פרשת תולדות: המהפך באורחות החיים

  • הרב יואל בן נון
א. הויכוח על רמת החיים בבית יצחק[1]
 
גדולי פרשנינו, רבי אברהם אבן עזרא והרמב"ן, דנו ברמת החיים בביתו של יצחק אבינו. כך הציג את המחלוקת הרמב"ן:
 
"ורבי אברהם משתבש בכאן מאוד, שאמר כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין ממון לאביו [והוסיף]: ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו בא לידי עוני בזקוניו. והעֵד – שהיה יצחק אוהב את עֵשו בעבור צידו, ואילו היה לחם רב בבית אביו והוא נכבד בעיניו לא מכר את בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו בכל יום אוכל מטעמים, מה טעם יאמר אליו 'והביאה לי ציד' (כ"ז, ד')? ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות? ולא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שאמר 'ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבֹּש' (כ"ח, כ'). למה לא שלחה לו הון, והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן? ... כל אלו דבריו.     

ואני תמה מי עיוור עיני שכלו בזה?! כי הנה אברהם הניח לו הון רב, ואבד העושר ההוא מיד קודם העניין הזה, ומפני זה [לדעתו] בָּזָה את הבכורה... ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים עד כי גדל מאד ויקנאו בו שרי פלשתים!? ואחרי כן חזר לעוניו והתאווה לציד בנו והמטעמים!? ואין אלו רק דברי שחוק! ועוד כי הכתוב אמר: 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו' (כ"ה, י"א), והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד, ואיה ברכתו שאיבד הון אביו והעני? ואחרי כן: 'ואהיה עמך ואברכך' (כ"ו, ג'), העשיר! והעני אחרי כן? ... אבל ביזוי הבכורה לעֵשו לאכזריות לבו... ולא נתנו [הון] ביד יעקב כי בורח היה, ולא בידיעת אחיו יצא מן הארץ לבדו..."   (רמב"ן בראשית כ"ה, ל"ד)
 
מי שאינו מכיר את דרכם של פרשנינו, עשוי אמנם לתמוה על עצם הוויכוח, על חשיבות הנושא ובפרט על הטונים הגבוהים והחריפים הנשמעים בעקביו. כמו כן, סביר להניח שהיסטוריונים יפרשו את הויכוח כשתי השקפות החיים הבאות לידי ביטוי על רקע איכות החיים בספרד בימי 'תור הזהב' ואחריו, ובפרט על רקע חייהם האישיים של ראב"ע ושל רמב"ן.[2] אין להתעלם לגמרי מקו השפעה מעניין זה, אך חשיבותו בעיניי שולית.
 
לדעתי, השאלה בה עסקו פרשנינו היא חשובה ועקרונית ביותר להבנת ספר בראשית. השאלה ממה התפרנס יצחק אבינו ומה הייתה רמת החיים בביתו, האם היה זה בית עשיר כבית אברהם (ויעקב) או בית עני, חשובה במיוחד מפני חריגותו הכללית של יצחק בין האבות.
 
סיפורו של יצחק מועט ומצומצם בהיקפו, והפסיביות בולטת בו בכל מקום. פרק אחד בלבד (כ"ו) מוקדש ליצחק כשהוא לעצמו!
 
בפרק זה, כל פעילותו ממשיכה לכאורה את חפירת הבארות של אברהם, ואת החיכוך עם אבימלך ועם פלשתים על רקע הבארות ועל רקע נטילת הנשים למלך. גם הבטחות ה' לאברהם חוזרות ונאמרות ליצחק בזכות אביו: "בעבור אברהם עבדי" (בראשית כ"ו, כ"ד), "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי וישמֹר משמרתי מצו ֹתי חֻקותי ותורֹתי" (שם, ה').
 
אבל, כפי שנראה, זוהי קריאה שטחית בלבד.
 
ב. האבות – סוחרים ולא רק רועים
 
משלח ידם של האבות היה, לכאורה, המרעה, כפי שנאמר לפרעה שנים אחר כך, על ידי אחי יוסף:
 
"רֹעֵה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבֹתינו"    (בראשית מ"ז, ג')
 
עיון נמרץ יותר, דווקא בפרשה זו, עשוי להוליד מסקנה שונה: יוסף ואחיו תכננו בקפדנות את דבריהם בפני פרעה, כדי שיֵרָאו כאנשים פשוטים מאוד - רועי צאן ("תועבת מצרים", שם מ"ו, ל"ד), חסרי השכלה, חסרי ידיעות או מיומנות כלשהי. הם השקיעו מאמץ גדול בהצגת 'הפרופיל הנמוך', בתקווה שדבריהם ישכנעו את פרעה. חששם, הוא חששו של יעקב (שיוסף שלח להרגיעו, שם מ"ד, י'), ברור מתוך דברי פרעה ומתוך דבריהם: שמא ירצה פרעה לגייסם לשירותו בתפקידים שונים, ויפזר את המשפחה בכל ארץ מצרים. מטרתם אחת: לשבת ביחד בארץ גושן, ולשמור על אחדות המשפחה!
 
דברי פרעה מסכמים בבירור מצב זה:
 
"ויאמר פרעה אל יוסף לאמר: אביך ואחיך באו אליך; ארץ מצרים לפניך הִוא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך –  יֵשבו בארץ גֹשן –  ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי"  (שם מ"ז, ה'-ו')
 
ברור, שהאבות עסקו גם בעדרי צאן ובמרעה. אך יש לבדוק, האם היה זה משלח ידם העיקרי/הבלעדי? האם רעו בעצמם את צאנם כיעקב בבית לבן, או שמא היו להם רועים בשירותם: בנים, 'אחים', רועים ועבדים?[3]
 
אם לא המרעה היה עיקר עיסוקם, ואם היו להם רועים בשירותם, במה עוד עסקו האבות למחייתם?
 
פסוקים רבים מרמזים על כך שהאבות עסקו במסחר על דרכי השיירות.[4] משפחות תרח, אברהם, נחור ולוט וצאצאיהם (המדיָנים, בני קטורה ובני ישמעאל), ואף משפחת יעקב, משעה שהשתחרר מלבן כאיש עצמאי ועשיר, היו משפחות סוחרים עשירות.[5]
 
מחד, היו להן עדרים גדולים (שהבנים הצעירים או רועים מיוחדים היו מופקדים עליהם, כמו עבדי יעקב, שם ל"ב, י"ז-כ"א). מאידך, בשיירות היו מוליכים סחורות יקרות (שם כ"ד, י'), תבלינים ובשמים מארצות קדם ומן הגלעד בואכה מצרימה (שם ל"ז, כ"ה, כ"ח). אפילו בשנים קשות של בצורת, כשלא היה לחם לאכול אך היה כסף לקנות, היו סחורות יקרות כאלה מצויות בבית יעקב (שם מ"ג, י"א).
 
דווקא רועי הצאן ועובדי האדמה היו החריגים. כך, יהודה, שגזז את צאנו בעצמו עם רעהו ה"עֲדֻלָמי", עשה זאת דווקא כאשר פתח בחיים עצמאיים אחרי שירד "מאת אֶחָיו" (שם ל"ח, א'). יעקב, שרעה בעצמו את צאן לבן עשרים שנה, עשה זאת אחרי בריחתו מעֵשו (שם ל"א, ל"ח-מ"א). גם יצחק, שעבד בעצמו את האדמה, זרע וחפר בארות ועשה חיל, היה שונה. דוגמאות אלו הם החריגים בספר בראשית, ביחס לאורח החיים הקבוע של משפחות תרח ואברהם.
 
ג. חקלאי חופר בארות – עולה תמימה
 
אברהם אמנם כבר סימן את הכיוון של ארץ גרר[6] וחפירת בארות, אבל רק יצחק מימש אותו הלכה למעשה.
 
יצחק ההיה החריג בין האבות, ופרש מרצונו ממסחר השיירות ומאורח חיי האבות, והשאיר אותם לישמעאלים ולמדיָנים, צאצאי בית אברהם שמסביב. הוא לא ירד למצרים, ולא יצא מן הארץ בה נולד! מהפך זה קשור בוודאי לדבר ה' המפורש אליו:[7]
 
"אַל תֵרֵד מצרימה, שְכֹן בארץ אשר אֹמַר אליך!
גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך...
וישב יצחק בגרר!...
ויזרע יצחק בארץ ההִוא וימצא בשנה ההִוא מאה שערים, ויברכהו ה'!" (שם כ"ו, ב'-ג', ו', י"ב)
 
זהו מהפך אידאולוגי באורח החיים של משפחת האבות, ולמעשה הניסיון היחיד לשנות כליל את אורח החיים. יצחק התיישב בארץ גרר והפך לחקלאי, איש שדה! בכך קיים את מצוות ה' לאברהם, ואישית אליו. הוא השאיר את העושר ואת המסחר לישמעאל ולבניו, והתחיל מאפס.
 
מי שיודע אלו מהפכים כלכליים עלולים להתרחש בחיי חקלאים, בפרט בארץ גרר, בגבול הדרומי של הארץ החקלאית, לא יופתע כלל משנים של מחסור בצד שנים של ברכה.
 
צדקו אם כן, דברי ראב"ע, אף כי לא כפי שנתכוון; לא ביש מזל כאן אלא שינוי כל אורחות החיים, במודע, בדבר ה'! בהסבר זה, כל טענותיו של רמב"ן נופלות, ואף הרמב"ן עשוי היה להודות בכך. מסתבר שאין פה שום קללה או בטלנות של מאבד נכסי אביו כלא יוצלח, אלא ברכת ה' בדרך חדשה ושונה.
 
האבן עזרא לא הסביר מדוע העני יצחק, ולכן תקף רמב"ן את פירושו, במידה של צדק. אבל יצחק לא איבד סתם כך את רכוש אביו, אלא פרש מן המסחר ומן העושר הכרוך בו כדי להתחיל מבראשית: להתיישב בארץ, לעבדהּ ולשמרהּ.
 
ברכת ה' דווקא שרתה במעשיו, עד שהצליח מאוד בזמן קצר. אולם, אז החלו פלשתים לקנאו ולרדפו, לגרשו ולסתום בארותיו, הרבה מעבר לגזילת הבאר מאברהם (שם כ"א, כ"ה-כ"ו). הם דחקו בו מעֵשֶׂק לשִׂטנה, ומשִׂטנה לרחובות, עד שעלה וישב בבאר שבע. גם שם עשה חיל וצבר עושר. אולם, עושר זה לא היה בסגנון עושרם של משפחות הסוחרים הנודדים בדרכי השיירות, המשקיעים את הונם בסחורות יקרות, בעדרים, ובכל מה שאפשר לקחת וללכת אם יש צרה או קושי. עושרו של יצחק היה מחובר לקרקע. לכן, אהב יצחק החקלאי את עֵשו הלוחם, "איש שדה" (שם כ"ה, כ"ז-כ"ח), שיוכל להגן על שדה ועל באר, על אדמה ועל יבול. "יעקב איש תם יֹשֵב אֹהלים" בוודאי לא יוכל לעשות כן. כמו תמיד, בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, החקלאי מוליד את הלוחם...
 
ד. פרק כ"ו – פרקו של יצחק
 
עכשיו נוכל לקרוא במבט מחודש ובעיון את הפרק הבלעדי של יצחק אבינו, פרק כ"ו.
 
פרק זה הוא הפרק היחיד שבו יצחק מופיע כדמות שעומדת בפני עצמה. עד הנה מופיע יצחק כטפל לאברהם. עד עתה, בלידתו, בעקדתו, בהצלתו עם הורדתו ממזבח העקדה, ובנישואיו – אברהם פעל בו ומסביבו, והוא היה פסיבי. מלידתו הוא היה התגשמות של בשורת הצחוק, השמחה והישועה. כולם דיברו בו, אך הוא עצמו (לכאורה) לא פעל, לא יצר ולא יזם.
 
בהמשך פרשת תולדות (כ"ז-כ"ח) כבר כהו עיניו, ובניו נאבקו על ברכתו ועל ירושתו, כשם שנאבקו בצעירותם על הבכורה. רק בפרק כ"ו עומד לפנינו יצחק כאב בין האבות. הוא עומד כממשיכו של אברהם, אבל מאידך גם כעומד בפני עצמו: כעולה תמימה, שאין חוצה לארץ כדאי לו.
 
כאן נדרשת השוואה בין אברהם לבין יצחק. ייחודו של יצחק עולה מתוך ההשוואה הזאת, המהווה מפתח להבנת הפרק ולדמותו של יצחק בכלל.
 
אברהם



 
יצחק (פרק כ"ו)
"ויהי רעב בארץ..." (י"ב, י')
"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה" (א')
"וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" (שם)
"וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה..."(ב')
"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ויגר בגרר" (כ', א')
 
"ויאמר ה' אל אברם: לֶךְ לְךָ... אל הארץ אשר אראך" (י"ב, א')
"ויאמר קח נא את בנך... ולֶךְ לְךָ אל ארץ המֹריה... על אחד ההרים אשר אֹמר אליך" (כ"ב, ב')
"שכֹן בארץ אשר אֹמר אליך" (שם)
"גור בארץ הזאת!" (ג)
"כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (י"ג, ט"ו)
"ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל..." (שם)
"ויאמר: בי נשבעתי נאֻם ה'...
כי ברך אברכך" (כ"ב, ט"ז-י"ז)
"והקִמֹתי את השבֻעה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (שם)
"והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים" (שם)
"והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (ד')
"ויִרַש זרעך את שער אֹיביו" (שם)
"ונתתי לזרעך את כל הארצות האל" (ד')
"והתברכו בזרעך כל גויי הארץ; עקב אשר שמעת בקֹלי" (כ"ב, י"ז-י"ח)
"והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.
עקב אשר שמע אברהם בקֹלי..." (ד'-ה')
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דִּבֶּר עליו" (י"ח, י"ט)
"וישמֹר משמרתִי, מצוֹתַי חֻקותַי ותורֹתָי" (ה')
"ויאהל אברהם ויבֹא וישב באלֹני ממרא אשר בחברון, ויבן שם מזבח ל-ה' "  (י"ג, י"ח)
"וישב אברהם בבאר שבע" (כ"ב, י"ט)
"ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כ"א, ל"ג)
"וישב יצחק בגרר" (ו)
 
 
"ויזרע יצחק בארץ ההִוא וימצא בשנה ההִוא מאה שערים" (י"ב)                                      
"ו-ה' בֵּרַך את אברהם בכל" (כ"ד, א')
"ויתן לו צאן ובקר, וכסף וזהב, ועבדִם ושפחֹת, וגמלים וחמֹרים" (שם ל"ה)
"ויברכהו ה' "(שם)
"ויעל משם באר שבע" (כג)
"ויבן שם מזבח, ויקרא בשם ה'..." (כ"ה)
     
 
 
 
כל מה שנאמר ביצחק הוא המשך לנאמר באברהם: בברכת ריבוי הזרע, בברכת נתינת הארץ, ברעב, בשבועה, בשמירת דרך ה' ומצוותיו, בישיבת הארץ ובקריאה בשם ה'. הדמיון מלא, להוציא שני הבדלים בולטים.
 
ראשית, ה' נראה ליצחק בהתגלות מיוחדת כדי לאשר לו את הישיבה בגרר, ולמנוע ממנו ירידה למצרים. הביטוי "שכֹן בארץ אשר אֹמר אליך" (שם כ"ו, ב') ליכד את שני הציוויים שנאמרו לאברהם ("לך-לך... אל הארץ", ו"לך-לך אל ארץ המריה... אשר אמר אליך"), ללשון מאוחדת: ארץ כמזבח! דברי חז"ל המובאים ברש"י (לפסוק ב) על יצחק, "שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך", ממצים את עומק ההבדל בין אברהם לבין יצחק בפרשה זו.
 
הביטוי "ואהיה עמך" לא נזכר אצל אברהם, אך דווקא כן נזכר אצל יעקב בשעה שנצטווה לחזור מפדן ארם ארצה (שם ל"א, ג'). ביטוי זה הוא גם אחד המפתחות החשובים של התגלות ה' למשה בסנה, בציווי להוציא את בני ישראל ממצרים אל ארץ אבותיהם (שמות ג', י"ב-י"ד; ד', ט"ו). ביטוי זה הופיע גם בציווי ליהושע עם מינויו, לכבוש את הארץ ולהנחילה לישראל (דברים ל"א, ח', כ"ג, יהושע א', ה', י"ז). ביטוי זה מופיע לראשונה אצל יצחק, מפני שרק עליו נאסר לרדת לחוץ לארץ. בכך, הוא למעשה נצטווה לממש את הבטחת הארץ לאברהם.
 
ההבדל השני בין יצחק לאברהם הוא, כאמור, בשינוי אורח החיים. יש לציין, שבפרשייה זו של התיישבות יצחק בגרר, לא נזכרת בניית מזבח ולא קריאה בשם ה'. אלה יופיעו אצלו רק בהמשך, כאשר יחזור לבאר שבע, לאחר גירושו מארץ גרר (בראשית כ"ו, כ"ה). יצחק לא ישב בגרר כדי לבנות מזבחות ולקרוא בשם ה', אלא רק כדי לזרוע ולהוציא יבול. זאת, כיוון שעצם ההתיישבות בארץ היא קיום מצוות ה', לצד הקריאה בשם ה'.
 
ה. מדוע לא הושלמה המהפכה של יצחק?
 
הניסיון של יצחק להתיישב בארץ, ובפרט בגרר, לזרוע, להתברך ולהגיע למנוחה ולנחלה עם הבטחת ה', הצליח בתחילה, אך גרר אחריו מיד את המתח ואת ההתנכלות. יצחק נדחק על ידי שנאת הפלשתים לרחובות ולבאר שבע, ויעקב חזר ונדד משם, ושב אל חיי הנדודים של המשפחה עם העדרים והמסחר, כמי שמתחיל שוב מן ההתחלה, מחרן.
 
מדוע לא נשלם המהלך של האבות ביצחק ובגרר? לכך יש בכתוב תשובה כפולה – פרשיית "אחֹתי" והשנאה הפלשתית.
 
בתחילה, הטעיית "אחֹתי הִוא" (כ"ו, ז') של יצחק (בעקבות אברהם), ערערה את מעמדו. אחר כך באה השנאה הפלשתית, עד שנדחק לבאר שבע כאברהם. שם אמנם כרת יצחק מחדש את הברית עם אבימלך, אך הארץ והבאר לא נכללו בברית זו.
 
מסתבר שצדקו (במידה מסוימת) דברי רמב"ן בביקורתו הקשה על "אחֹתי הִוא" (בפירושו לי"ב, י"ג), הקשורה בירידת אברהם למצרים, בהתערערות מעמדו של אברהם מול אבימלך. אותה ביקורת קשורה גם בערעור מעמדו של יצחק באותה גרר, ובהחלשת אחיזתו של יצחק בארץ, כחקלאי בגרר.
 
 

[1]. ערוך ומקוצר מתוך 'פרשיות יצחק', בספרי פרקי האבות בספר בראשית, עמ' 149-127, ובאתר.
[2]. ראב"ע נדד וסבל כל ימיו, מספרד לצפון אפריקה וחזרה, גלה לאיטליה ונדד בתוכה, ושוב לצרפת ולאנגליה. לעומתו, הרמב"ן ישב רוב ימיו בשלווה בגירונה, מכובד ונערץ אפילו על המלך ואנשיו, עד שנאלץ לצאת משם עקב ניצחונו בוויכוח מול הכנסיה, ואז עלה לארץ ישראל.
[3] ראו על הריב בין רועי לוט מול רועי אבר(ה)ם: בראשית י"ג, ז'-ח'; והשוו לרועי גרר מול רועי יצחק: שם כ"ו, כ', כ"ה; וליעקב, בניו, אֶחָיו ועבדיו: שם ל', ל"ו, שם ל"א, מ"ו וכן שם ל"ב, י"ז-כ'. לעומת זאת אחי יוסף, שם ל"ז, ב', י"ב-י"ז.
[4]. העיסוק המסחרי בצמתי הדרכים בסוריה ובארץ כנען מתבקש ביותר מן הסיפור שבתורה ומן המציאות הטבעית ב'ארץ הגשר' בין מסופוטמיה ובין מצרים. עיסוק זה מפורש בכתוב בשכם: "שְבו וּסחָרוּהָ" (שם ל"ד, י') ובדברי יוסף "ואת הארץ תִסחָרוּ" (שם מ"ב, ל"ד). עיסוק זה גם משתמע מקניית שדה המכפלה בארבע מאות שקל כסף "עֹבֵר לסֹחֵר" (שם כ"ג, ט"ז), ועוד.
[5]. מכאן מוסברת היטב הליכתו של תרח לארץ כנען מלכתחילה. ראו מאמרי, 'העברים וארץ העברים', מגדים טו, תשנ"ב (ובאתר שלי). כמו כן במאמרי, 'הארץ וארץ כנען בתורה' (בספרי, פרקי האבות בספר בראשית, אלון שבות תשס"ג ובאתר).
[6]. בארץ גרר החקלאית (הנקראת כיום חבל הבשור, וגם עוטף עזה), נוסף למי הנחלים גרר ובשור, יש מי תהום רבים הקרובים לפני הקרקע. לכן, קל יחסית לחפור בה בארות מים. כאשר רבו "רֹעֵי גרר עם רֹעֵי יצחק" (כ"ו, כ), הם לא אמרו 'לנו הבאר', אלא "לנו המים". כלומר, הבאר שלכם לוקחת ממאגר המים שלנו! לכן יצחק התרחק, ושוב התרחק מאד!
[7].שנים רבות סברתי וכתבתי, שהמהפך של יצחק התחולל בעקבות דבר ה' שאסר עליו לרדת "מצרימה". אך בזכות סיורים באזור בשנים האחרונות, ראיתי שמבאר שבע אפשר ללכת דרומה למדבר (אל רביבים וניצנה), ו"בדרך שוּר" העתיקה אל מצרים, וזו הדרך השיירות של הגר וישמעאל. אבל, אפשר גם ללכת מערבה עם אפיק הנחל, אל גרר החקלאית! מתוך זה אני קורא מחדש את דיוק הכתוב – אילו רצה יצחק לרדת מצרימה היה הולך "בדרך שוּר", ואולם יצחק הלך מערבה, אל גרר, עוד לפני דבר ה' אליו! כלומר, ה' חיזק את יצחק במניעתו מלרדת מצרימה, ואישר לו את כוונתו להתיישב בגרר, ואף הבטיח לו להיות עמו שם!