן מאה, לא בתקופה בה נדד אברהם ממקום למקום, והוא בא אל מציאות חיים אחרת, רגועה יותר, לא אל התנועה המתמדת ממקום למקום.

[16] כך נאמר בראשונה לאברהם: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו (שם, י"ב, ז'), והמשמעות הפשוטה היא, 'לזרעך' - ועדיין לא לך. כך הבינו גם חכמים במדרש, בייחסם את התפישה כאילו הארץ כבר ניתנה ללוט, ללא הסכמת א-להים: "... אמר להם הקדוש ברוך הוא כך אמרתי לו: לזרעך נתתי. אימתי? לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ (בראשית רבה לך לך, מ"א, ה').

אמנם, ישנו מקור נוסף, בו מבטיחו א-להים: "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּילְךָ אֶתְּנֶנָּה" (שם י"ג, י"ד-י"ז).

פעמיים מתוארת נתינה לאברהם, ומתבקשת השאלה - מה השתנה? דומה שכאן הביטוי 'לך', אינו פרסונאלי, לך אברהם באופן אישי (ובניגוד ל'זרעך'), כי אם 'לך' בהתייחסות לעם שאתה הוא נציגו. ההקשר - 'אחרי היפרד לוט מעליו'. קודם לכן לוט היה אמור לנחול עמו, כעת, נדחה לוט מן הירושה, והארץ כולה מובטחת לאברהם. הפירוש המוצע בדברנו מבחין בין שני חלקים: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה" - לך כעם. "וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" - במעגל שני ההתייחסות היא האופק ההיסטורי, העתיד המיוצג על ידי זרעך. בציר זה מתחדשת ההבטחה - לעולם.  במופע הנוסף מצווה א-להים את אברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרחבה - "כִּילְךָ אֶתְּנֶנָּה" - שוב במשמעות של עם שאתה עומד בראשו, ולא כאמירה שאתה אישית עומד לזכות במקומות אלו (בלשון חכמים בגמרא: "ורבנן? (הסוברים שקרקע אינה נקנית בהליכת הרבים בה) התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו" (בבא בתרא ק', ע"א).