פרשת תזריע - טהרת המצורע

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת תזריע

המצורע ושאר הטמאים

בתחילת ספר במדבר, מצווה התורה להרחיק את הטמאים מהמחנה, ומפרטת אילו טמאים מורחקים[1]:

"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". (במדבר ה', ב)

בפרשיות תזריע ומצורע מתוארים אופני ההיטמאות והטהרה של המצורע והזב, אולם חובת ההרחקה מן המחנה מוזכרת ביחס למצורע בלבד, ולא ביחס לזב. בדומה לכך, גם בפרשת חוקת, המפרטת את אופני ההיטמאות והטהרה של טמאי מתים, לא מוזכר שהם מורחקים מן המחנה. מדוע, אפוא, הזכירה התורה את חובת ההרחקה ביחס למצורע בלבד?

ניתן להעלות שתי סיבות לחובת הרחקת הטמא מהמחנה. מחד, ייתכן שזהו דין מדיני המחנה: טמא הנכנס למחנה מטמא את המחנה, וכדי למנוע זאת - יש להרחיקו. מאידך, ייתכן שזהו דין מדיני הטומאה: הטמא אינו ראוי להיות במחנה הקדוש. לפי סברה זו, חובת ההרחקה אינה נובעת מהחשש שהוא יטמא את המחנה, אלא ממעמדו האישי.

נראה, ששתי הסברות הללו מייצגות את ההבדל שבין המצורע לטמאים האחרים. בתחילת ספר במדבר, התורה מתארת את יצירת מחנה ישראל, וכחלק מדיני המחנה - יש להרחיק ממנו את הטמאים כדי שלא יטמאו אותו. בלתי אפשרי להקים מחנה טהור כאשר הטמאים הללו מצויים בתוכו[2]. הפרשיות שלנו אינן עוסקות בדין המחנה אלא בדיני הטמאים, ורק המצורע אינו ראוי לשהות במחנה מצד עצמו. כשם שהמצורע צריך לשבת בדד ולפרוע את ראשו בשל צרעתו - כך הוא גם חייב לצאת מן המחנה.

מדוע קיים הבדל כה מהותי בין המצורע לבין הטמאים האחרים? מדוע טמאי מת וזבים זכאים (באופן עקרוני) להיראות לפני ה', ורק המצורע אינו רשאי לעשות זאת?

אופן טהרת הטמאים

אופן הטהרה הרגיל בתורה כולל שתי פעולות: טבילה וכיבוס בגדים. קיימים ארבעה סוגי טמאים הזקוקים לפעולה נוספת כדי לטהרם: יולדת, מצורע, זב וזבה וטמא מת[3]. אופן הטהרה של הטמאים הללו שונה זה מזה:

א. מצורע - נטהר בשני שלבים. ראשית - הוא מביא שתי ציפורים, אחר כך הוא ממתין שבעה ימים (שבהם הוא רשאי להיכנס למחנה), ולבסוף הוא מביא קרבנות.

ב. זב, זבה ויולדת - ממתינים שבעה ימים מחוץ למחנה לאחר שנטהרו מטומאתם, ואסורים להיכנס למחנה בימים אלו. לאחר מכן, הם מביאים קרבן.

ג. טמא מת - ממתין שבעה ימים מחוץ למחנה, בימים אלו מזים עליו מי חטאת, ולבסוף הוא אינו צריך להביא קרבן ורשאי להיכנס למחנה.

הכשרת הכניסה למחנה

מחנה ישראל הוא קדוש, שכן הקב"ה מצוי בו. כך מנמקת התורה את חובת שילוח הטמאים מן המחנה:

"מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום, ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שֹכן בתוכם". (במדבר ה', ג)

מדוע צריכים הטמאים להמתין שבעה ימים מחוץ למחנה? מסתבר, שכל אדם המשנה מעמד צריך להמתין שבעה ימים לפני שמעמדו משתנה. בדומה לכך, גם הכהנים שהו - כחלק מתהליך הקדשתם - בשבעת ימי המילואים במשכן[4]. גם הטמא בתהליך טהרתו חייב לשהות שבעה ימים, ורק אחר כך הוא נטהר. כך ניתן להבין את דברי התורה ביחס לטהרת הזב:

"וכי יטהר הזב מזובו - וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו, ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (ויקרא ט"ו, יג)

לאחר שהזב נטהר מזובו - מעמדו האישי עדיין אינו משתנה, ואין הוא מתכפר לחלוטין אלא לאחר שבעה ימים בלבד.

כיוון שמחנה ישראל קדוש - טמאים אינם רשאים לשהות בו עד שיעשו פעולות מסויימות המכשירות אותם להיכנס למחנה[5]. אולם הכשרה זו נדרשת רק כאשר מעמדו האישי של האדם משתנה. כאשר האדם מקבל טומאה מגורם חיצוני - למשל, נוגע בשרץ - מעמדו האישי אינו משתנה, ולכן אין הוא נדרש לפעולות חריגות כדי להיטהר. לכן, אדם כזה נטהר מייד לאחר שבעה ימים, ואינו נדרש לפעולות נוספות.

הפעולות שהטמאים מבצעים בתהליך טהרתם מחולקים לשני סוגים: פעולות המיועדות להכשיר את כניסתם למחנה, ופעולות המיועדות להכשיר את כניסתם למשכן. הבאת קרבנות, למשל, היא פעולה המכשירה את כניסת הטמא למשכן, שהרי היא פעולה הקשורה בטבורה למשכן.

ייחודיות טומאת המצורע

חז"ל מאפיינים את הזב והזבה כטמאים ש"טומאתם יוצאת מגופם" (נידה לב ע"א, ועוד). משמעות הכינוי הזה הוא שטמאים אלו מהווים מקור לטומאה בעולם: הם מפרישים חומרים טמאים, וממילא גם הם עצמם טמאים.

למרות שטומאת המצורע חמורה מטומאת הזב, המצורע אינו נחשב לאדם ש"טומאה יוצאת מגופו"[6]. טומאת המצורע היא טומאה בגופו, ולא טומאה היוצאת מגופו. כראיה לכך, נתבונן בדמיון הקיים בין דיני המצורע לבין דיני האבל - "מצורע חשוב כמת"[7]: המצורע פורע את ראשו כשם שראשו של האבל צריך להיות פרוע, שכן המצורע מתאבל על עצמו. לכן הוא יושב לבדו מחוץ למחנה, כמת-חי. ואכן, הצרעת אינה מחלה הפוגעת באנשים, שהרי היא מטמאת גם בגדים ובתים. הצרעת אינה פוגעת באישיות האדם אלא בגופו; לא ב'גברא' שלו אלא ב'חפצא'. בכך מיוחד המצורע משאר הטמאים: הזב נטמא בשל הטומאה שיצאה מגופו, טמא המת אינו נטמא אלא בשל נגיעתו במת[8], ואילו המצורע - גופו הופך ל'מת'.

בתהליך טהרתו, צריך המצורע קודם כל לתקן את גופו שהפך - כביכול - לגוף מת. ללא תיקון גופו של המצורע - אין הוא יכול להיכנס למחנה ואין הוא יכול להתחיל את תהליך הטהרה. הזב, לעומת זאת, רשאי להתחיל את תהליך טהרתו מייד לאחר הפסקת הזיבה, שכן טומאתו נובעת מהזיבה היוצאת מגופו; ואף טמא מת רשאי להתחיל את תהליך הטהרה מייד. לפני התחלת טהרתו, המצורע חייב להביא שתי ציפורים (שאינן קרבן, ולכן הן אינן תורים או בני יונה ואין נדרש כהן לעשייתן), כדי לסלק את הגדרת המוות מגופו. לאחר הבאת הציפורים - גופו של המצורע מיטהר, מעמדו משתנה, מאותו רגע הוא אינו מוגדר עוד כמצורע, ולכן הוא רשאי להיכנס למחנה[9]. תהליך הטהרה מושלם לאחר שבעה ימים, כאשר המצורע מביא את קרבנותיו כדי להתיר לו להיכנס למשכן, ומיטהר.

טהרתו של טמא המת

בנוגע לטהרתו של טמא מת, מתעוררת בעיה מיוחדת. כאשר הוא טמא - הוא אינו רשאי להיכנס למחנה, אך כדי להיטהר הוא צריך להביא קרבן, ולשם כך עליו להיכנס למשכן. כדי לפתור בעיה זו, ציוותה התורה על טמא המת להביא "קרבן חיצוני" - אפר הפרה האדומה - שהוא קרבן הקרב מחוץ למחנה[10]. התורה מאפיינת את הפרה האדומה כקרבן: היא מכונה "חטאת", היא נעשית ע"י כהן בלבד ודמה נזרק נוכח אוהל מועד. כיוון שהפרה האדומה היא קרבן - טמא אינו יכול להקריב אותה, ולכן הטהרה אינה נעשית ע"י הקרבה אלא ע"י הזאת מים שקודשו באפרה.

לסיכום: טמא מת מביא קרבן חיצוני כיוון שהוא נכנס בבת אחת מחוץ למחנה אל תוך המשכן. זב עושה זאת בשני שלבים, ולכן לאחר השלב הראשון הוא רשאי להיכנס למחנה, ולאחר מכן הוא מביא קרבן ומתיר את כניסתו למשכן. טהרת המצורע מתבצעת בשלושה שלבים: בשלב הראשון המצורע מסלק את הגדרתו כ'מת' ע"י הציפורים, לאחר מכן הוא ממתין שבעה ימים, ולבסוף הוא מביא קרבנות. המצורע מיוחד בכך שגופו מוגדר כ'מת', ולכן הוא הטמא היחיד שאינו רשאי להיכנס למחנה מצד עצמו. רק לאחר שהגדרתו כ'מת' מסתלקת - הוא מורשה להיכנס למחנה.

לתגובות - [email protected]



[1] להלכה, כל אחד מהטמאים מורחק ממחנה אחר, אולם במדבר כנראה הרחיקו את כל הטמאים משלושת המחנות, בשל השכינה ששרתה במחנה, כפי שהסביר הנצי"ב על אתר.

[2] זוהי גם הסיבה לכך שיש להרחיק את הסוטה מהמחנה.

[3] טהרת היולדת דומה מאוד לטהרת הזבה, אך קיימים ביניהם גם מספר הבדלים. התורה אינה מביאה את דין היולדת בסמוך לדין הזבה, אלא כדין עצמאי. נוסף לכך, יולדת מביאה כבש לעולה ואילו זב מביא עוף לעולה. להלן, נתייחס לטומאת היולדת והזבה כאל טומאה אחת.

[4] בדומה לכך, הפסח קרב יום אחד בלבד, אך התורה מנמקת את אכילת המצות במשך שבעה ימים בכך ש"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים ט"ז, ג). גם מעמדו האישי של משה רבנו השתנה בעקבות מתן תורה, ולכן הקב"ה קרא לו רק ביום השביעי. ואכמ"ל.

[5] למעשה גם המשפט ההפוך נכון: כאשר אדם מורחק מהמחנה - הוא נטמא בשל הריחוק מן המחנה. בנקודה זו נדון ב"ה במקום אחר.

[6] בשיעורנו בשבוע הבא נעסוק בפרוטרוט בהגדרות אלו, הנובעות ברובן מהכתובים. ראה גם במאמרי ב"מעלין בקודש" אודות דרגות בטהרה.

[7] חז"ל קובעים ש"מצורע חשוב כמת" (שמות רבה א', לד), ומביאים כראיה לכך את דברי משה למרים המצורעת: "אל נא תהי כמת" (במדבר י"ב, יב). לדברינו, ייתכן שחז"ל למדו זאת מהדמיון הרב שבין המצורע לבין המת.

[8] ניתן להוכיח שטומאת המת אינה מועברת מהמת לנוגע בו, אלא נוצרת כתוצאה מהמגע עם המת. אי"ה, נעסוק בנושא זה במקום אחר.

[9] מעמדו של הזב אינו משתנה עד לאחר שבעה ימים, ולכן הוא אסור להיכנס למחנה בשבעת ימי טהרתו. לא נאריך להסביר כאן את ההבדל שבין המצורע לזב, המבאר מדוע מעמדו של המצורע משתנה מייד ואילו מעמדו של הזב משתנה רק לאחר שבעה ימים רק נאמר בקצרה שהדבר תלוי באופן הטומאה: האם האדם נטמא בשל פעולה שעשה (הפרשת זיבה או נגיעה במת), או בשל סיבה אחרת. כמו כן, יש לזכור שאף המצורע אינו נכנס בצורה מושלמת למחנה במשך שבעת הימים, שכן אסור לו להיכנס לאהלו בימים אלו.

[10] טומאת העוסקים בפרה אדומה נגרמת בשל היותה קרבן חיצוני, שכן כל קרבן הקרב מחוץ למחנה גורם לטומאה.