פרשת תצוה - גילוי כבוד ה' על המזבח

  • הרב תמיר גרנות

פרשת תצווה - גילוי כבוד ה' על המזבח

פתיחה

בשיעור הקרוב נדלג בין פרשת תצווה, פרשתנו, לפרשת שמיני. החלק העיקרי של השיעור יעסוק בתיאור חנוכת מזבח הנחושת, ובמשמעות פרשת התמיד שבסוף פרשתנו.

א. מעמד היום השמיני - הצגת הבעיה

ראשית פרשת שמיני פותחת במילים:

"(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה':
(ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
(ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה':
(ו) וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' " (ויקרא ט)

כמה שאלות מעוררים פסוקים אלה; חלקן נובעות מספקות ביחס לכרוניקה של הקמת המשכן והציווי, אך נוגעות גם בשאלות מהותיות בהבנת המעמד:

היום השמיני הוא ודאי היום השמיני למילואים עליהם מסופר בפרק הקודם (פרק ח).

משה רבנו מצווה את אהרן ובניו וזקני ישראל בסדר עבודה שתכליתו המפורשת היא: גילוי כבוד ה'.

גם לגבי האמצעי (הקרבנות ואסיפת העם) וגם לגבי התכלית (גילוי כבוד ה') לא מצאנו ציווי מפורש מראש.

מהו מקור הציווי של משה? מנין לו שעתיד ה' להתגלות אם לא נאמר לו כך? הרמב"ם אמנם כותב על אתר שיש מקומות רבים בהם משה מצווה על מה שאין בו ציווי מפורש ואנו צריכים להניח שאכן צווה. אולם דווקא על רקע פרשיות המילואים הקודמות, בהן טורח הכתוב לתאר את כל מה שאירע, ועל רקע זה שפרק שלם בספר שמות (פרק כט) מוקדש לציווי האלוקי, מדוע דווקא היום השמיני נאמר מפי משה ללא ציווי?

מהו תאריכו של היום השמיני?

בשמות מ נאמר: "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (ב). האם זהו יום ההקמה, או שזה היום השמיני, כאשר יום ההקמה הוא היום הראשון למילואים? במונחים קלנדריים, השאלה האם מדובר ביום א' בניסן או ביום ח' בו?

ג. שאלה קשה נוספת, היא שאלת היחס בין המובטח כאן על ידי משה לבין הפסוקים האחרונים של ספר שמות. שם נאמר:

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא הַמִּשְׁכָּן:
(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
(לח) כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם (שמות מ).

פסוקים אלה מתארים את גילוי כבוד ה' במשכן, מיד לאחר שסיים משה את הקמתו, וללא קשר ליום השמיני. לעומת זאת, בפרשת שמיני נאמר שכבוד ה' יתגלה רק לאחר קיום מצוותו של משה :"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". מהו היחס בין שני הכתובים? לכאורה כבוד ה' כבר שכן במשכן, ואם כך, מהו זה שמבטיח משה בפרק ט' של ספר ויקרא? מהו החידוש כאן?

כנספח לשאלה זו יש לשאול על זמן ציוויָם של פרקי הקרבנות בראשית ויקרא: פרקים א' עד ה'. כותרתם מעידה שהם נאמרו מאהל מועד. אם רק עכשיו בפרק ט' של ויקרא יורד כבוד ה' למשכן, הרי שפרקים אלה מאוחרים לדיבור, או שנאמר שה' דיבר עם משה בלא ששרה הכבוד באהל מועד, או על ידי עמוד ענן שירד פתח אהל מועד וכדו'. בכל אופן, מסדר הפסוקים נראה כאילו הדיבור והציווי על הקרבנות קודם ליום השמיני, ואם כן הדרה קושיה לדוכתא: מהו היחסבין גילוי כבוד ה' שראוהו כל ישראל, כנזכר בפסוק האחרון של ספר שמות, לבין גילוי כבוד ה' המובטח על ידי משה ביום השמיני?

שאלות אלה העסיקו, כאמור, את המפרשים, והרוצה להרחיב יעיין בפירושים על הפסוקים המצוטטים (למשל: רמב"ן שמות לט , ב).

אנו ננסה להתמודד עם השאלות לפי דרכנו.

ב. גילוי כבוד ה' על המשכן ועל המזבח

עוד בתחילת הציווי על המשכן, מוצגת השראת השכינה בו כתכליתו:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה,ח).

הדברים מבוארים יותר לקראת סוף הציווי, בפרשתנו. בשמות כט מצווה ה' את משה על מילואי הכוהנים, קרי: הכשרתם לכהן, ועל הכנת המשכן לעבודה על ידי משיחה וקידוש:

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי..." (כט,א)

בסוף הפרק מורחב רעיון הקידוש גם למזבח :

"(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:
(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ".

כלומר: יש קורלציה בין הכשרת הכוהנים והכשרת המזבח, שניהם נעשים במשך שבעת ימים. הדבר מתקבל על הדעת, שהרי עיקר עבודתם של הכוהנים היא על המזבח, וזהו שירותם העיקרי. הפרשה העוקבת לציווי על המילואים היא פרשת התמיד, שאחריה באים כמה פסוקי סיכום:

(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַ-ה':
(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם:" (פרק כט)

הציווי כאן על התמיד חורג מהמסגרת התמאטית של ספר שמות כולו. ספר שמות מתאפיין בכך שהוא עוסק בהכנה לקראת בניין המשכן, ולא בתוכנוֹ. לזה נועד ספר ויקרא. פרקים ו'-ז' של ספר ויקרא העוסקים בתורת הקרבנות, ונאמרו - לפי הכתוב בסוף פרק ז' - בהר סיני, נמצאים למרות זאת בספר ויקרא מפני שענייני הקרבנות הקבועים מקומם תמיד אחרי הקמת המשכן ולא לפניו. והנה כאן מצווה התורה על פרשת התמיד, שהיא חלק מעבודת המשכן לאחר הקמתו. כידוע, פרשה זו יש לה אחות תאומה בספר במדבר, בין שאר קרבנות הציבור הקבועים, ואין בדברים שלפנינו כאן חידוש. לא היינו חסרים דבר לו הייתה כתובה רק הפרשה שם. ומכאן שהשאלה עוד מתחזקת, כלומר: מיקומה הטבעי של פרשיית התמיד הוא בספר במדבר, בין שאר הקרבנות. אין ספק שהציווי פה נאמר לשם סיבה מיוחדת, ולא לשם הוראת פרטי הלכות התמיד. ואם כן, מהי הסיבה לכך?

במבט ראשון ברור שהציווי על המזבח מתקשר לקידוש המזבח עליו דובר בסוף פרק כט, לפני כן. זאת ועוד, גם פסוקי הסיכום מייחסים מקום מיוחד למזבח: ") וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:

התורה מדברת על קידושם של שלושה דברים:

· אהל מועד

· המזבח

· אהרן ובניו

למזבח יש מעמד וחשיבות בפני עצמו, והוא איננו חלק מהמשכן. מבחינה רעיונית הדבר ברור: גם לפני היות משכן היו מזבחות. אברהם או יעקב בונים מזבחות. ישראל בונים מזבח מתחת להר סיני. אין קשר הכרחי למשכן, וגם לא לרעיון השראת השכינה :

"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ,כ).

גם המשכן אינו קשור באופן הכרחי למזבח. עיקר מטרתו: "לשכני בתוכם". הרי הוא כבית לשכינה. אפשר לומר:

המזבח - צורך הדיוט הוא. אנו מקריבים קרבן כדי לכפר, להודות או לבקש רחמים.

המשכן - צורך גבוה הוא. איווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים.

אלא שהתורה קושרת את שניהם יחד. המזבח נמצא מול פתח אהל מועד. אנו מקריבים לה' לא בכל מקום ואתר, אלא רק ליד ביתו, ושם הוא מקבל את קרבנותינו. התורה מתארת כאן, פרק כט, את ההתגלות הכפולה - למזבח ולמשכן :

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם            אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה 
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'                      לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל             וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי:

לדעתי יש בשני פסוקים אלה מבנה כיאסטי פשוט: האבר הראשון והאחרון מדברים במזבח, ואם כך הביטוי "וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי" מכוון למזבח.

האבר השני והשלישי, המדברים על היוועדות, עוסקים באהל מועד עצמו. קביעה זו נובעת מהיותם פסוקית לוואי של הביטוי : "אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'".

כלומר, מדובר על שתי התגלויות : באהל מועד, ובמזבח[1].

אם נתבונן בהמשך הכתובים וננסה לראות כיצד מתקיימת הבטחת ה' זו, יעלו הדברים כך :

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". (שמות מ, לד-לה)

אכן, התגלה ה' באהל מועד. וכפי שנאמר מטרת ההתגלות באהל מועד: "היוועדות". אמנם לא יכול משה לבוא אל אהל מועד, כפי שלא יכול היה לבוא אל הר סיני כששכן עליו הכבוד (ראה שמות כד)[2], עד שקרא לו ה': "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", ככתוב בראשית ספר ויקרא.

אבל התגלות כבוד ה' על המזבח, כפי שהובטחה בסוף פרק כט, במילים: "ונקדש בכבודי", עדיין לא אירעה.

ומכאן תשובה לכמה משאלותינו הקודמות. משה רבנו ידע שה' יִקדש בכבודו גם על המזבח, שהרי כך פירש לו ה' עוד בהר סיני, כפי שראינו. הוא ראה כיצד ה' משרה שכינתו על הבית, ואז ידע שיש להתחיל בהכנה לקראת חנוכת המזבח. חנוכת המזבח תלויה באיתערותא דלעילא, קרי: בהופעת הכבוד. נראה שאין להוציא את הכתובים מסדרם ללא סיבה חזקה, ואם כן יהיה סדר העניינים כך:

השלמת בניין המשכן (שמות לט).

גילוי כבוד ה' במשכן (א' ניסן) (שמות מ).

הציווי על הקרבנות (שהוא קודם לגילוי כבוד ה' במזבח, כדי שיהיה מוכן לעבודה) (ויקרא א-ה).

המילואים (ויקרא ח-ט).

היום השמיני וגילוי כבוד ה' במזבח (ח' ניסן) (ויקרא ט-י)[3].

משה רבנו ידע אם כן שה' צפוי להתגלות במזבח[4]. זו התשובה על שאלתנו בתחילת השיעור: מנין יידע משה את תכלית היום השמיני. סדר הקרבנות הבאים לפי ציוויו ביום השמיני מטרתו לאפשר את גילוי כבוד ה'[5]. אמנם היו קרבנות שבאו על המזבח לפני גילוי כבוד ה' ביום השמיני, אך אלה מטרתם הייתה לקדש את המזבח ולהכשירו.

ג. מהו הכבוד?

משה רבינו מבטיח לעם: "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה" ואף ה' אמר: "וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי". למה הכוונה?

"כבוד ה": הופעה ע"י אש וענן

כבר הראינו במקום אחר[6] שכבוד ה' הוא הופעתו על ידי אש. כך לשון הפס': "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר", וכך מוכח ממקומות רבים. הכבוד הוא אור בוהק או אש. נצטט את דברינו מהשיעור על פרשת בשלח:

ה' מתגלה תמיד באש מתוך הענן. הענן מסתיר ומכסה את האש בתוכו. ניתן להניח שהענן הוא תוצאה של גלי החום ולחות שנמצאים מסביב לאש. אין המדובר בענן של מים דווקא. נזכור שלמקרא לשונות שונים כשהוא מתאר את הענן: ערפל, עשן ועוד.

תיאור מובהק וברור יחסית יש לנו בספר שמות בתיאור שכינת הכבוד על הר סיני ואח"כ בירידת הכבוד לשכון על המשכן. בין שני התיאורים יש הקבלה ספרותית מובהקת והם מתייחסים זה לזה, ולכן ראוי לעמוד על התקבולת:

שמות כ"ד - הר סיני

שמות מ' - אהל מועד

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי

וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (ויקרא א,א)

וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר

וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ

ההקבלה ברורה. ה' שכן על הר סיני. כבוד ה' שוכן בתוך הענן. הביטוי כבוד ה' משמעו: גילוי שכינתו. מובן שיש לו כל מיני פונקציות ובהקשר זה בעיקר דיבור. אבל כיצד הוא ניכר לעומדים מולו? מבאר הכתוב: "כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר", כלומר: כבוד ה' נראה כאש. האש מכוסה בענן. כבוד ה' קורא למשה, שלפני כן לא יכול לגשת. באהל מועד (מ,לה) הדברים נאמרים במפורש: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד", מדוע? "כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". איזה הסבר זה? מדוע הענן מונע ממנו לבוא? התשובה מצויה בסיפא דקרא: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". משה מנוע מלבוא מפני כבוד ה' שהוא אש! כך מתפרש גם בפסוק לח: "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּו"ֹ. בו דייקא! שהרי לעיל נאמר שהענן מכסה ולכן מדויק: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם". אבל הכבוד "מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", ולכן: בו. ממילא אין משה יכול להיכנס. אותה סיבה עצמה היא המונעת ממנו לבוא אל ה' בהר שהרי מראה כבוד ה' כאש אוכלת. זהו ביטוי של אִיום: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דברים, ד,כד). זהו התיאור המלא של ההתגלות גם בהר סיני וגם במבוא להשראת השכינה באהל מועד. המבנה הוא מוגדר:

כבוד ה' הנראה כאש מתגלה כשהוא מסוכך ע"י ענן. הענן מבחוץ והאש מבפנים. הענן מעל המשכן והאש בו. מעתה: הפסוק האחרון של ספר שמות המתאר את התגלות הענן ביום והאש בלילה נאמר מנקודת המבט של העם הצופה. מבחינה אובייקטיבית האש (הכבוד) והענן שורים שם כל הזמן, ביום ובלילה.

נשים לב גם להקבלה הבאה:

שמות יג - אצלנו

שמות מ - בסוף הספר

וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

יוֹמָם - בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן - יוֹמָם

וְלַיְלָה - בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם

וְאֵשׁ תִּהְיֶה - לַיְלָה - בּוֹ

נמצאנו למדים: באותו אופן בו התגלה ה' בצאתם ממצרים התגלה להם על הר סיני, ובאותה דרך עצמה התגלה באהל מועד. וכשם שבשני המקומות האחרונים נתגלה כבודו כאש בתוך ענן, כך גם בראשון. ומכאן שלא שני עמודים הם אלא אחד. אלא שביום נראה הענן, ובלילה ניכרת האש. וכך נחתם אותו פסוק החותם גם את כל הספר: "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

"כבוד ה'" ביום השמיני

משמעות ההבטחה "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה", בראשית פרשת שמיני, האמורה על היום השמיני, היא אם כן מדויקת: אש ה' תיגלה לעיניכם. רשב"ם מסביר כך את הפסוקים המתארים להלן את התגלות ה' כשהוא מוסיף מילה אחת בלבד:

וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:

ומוסיף רשב"ם:

"כיצד?" על ידי ש: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

כלומר: תיאור יציאת האש הוא ביאור פנימי של הפסוק למה שנאמר לעיל: "וירא כבוד ה'" דהיינו: על ידי שיצאה האש ואכלה את העולה והחלבים נראה כבוד ה' לעם ומיד: "וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". הצורך בביאור כאן אינו מפני שהתורה רוצה לזהות את הכבוד עם אש, שהרי זה הוא דבר פשוט, כמבואר לעיל. התורה רוצה לתאר את המסלול המדויק של יציאת האש מלפני ה' עד למזבח, ובכך החידוש.

לסיכום: כבוד ה' (הנראה כאש) היה שוכן כבר במשכן, כנאמר בסוף ספר שמות ("וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ"). בכך נתקיימה ההבטחה שישכון ה' באהל מועד, אך עדיין לא התגלה ה' על המזבח והראה שהוא מקבל בו את קרבנות ישראל. כאן הושלמה ההתגלות כיוון שהאש יצאה החוצה אל המזבח. בכך גם הופקעה חווית גילוי השכינה מן האזוטריות שלה. הגילוי באהל מועד הוא מטבעו פרטי ורק למשה או לאהרן הראויים לשמוע את דבר ה'. הגילוי במזבח, הבא בעקבות קרבן הוא שוויוני, מיועד לכולם ומתאים למדרגת כולם.

 
 

[1] הביטוי: ונקדש בכבודי יכול להתפרש גם על המשכן, אבל הופעתו בסיפא של משפט שראשיתו המזבח נראה שמלמדת על הכוונה שההתגלות אינה רק באהל מועד אלא גם במזבח.

[2] כך ביארו כמה מן הראשונים. ראה ראב"ע כאן וספורנו.

[3] אנו נוקטים כאן כשיטה אחת מבין שיטות המפרשים. הבעיה של התאריכים היא סבוכה, וקשורה גם לפסוקים המתארים את חנוכת המשכן והמזבח בספר במדבר. הכרעתנו למעלה מנומקת בהבנת מהלך הדברים כפי שתוארה, וראה גם להלן.

[4] באופן שונה, כמעט הפוך, פירש ידידי ורעי הר' יונתן גרוסמן, מתוך הנחה שהציווי על היום השמיני חסר לחלוטין, ותוך הזנחת העובדה שמשה רבנו מצוה כאן מדעתו, וכך דבריו :"לאור הבנה זאת, ניתן לחזור ולענות על השאלה שהצבנו בפתיחת דברינו. נראה שחסרונו של היום השמיני בציווי שבספר שמות מבקש לבטא את העובדה שאין שום ביטחון שהיום הזה אכן יתרחש! עם ישראל יכול לעשות ככל אשר צוּוָה - להשתדל בבניית המשכן, לקדש את כלי המשכן ולהכשיר את הכוהנים העובדים בו, ועדיין התגלות ה' וכניסתו למשכן נשארים תלויים ועומדים עד לרגע שבו ה' יחליט לעשות זאת. באופן מהותי, לא ניתן לצוות על היום השמיני לפני שהמשכן נבנה ולפני שבעת ימי המילואים. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה', ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך - הוא ישרה את שכינתו בתוכם.

אמנם מטרת בניית המשכן ומטרתם של שבעת ימי המילואים הן היום השמיני והתגלות ה' במשכן, אך לא ניתן לצוות על יום זה. יום זה נשאר נעלם עד שיעלה ברצונו של ה' להיכנס ולדור במשכן שבנו לו בני האדם. להבנתנו, חלק מהותי מהתגלות ה' הוא ההפתעה שבעניין. אדם יכול להכין את עצמו להתגלות, לשאוף אליה ולהכין את הקרקע למימושה - ועדיין ההתגלות תלויה ועומדת. משבאה, היא פורצת בפתאומיות וללא התראה, ולאדם - עם כל מוכנותו הנפשית - לא נותר אלא להתפעם ולהודות: "וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" (ט', כד). (מתוך ארכיון ביהמ"ד הוירטואלי, ליד ישיבת הר עציון).

[5] לגבי השימוש בקרבנות אלה דווקא, אפרש בעז"ה במקום אחר.

[6] שיעור לפרשת בשלח