דילוג לתוכן העיקרי

תצווה | בין כוהן גדול לכוהן הדיוט

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

במקומות רבים בתורה קיימים הבדלים בין פשטי מקראות ובין ההלכה, ותשובות שונות ניתנו לכך במקומות השונים. כמדומני, שבפרשתנו קיימת הדוגמה החריפה ביותר בתורה לפער בין התורה שבכתב לבין ההלכה, כך שיש לבאר את סיבת השוני. שוני זה קשה במיוחד מאחר שאין הוא נוגע לפרט הלכה כזה או אחר אלא לעצם מבנה העבודה במקדש כפי שיבואר להלן.

בין כוהן הדיוט לכוהן גדול

כידוע, שני סוגי כהנים משרתים במקדש: כהן גדול וכהן הדיוט. בין שני כהנים אלו קיים הבדל יסודי: הכהן הגדול נחשב לאדם קדוש, ואילו שאר הכהנים נקראים כהנים בלבד. כמובן, אין הכוונה שלא שורה קדושה בעבודתו של הכהן ההדיוט, אלא שהוא עצמו איננו מוגדר כקדוש. כדוגמה לכך, הרי שבפרשת פקודי (מ', יג-טו), כאשר נמשחים הכהנים לעבודתם, אהרן הוא זה שמתקדש על ידי המשיחה, ואילו הכהנים נמשחים לכהן בלבד. בדרך כלל הוזכרה קדושה בכהן הדיוט אך ורק כנספח לקדושת הכהן הגדול. גם בתחילת הפרשה שלנו, מופיע ציווי כפול לעשות בגדי קודש לאהרן בלבד. רק בפעם השלישית (כ"ח, ד) נאמר שבגדי הקדש נעשים גם לבני אהרן, אך גם בפעם הזאת הציווי מסתיים בלשון יחיד: 'לכהנו לי'. החלוקה הבולטת ביותר נמצאת בפרק ל"ט: "את בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן" (פס' מא). בתחילת פרק זה, נאמר גם כן שבגדי הקודש הם לאהרן הכהן. מאוסף חלקי זה של פסוקים, עולה באופן ברור החלוקה בין אהרן אשר בגדיו מקדשים אותו לבין בניו אשר הבגדים נועדו "רק" כדי לכהן אותם. לכן, גם כאשר ישנם פסוקים אשר ניתן להבינם באופן שונה, יש להעדיף את הפירוש ששומר על חלוקה זו. התורה איננה מסבירה מה טיבה של חלוקה זו, ומדוע רק אהרן נתקדש, בעוד שבניו הופקעו מהקדושה.

בבאו אל הקדש

שתי בעיות נוספות מתעוררות מעיון בציווי התורה על בגדי הכהונה.

א. בכמה מקומות מדגישה התורה שתפקידם של בגדי אהרן הוא לשמשו בבואו אל הקודש. כך מבואר ביחס לחושן המשפט, שעל אהרן לשאת אותו: "בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' " (כ"ח, כט). מפסוק זה ניתן ללמוד שגם הצווי על שתי אבני החושן שנאמר לגביו: "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' " (כ"ח, יב) ממוקד בכניסתו של אהרן אל הקודש. נקודה זו איננה מבוארת בתורה: מה פשרו של הקשר ההדוק בין בגדי הכהן הגדול לבין כניסתו לקדש הקדשים? מלבד זאת, הרי שקושי אמיתי מתעורר ביחס לקביעת התורה שיש לעטר את המעיל בפעמונים. התורה מנמקת דרישה זו בכך שיש צורך שישמע קולו בבואו אל הקודש, כדי שלא ימות: "והיה על-אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל-הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (כ"ח, לה). פסוק זה קשה ביותר, שהרי כהן גדול לא נכנס עם שמונת הבגדים לקדש הקדשים, אלא לקדש בלבד. במידה שנאמר שכוונת התורה היא לכניסתו של אהרן לקדש, הרי שגם כהנים הדיוטות נכנסים לקדש, ולגביהם לא מצינו דרישה לפעמונים.

ב. נקודה נוספת הזוקקת ביאור היא החוטים מהם טווים את בגדי הכהנים. בגדי כהן גדול מורכבים מתכלת ארגמן תולעת שני זהב ושש. בגדי כהן הדיוט מורכבים, לעומת זאת, משש בלבד. הפריט היחיד שבו יש חוטים אחרים הוא האבנט, וגם בו החוטים רק רקומים על הבגד, ואינם חלק ממנו. גם כאן, התורה לא מבארת את טעם ההבדל בין הכהנים.

בעיית הפעמונים העסיקה גם את הראשונים, שניסו להתמודד עמה ולישבה. הרשב"ם קובע שמטרת הפעמונים היא להרחיק את האנשים כדי לקיים את הצווי לפיו אסור שיהיה אדם במשכן בבואו של הכהן לקדש הקדשים. כדי ליישב פירוש זה עם העובדה שהכהן הגדול עבד ביום הכפורים עם ארבעה בגדים בלבד - שהמעיל איננו אחד מהם - עלינו לבחור באחת משתיים:

א. לדעת הרשב"ם הרי שמלכתחילה עבודתו של הכהן הגדול בקדש הקדשים, אמורה היתה להתבצע בשמונה בגדים.

ב. לחילופין, ייתכן שלדעתו כפרת יום הכיפורים לא היתה אמורה להיערך אלא בקדש בלבד, שם לובש הכהן הגדול את בגדיו הרגילים, ולא בקדש הקדשים.

הרמב"ן הלך גם כן בכיוונו של הרשב"ם, אך הסביר שהצורך בפעמונים הוא ביחס לפרקי העבודה ביום הכיפורים שמתבצעים בהיכל, שבמהלכם לובש הכהן הגדול את שמונת בגדיו הרגילים. על פי פירושו, דווקא יום זה זוקק פעמונים, למעלתו של הכהן הגדול. גם לפי פירוש זה יש להתקשות, שהרי התורה ניסחה את דבריה בכלליות, ולא מיקדה אותם דווקא ביום הכיפורים. מלבד זאת, הרי שייתכן ופרשת עבודת כהן גדול ביום הכפורים לא נאמרה אלא לאחר בניית המשכן, ולפי זה ודאי שדברי הרמב"ן לא ניתנו להיאמר.

ייתכן, שניתן להציע כיוון שונה בפתרון השאלות שהועלו כאן. לשם כך, עלינו לעמוד על תפקידם השונה של הכהנים ההדיוטות, ביחס לתפקידו ולמקום עבודתו של הכהן הגדול, כפי שזה עולה מפשטי המקראות.

בין ההיכל לחצר

מלבד יוצאי דופן חריגים - אליהם נתייחס בהמשך - הרי שאיננו מוצאים בתורה היתר לעבודתו של כהן הדיוט בתוך המשכן עצמו, אלא בחצר בלבד, ובעיקר על גבי המזבח. בכל מקום שמוזכרת עבודה שצריכה להיעשות בתוככי המשכן, הרי שהתורה מטילה אותה דווקא על אהרן. כך ביחס לצווי על הקטרת הקטורת (ל', ז), וכך גם ביחס לצווי על הטבת הנרות והדלקתם (ויקרא כ"ד, א-ד; במדבר ח', א-ג). בעוד שלאורך פרשת ויקרא בני אהרן הם אלו שזורקים את הדם על מזבח הנחושת, הרי שבפר כהן משיח ובפר העלם דבר של צבור נאמר שהכהן המשיח הוא זה שמכניס מדמו אל אוהל מועד, זאת בניגוד לחטאת רגילה שבה גם כהן הדיוט יכול לזרוק את דמה[1]. על פי זה יש לומר שכאשר קובעת התורה בפרשתינו: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אהל מועד לשרת בקדש" (כ"ט, ל), אין כוונתה לשירות בקדש הקדשים, אלא לשירות בקדש. הגע בעצמך: מה הטעם לעבוד בשמונה בגדים במשך שבעה ימים, וזאת כדי להתכונן לעבודת יום הכיפורים הנעשית בארבעה בגדים בלבד. סביר, אם כך, לומר שהכהן הגדול מתכונן לעבודתו בקדש, שהיא כמובן, נעשית בשמונה בגדים.

אם נקבל הנחה זו, שלפיה אין הכהן ההדיוט רשאי לעבוד בקדש, הרי שניתן לפתור את השאלות אותן העלינו לעיל. אהרן קדוש ובגדיו קדושים משום שהוא מיועד לשרת בקדש. בניו הם "רק" כהנים משום שהם מיועדים לשרת בחצר שאינה קדושה (יחסית כמובן). דווקא אהרן זקוק לפעמונים משום שרק הוא נכנס להיכל, ורק קולו שלו צריך להישמע בבואו אל הקדש. זהו גם פשרו של הקשר בין הבגדים לבין הכניסה אל הקדש: לא בכניסה לקדש הקדשים עוסקים כאן, כי אם בכניסה אל הקדש, שמחמתה נתקדש הכהן הגדול בבגדים יחודיים. כך יש להבין גם את הרכבם של הבגדים: רק בגדי אהרן עשויים תכלת ארגמן ותולעת שני משום שחוטים אלו הם שמרכיבים את יריעות המשכן, ואהרן הוא זה שעובד שם. בחצר, לעומת זאת, החוטים המרכיבים את היריעות עשויים משש, ולכן בגדי הכהנים ההדיוטות עשויים גם כן מחוט זה. כיוון שלמזבח העולה יש זיקה להיכל כפי שנבאר במקום אחר, והכהנים עובדים על המזבח, נרקמו באבנט גם חוטי צמר. רקמה זו איננה מהווה חלק מהבגד עצמו שהרי אינה ארוגה בו, זאת כדי להדגיש שעיקר תפקידם של הכהנים הוא בחוץ.

נקודה נוספת תומכת בתפיסה זו. הכהן המוציא את הדשן מחוץ למחנה לובש שני בגדים[2], כהן הדיוט לובש ארבעה, ואילו כהן גדול לובש שמונה בגדים. ניתן להסיק שמספר הבגדים מותנה במקום השירות: עבודה בחוץ טוענת שני בגדים בלבד; עבודה בחצר טוענת ארבעה בגדים, ועבודה בהיכל טוענת שמונה בגדים. ניתן אף להוסיף על כך ולומר שעם ישראל כולו הוא ממלכת כהנים, ומסיבה זו לעם ישראל יש בגד כהונה אחד והוא הציצית. קשר מהותי קושר בין המשכן לבין הציצית. על קשר זה ניתן ללמוד מכך שהביטוי 'פתיל תכלת' משותף לציץ ולציצית, וזאת בנוסף, כמובן, לדמיון הגדול שיש בשמותיהם של אלו. אף מבנה הציצית מזכיר את בגדי הכהונה שכן כנף הציצית מורכב מארבעה חוטים המתפצלים לשנים. במקום אחר נרחיב, ב"ה, ביחס לקשר זה שבין הציצית למשכן.

נמצאנו למדים, אם כך, שקיים יחס תלות בין מספר הבגדים ובין מקום העבודה, וככל שמקום העבודה קדוש יותר, מספר הבגדים גדול יותר.

מפרשתינו ניתן להסיק גם כן, ונרחיב על כך במקום אחר, שמלכתחילה, אהרן כלל לא היה מיועד להכנס לקדש הקדשים. אחרת, לא ניתן להבין מדוע בגדי הלבן המיועדים לכניסה זו לא מוזכרים בפרשתינו בין שאר בגדי הכהונה. הכניסה לקדש הקדשים נדרשה רק כתוצאה מחטא העגל, או מסיבה אחרת כלשהי, שלא כאן המקום לעמוד עליה. ניתן להבין הגבלה זאת, במיוחד לאור השוואת המשכן להר סיני, שאליו רק משה הורשה לעלות, ולא אהרן הכהן. עובדה זו, לפיה הכניסה לקדש הקדשים התחדשה רק בדיעבד, מסבירה במידת מה, מדוע כניסה זו לא מתבצעת בששה עשר בגדים - כפי שניתן היה לצפות - אלא בארבעה בגדים בלבד[3]. בגדים אלו מופיעים רק בשלב מאוחר יותר, כאשר נאמר הדין לפיו רשאי אהרן להיכנס לקדש הקדשים.

ישנם, כאמור לעיל, מספר מקומות אשר מהם עולה לכאורה קושי מסויים על תפיסה זו. בתחילת פרשתינו נאמר שאת הנרות יערכו אהרן ובניו באוהל מועד (כ"ז, כא), ומכאן שבניו אכן עובדים באוהל מועד. ברם, נראה שיש להבין פסוק זה באופן אחר, באופן שמתיישב עם המהלך שהצענו. כאשר התורה קובעת בהמשך הפרשה שאת בגדי הקודש של אהרן ילבשו בניו אחריו ("ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" [כ"ט, ל]), ודאי שאין הכוונה לכל בניו בהיותם הדיוטות, אלא לאלו מבניו שירשו את מקומו בתור כהנים גדולים. כך גם מצינו ביחס למנחת כהן משיח: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו" (ויקרא ו', יג). גם בפסוק זה, בניו של אהרן הם יורשיו על כס הכהונה הגדולה, ולא כהנים הדיוטות. אנו מוכרחים לפרש כך, שהרי מהמשך הפרשה שם עולה בבירור שהפרשה עוסקת בכהן המשיח בלבד. אמנם, גם כהן הדיוט מקריב מנחת חינוך, אך פרשה זו אינה עוסקת אלא בכהן גדול. בהתאם לכך, גם בפרשתינו יש לפרש שרק הכהן הגדול עורך את הנרות, ואין הכוונה ב"בניו" אלא ליורשיו. פירוש זה מסתייע גם מן העובדה שהפסוקים בתחילת תצווה מקבילים כמעט מלה במלה לפסוקים בפרשת אמור (ויקרא כ"ד, ג-ד), אשר שם אהרן הוא זה שמעלה את הנרות לבדו.

פסוק בעייתי נוסף נמצא בסוף פרק כח: "והיו (המכנסים) על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש" (פס' מג). ביחס לפסוק זה ניתן להעלות כמה הצעות:

א. בדומה לדברינו לעיל, בניו כאן אלו יורשיו בכהונה הגדולה. הצעה זו איננה מתיישבת כאן יפה בפשט הפסוק.

ב. יש לחלק את הפסוק לשנים: אהרן הוא הבא אל אוהל מועד ואילו בניו הם הניגשים אל המזבח. הצעה זו קשה גם כן, שכן נאמר כאן במפורש "בבואם" ולא בבואו.

ג. הכהנים ההדיוטות רשאים אמנם להיכנס לקדש, אלא שאינם רשאים לעבוד בו. כניסתם לקדש נדרשת לשם פירוק המשכן לקראת היציאה למסע, כפי שמבואר בספר במדבר (ד', יט)[4]. הצעה זו נתמכת גם מפיסוק הטעמים הקובע שהשרות בקודש מוסב רק על המזבח ולא על הכניסה לקדש, ומכאן שהכניסה לקדש אינה דווקא לצורך שרות. חידושה של התורה בפסוק זה הוא, שכניסה זו מחייבת אותם ללבוש מכנסיים, למרות שאין בכניסה זו עבודה.

שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא

כדי להשלים את המהלך, עלינו להוסיף פרט חשוב ביחס לאופיים של בגדי כהונה אצל הכהן הגדול ביחס לבגדי כהונתם של ההדיוטות. כאמור לעיל, קיימת הקבלה בסיסית בין החוטים מהם עשויות יריעות המשכן לבין החוטים שמהם טוו את בגדיו של הכהן הגדול. אך ישנו הבדל מסוים בניהם: ביריעות המשכן אין זהב[5], ואילו בבגדי הכהונה יש גם זהב. כלי המשכן, לעומת זאת, עשויים זהב, ואילו אין בהם כלל תכלת. ניתן להצביע, אם כך, על חלוקה ברורה: המשכן עשוי מתכלת, ואילו כלי המשכן עשויים זהב. בבגדי הכהונה נמצאים התכלת והזהב גם יחד.

ככלל, ניתן להבין את מעמד הכהונה בשני אופנים שונים. תפיסה אחת רואה בכהנים שליחי ציבור, אשר בעבודתם במשכן מייצגים את העם כולו. תפיסה אחרת רואה בכהנים חלק אינטגרלי מן המשכן, כך שהם משרתים את הקב"ה, ועובדים בעבורו, בדיוק כפי שמשמר המלך אינו שלוחו של העם, אלא חלק מארמון המלכות.

על רקע תפיסות אלו, ייתכן שיש להבין את קיומם של הזהב והתכלת גם יחד בבגדי הכהונה, כביטוי לכך שהכהנים הם חלק מן המשכן ומכלי המשכן. מסר זה איננו מפקיע בהכרח את היותם של הכהנים שלוחי העם, אלא בא לתת דגש על כך שיש לראות בהם חלק מן המשכן גם כן. העובדה כי הכהנים מהוים חלק מן המשכן מאפשרת לראות את אכילתם כמכפרת על הבעלים, ממש כפי שהמזבח מכפר. זהו כנראה גם ההסבר לכך ששמואל יכול היה לישון בהיכל ה', למרות שאפילו הישיבה אסורה שם[6].

לסיכום, יש להעיר על כך שדברינו אינם מתיישבים עם הקביעה ההלכתית שלפיה כהנים הדיוטות רשאים לחלוטין לעבוד בהיכל באופן מלא. כיצד ייתכן שההלכה שונתה כך שהאיסור לעבוד בהיכל הותר לפתע? יש להדגיש שהבעיה אינה "רק" הסתירה עם ההלכה. המסורת המושרשת בכל המשניות העוסקות בתיאור עבודת המקדש היא שכהנים הדיוטות עבדו בהיכל. ניתן להתמודד עם שאלה זו במספר צורות, ובמסגרת זו נתייחס רק לכיוון אפשרי אחד לפתרון הבעיה.

התורה מצווה בתחילת במדבר לשלח את הטמאים מהמחנה. מפשט הפסוקים, עולה כי טמא מת צריך להשתלח משלושת המחנות, ולא רק ממחנה שכינה, כפי שהוכרע להלכה. ניתן ליישב סתירה זו על ידי חלוקה בין מחנה ישראל במדבר לבין מחנה ישראל בארץ. במדבר הקב"ה הלך בתוך המחנה, כך שהייתה שם מדרגה מיוחדת של השראת שכינה שדרשה את סילוק הטמאים מכל המחנות ולא ממחנה שכינה בלבד.

באופן דומה ניתן לומר גם ביחס לעבודת הכהנים במשכן. בשל המדרגה הגבוהה של השראת שכינה במדבר, שבאה לידי ביטוי בהתגלותו של הקב"ה למשה ובהליכתו של עמוד הענן לפני המחנה, הכהנים ההדיוטות לא היו רשאים לעבוד במשכן. הגבלה זו בטלה בבית המקדש, שבו רמת נוכחות השכינה היתה נמוכה יותר. דברים אלו ניתנים להיאמר במיוחד לאור העובדה שלא קיים איסור מפורש על הכהנים לעבוד בהיכל, אלא שניתן להסיק מהפסוקים שבפועל הכהנים ההדיוטות לא היו נכנסים למשכן.

למעוניינים להעיר או להאיר, ניתן לשלוח תגובות והערות לתיבת הדואר שפתחנו לצורך זה בכתובת: [email protected]

 

[1] בעקבות תורת כהנים יש דיון בראשונים ואחרונים אם נדרש כהן משיח בפר העלם דבר של צבור. פשט המקראות מורה לכאורה שיש צורך בכהן משיח, ועיין ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ה, הט"ו ובמשנה למלך שם, ואכמ"ל. אם נניח שכהן הדיוט אכן כשר, הרי שהדבר יתאים לדברינו להלן שכיוון שבסופו של דבר כהן הדיוט יכול לעבוד בהיכל המקדש, ממילא יש היתר לעבודתו גם במקרים אלו אף שלכתחילה נשמר הדין שכהן גדול צריך לעשות זאת.

[2] קיימת מחלוקת תנאים בנקודה זו. גם הדעה שדורשת ארבעה בגדים מודה שהחיוב הבסיסי הוא לשני בגדים בלבד, והצורך בארבעה אינו אלא מכיוון שישנו דין כללי שעבודה איננה נעשית בפחות מארבעה בגדים.

[3] כבר חז"ל עמדו על כך שחסרון הזהב בבגדי הקודש הוא תולדת חטא העגל. אנו טוענים שהכהן לא היה אמור להיכנס לקדש הקדשים כלל ועיקר.

[4] הסבר זה מונע את הצורך בכניסה למחלוקת ביחס להיתר כניסה ריקנית או כניסה לצורך השתחוויה, ואכמ"ל.

[5] לא התייחסנו כאן לקרסים העשויים זהב. קרסים אלו אינם חלק ממבנה היריעות, ולתפקידם נתייחס ב"ה במקום אחר.

[6] נקטנו כאן הסבר אחד בפרשת שמואל, ואין כאן כמובן המקום להאריך בכך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)