פרשת תרומה - מבנה ומשכן

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת תרומה

לעילוי נשמות אילן רמון ז"ל, שקידש שם שמים ברבים ושאר צוות הקולומביה.

פרשיות הכורכות בתוכן מספר רב של פרטים יוצרות קושי בהבנתן. קושי זה נובע בדרך כלל מכך, שמרוב עצים לא רואים את היער. פרשיות המשכן הן דוגמה לענין זה שכן אנו ניצבים בפתח מספר פרשיות העוסקות במשכן בפרטי פרטים, ולמרות זאת, או בגלל זאת, קשה להבין מה החשיבות בתיאור כל הפרטים הללו ובחזרה עליהם מספר רב של פעמים. הדבר במיוחד קשה ביחס לתאור המשכן עצמו שכן דיני המשכן אינם מחייבים לדורות. להלן ננסה לשפוך מעט אור על משמעותם של חלק מפרטים אלו.

במסגרת פרשת תרומה לא נכנס לדיון על מבנה הכלים והחומרים השונים מהם הם עשויים. בשאלות אלו נעסוק ב"ה בפרשיות הבאות. אנו נתמקד כעת במבנה הכללי של המשכן. מטיבו של דיון מעין זה שהוא יורד לפרטים, ולכן אני מקווה שיסולח לי אם פה ושם ארד לפרטי המבנה. אני מקווה שעיסוק זה בפרטים לא יטשטש את התפיסה הכוללת.

'כאשר הראת בהר'

מימרה שגורה היא שמשה ראה את המנורה בהר לפי שעשיית המנורה היתה קשה. שיקול זה טעון בירור, שהרי לא נאמר שמשה ראה את בגדי הכהונה בהר, ובגדי הכהונה גם הם קשים לעשיה. כדוגמה לכך, ניתן לציין את דברי רש"י ביחס לצורת האפוד, הטוען שלא ניתן להבין את צורת האפוד מתוך הכתובים, ולכן הוא נאלץ לסמוך על תחושתו ביחס לצורתו המדויקת. נוסף לכך, הקושי במנורה לכאורה אינו כיצד היא נראית, אלא קושי מעשי - כיצד ניתן ליצור מנורה מקשה זהב בעלת מבנה מורכב כל כך. לא מובן כיצד ראיית המנורה הגמורה יכולה לעזור בבעיה המעשית הכרוכה ביצירתה.

ואכן, כאשר בוחנים את הפסוקים ניתן לראות שמשה ראה את כל המשכן בהר ולא את המנורה בלבד. לאחר הגדרת התרומה שתנתן על ידי בני ישראל התורה מדגישה שיש לעשות את המשכן כפי שמשה עתיד לראות (כ"ה, ט). הדגשה זו חוזרת גם לאחר הציווי על עשיית המנורה, כציווי כללי המוסב על הכלים כולם, לאחר הציווי על עשיית קרשי המשכן, ולאחר הפסוקים שעוסקים במזבח העולה. ניתן לומר שלאחר הקביעה שמשה רואה את כל המשכן בהר סיני, ניתנת הדגשה ביחס לכל חלק וחלק מהמשכן, שגם אותו ראה משה בהר. קביעות אלו מחלקות את המשכן לשלושה חלקים: כלי המשכן, המשכן עצמו ומזבח העולה. חלוקה זו הגיונית כשלעצמה, שהרי שלושה חלקים אלו שונים לחלוטין זה מזה ויש מקום להבדיל ביניהם. אך נראה כי חלוקה זו מעוררת בעיה כפולה. ראשית, לא ברור מדוע הפרוכת הוזכרה בנפרד מיריעות המשכן, שהרי בפשטות נראה שהפרוכת היא חלק מהיריעות. כמו כן, ממשמעות הכתובים עולה שמשה לא ראה את הפרוכת ואת מסך הפתח למשכן בהר סיני. ומתעוררת כמובן השאלה מדוע הן הופלו לרעה בנקודה זאת. לזאת יש לצרף תמיהה דומה העולה מכך שגם ביחס לחצר ולבגדי הכהונה, התורה לא מזכירה שהם נראו למשה בהר סיני.

הזכרנו כבר בעבר[1] שהמשכן הוא בעצם המשכו של מעמד הר סיני. הציווי על בניית המשכן ניתן לאחר נכונותם של בני ישראל לשמוע את דברי הקב"ה ("נעשה ונשמע"), ובמשכן יש מתן תורה מתמשך כפי שהיה בהר סיני. ניתן, לפיכך, להבין שהדגשת התורה שמשה ראה את המשכן בהר אין מטרתה רק לעזור למשה בבניית חלקי המשכן השונים, אלא מטרתה העקרית היא לקשר את המשכן להר סיני. המשכן הוא המשכו של הר סיני משום שמשה ראה אותו כבר בהר סיני ושם נצטווה על הלכותיו.

המשכן וגן עדן

כפי שהמשכן מהווה המשך של הר סיני, כך הוא מהווה המשך של גן עדן. כשם שלאדם אסור היה לאכול מן החי, כך אין בתוך המשכן כל מוצר העשוי מן החי. למעשה, כלי המשכן עשויים מזהב, וגם אם יש עץ, הוא מצופה בזהב. יריעות המשכן שהן במדרגה נמוכה יותר מהכלים עשויות מצמר או מפשתן, ואף בהן אין משום נטילת נשמה מן החי. גם אם הצבע של היריעות ניטל מן החי, מכל מקום בצבע אין ממשות. בתוך המשכן עצמו לעולם אין קרבנות מן החי, מלבד מקרה בו העם או הכהן הגדול חוטאים ואז יש צורך בקרבן חטאת מן החי שכן המשכן עצמו נטמא על ידי חטאים אלו, ואיבד בכך מקדושתו. אף יריעות העזים המהוות גם הן חלק מהמשכן כפי שיבואר להלן, אינן עשויות, ככל הנראה, מעורות עזים אלא מצמר עזים, שהרי התורה לא מונה ברשימת התרומות עורות עזים כפי שהיא מזכירה עורות תחשים ועורות אילים מאודמים.

הקב"ה מעמיד כרובים בפתח הגן. "כרובים" היא מלה נדירה בתורה והיא מופיעה רק בגן עדן ובמשכן. משמעותה של הקבלה זו היא, שהכרובים השומרים על דרך עץ החיים שומרים על המשכן גם כן. ברם, ניתן לראות הדרגה במקומם של הכרובים במשכן. הכרובים הולכים ומתחזקים ככל שאנו מתקרבים למכון שבתו של הקב"ה. על הארון עצמו יש ממש כרובים המהווים למעשה חלק מהארון. גם על גבי הפרוכת המפרידה בין הקדש לקדש הקדשים, יש כרובים, אלא שכרובים אלו ארוגים בתוך הבד ואינם עומדים לעצמם. התורה קובעת שהכרובים יהיו מעשה חושב, אך איננה מסבירה כאן מה פישרה של קביעה זו. רק בהמשך נאמר שבצלאל קיצץ פתילי זהב כדי להכניסם עם חוטי הצמר, ומעשה זה הוגדר שם 'מעשה חושב'. מכך ניתן להסיק שתערובת של חוטים מוגדרת כמעשה חושב. ומכאן, שגם ביחס לכרובים, ניתן להסיק שהכרובים היו סרוגים בתוך הבד, וזוהי משמעות הדרישה ל'מעשה חושב' שנאמרה לגביהם. במסך הפתח נאמר לעומת זאת שהוא עשוי מעשה רוקם. חז"ל קבעו שהכרובים היו רקומים עליו. רקמה משמעותה שיש בד בסיס עליו רקום משהו נוסף. רקמה זו שונה מהותית ממעשה חושב, שכן מעשה חושב דומה לכיפה סרוגה שם הדוגמה היא חלק מהבד, בעוד שברקמה הצורה היא דבר מה הנוסף לבד. במלים אחרות: כאשר אנו בחצר ואנו מתקרבים לקודש, הכרובים רק רקומים. כאשר אנו נכנסים ומגיעים לפרוכת הכרובים מהווים כבר חלק מהבד ואינם רק תוספת חיצונית. כאשר אנו ממשיכים להתקרב הכרובים הופכים להיות כרובים "אמיתיים" העשויים מזהב.

יריעות המשכן יריעות העיזים והפרכת

ניתן אף לראות שיש הבדלי דרגה בין יריעות המשכן ובין הפרוכת. ביריעות נאמר שהן עשויות שש משזר תכלת ארגמן ותולעת שני, בעוד שהפרוכת עשויה מאותם חוטים, ברם בסדר הפוך: תכלת ארגמן ותולעת שני ושש משזר. הבדל זה איננו מקרי, שכן גם בתאור העשייה מתואר בדיוק אותו הבדל בין השניים. בין הפרכת ליריעות המשכן ניתן לזהות גם הבדל נוסף: ביריעות נאמר שיש לעשות את הכרובים 'מעשה חושב'. ואילו בפרוכת נאמר שיש לעשות את הפרוכת עצמה (ולא רק את הכרובים שבה) 'מעשה חושב'. הבדלים אלו ניתנים להתפרש במספר צורות. אחד ההסברים האפשריים הוא, שיריעות המשכן מורכבות מבסיס של שש כאשר הכרובים הארוגים בתוך הבד הם מתכלת ארגמן ותולעת שני. הפרוכת לעומת זאת עשויה מבסיס של תכלת ארגמן ותולעת שני ואילו הכרובים הארוגים בתוך הבד עשויים משש. מובן מאליו שתכלת חשובה יותר מאשר שש, שהרי תכלת נמצאת רק במשכן עצמו ואילו בחצר יש רק שש ואין בו תכלת[2]. ניתן לפיכך לראות הבדלי דרגה: ביריעות המשכן עיקר החשיבות הם הכרובים ולכן הם עשויים מתכלת בעוד שבסיס הבד הוא שש. בפרוכת, עיקר החשיבות היא בפרוכת עצמה העשויה מתכלת, ואילו הכרובים הם בעלי רמת חשיבות פחותה, ולכן הם עשויים משש. כפי שנבאר להלן, עיקר תפקידה של הפרוכת הוא חציצה ולפיכך לכרובים יש כאן חשיבות משנית.

התורה מדגישה שהפרוכת צריכה להיות מתחת קרסי המשכן. יריעות המשכן עשויות משני חלקים שרוחב כל אחד מהם הוא עשרים אמה כאשר חלקים אלו מחוברים בקרסים. כיוון שאורך המשכן הוא שלושים אמות, ניתן לפיכך להסיק שיריעה אחת נמשכת מפתח המשכן עשרים אמות עד לקרסים, ואילו היריעה השניה מכסה עשר אמות, ועוד עשר אמות נותרות לכסוי הקרשים (כפי שיבואר להלן). הקרסים, אם כן, מחלקים את המשכן לשני חלקים לא שוים: הקודש שאורכו עשרים אמות, וקדש הקדשים שאורכו עשר אמות. בין חלקים אלו מבדילה הפרוכת.

אמנם, יש לזכור שבמשכן היו קרסים נוספים - ביריעות העיזים. קרסים אלו לא היו מול הקרסים התחתונים. יריעות העיזים מורכבות משתי יריעות. אורך כל יריעה הוא שלושים אמות. רוחב יריעה אחת הוא עשרים אמות, ורוחב האחרת הוא עשרים וארבע אמות (יריעה אחת מורכבת מחמש "יריעונות" ואילו יריעה שניה מורכבת משש "יריעונות"). מכאן שאם אנו מחברים את שתי היריעות הללו אנו מקבלים יריעה שאורכה הוא ארבעים וארבע אמות ורוחבה הוא שלושים אמות. התורה אינה מזכירה במפורש האם חצי היריעה הגדול יותר הוא שנמצא בצד הפתח, או שמא דווקא היריעה הקטנה יותר היא שנמצאת בצד המזרחי. ברם, מכך שהתורה קובעת שיש לכפול את היריעה השישית אל מול פני האוהל ניתן להסיק שהיריעה הגדולה יותר נמצאת בצד הפתח, שהרי רק יריעה זו מכילה שש יריעות משנה. התורה קובעת, אם כך, שיש לכפול את ה"יריעונת" השישית אל מול פני האוהל, היינו שחציה צריך לכסות את הפתח. מכן, שנותרו לנו מ"יריעונת" זו שתי אמות לכסוי גג המשכן. כיוון שרוחבה הכולל של היריעה הגדולה הוא עשרים וארבע אמות, הרי שנותרו לנו עשרים ושתיים אמות לכסות את הקודש. ברם, אורך הקודש כפי שצויין לעיל הוא עשרים אמות. מכאן שקרסי יריעות העזים מוסטים פנימה לתוך קודש הקודשים בשתי אמות[3]. אף שיש הגיון בכך שקרסי יריעות העזים לא יהיו מול קרסי יריעות המשכן כדי שתיווצר אטימה טובה יותר, התורה אינה מסבירה מדוע קרסים אלו משוכים פנימה לתוך קודש הקודשים ולא החוצה. התורה גם לא מסבירה במפורש מדוע יש צורך גם ביריעות המשכן וגם ביריעות העזים. דברים אלו ננסה להסביר בהמשך.

עביים של קרשי המשכן

אורך כל קרש מקרשי המשכן הוא עשר אמות ורוחבו הוא אמה וחצי. התורה אינה מזכירה את עוביים של קרשי המשכן. עלינו לומר, לאור זאת, שאין חשיבות בעוביים של הקרשים, ולכן הוא לא הוזכר. התפיסה הרעיונית העולה מכך היא שלמידות החיצוניות של המשכן אין כל חשיבות. חשיבותו של המשכן אינה כלפי חוץ אלא כלפי פנים, ולכן רק מידותיו הפנימיות חשובות.

אורך המשכן הפנימי הוא לפחות שלושים אמות כיוון שיש עשרים קרשים שרוחב כל אחד הוא אמה וחצי. רוחב המשכן הוא לפחות תשע אמות שכן יש בצדו המערבי ששה קרשים. מספר זה איננו נח שכן הוא לא שגור בתורה. קשה להניח שאורך המשכן הוא שלושים אמה, ורוחבו תשע אמות. קושי זה מתגבר, שכן להלן נראה שאורך קודש הקודשים הוא עשר אמות, ואין זה סביר לומר שאורכו הוא עשר אמות, ורוחבו תשע בלבד[4]. סביר לפיכך להניח שרוחבו הפנימי של המשכן הוא עשר אמות. הנחה זו מקבלת אישור גם ממבנה היריעות כפי שיוסבר להלן.

חז"ל קובעים שעובי הקרשים היה אמה. ברם, יש מחלוקת אם הקרשים עשויים כמלבן, כך שעוביים שווה לכל אורך הדרך, או שמא הם עשויים כפירמידה חצויה (מעין משולש ישר זוית), כך שבקצה העליון עוביים כל שהוא ורק למטה עוביים אמה. האפשרות האחרונה נוחה יותר ממספר בחינות.

ראשית, קיימת בעיית משקל בקרשים. אם עובי הקרש לכל אורכו הוא אמה, והקרש עשוי עץ מוצק, הנפח של כל קרש הוא הרבה למעלה ממ"ק עץ. בהנחה זהירה שמשקלו הסגולי של העץ הוא חצי ממשקל המים (למעשה בסוגי עץ שונים המשקל הסגולי שונה), נקבל שכל קרש שוקל למעלה ממחצית הטון. כיוון שבמשכן היו לפחות חמישים קרשים נגיע למשקל מופלג של כעשרים וחמישה טון (שלא לדבר על האדנים, קרשי המסך, הפרוכת ועוד). התורה קובעת ששתי עגלות שימשו למשא הקרשים. עולה מכאן שכל עגלה צריכה לסחוב באמצעות שני שוורים למעלה משנים עשר טון. ברור שדבר זה אינו מעשי באופן טבעי, ולא מצינו בשום מקום שהיה נס בנשיאת הקרשים בעגלות. אם נניח שהקרשים עשויים כפירמידה חצויה, הרי שמשקלם יורד בחצי, מה שמניח יותר את הדעת בהקשר זה[5].

שנית, התורה קובעת שבצד המערבי של המשכן יש ששה קרשים, ועוד שני קרשים למקצעות המשכן. אם עובי הקרשים הוא אמה לכל אורכם, קרשי המשכן בזויות אינם צריכים להיות שונים מקרשי המשכן האחרים. בהנחה שרוחב המשכן הפנימי הוא עשר אמות, אזי רוחב כל קרש בזויות המשכן יכול להיות גם הוא אמה וחצי שמתוכן אמה מכסה את רוחב קרשי הצד הצפוני או הדרומי וחצי אמה נוספת מוקדשת לרוחב המשכן הפנימי. מכאן שהתורה לא היתה צריכה לומר שיש שני קרשים בזויות. ניתן היה להסתפק בקביעה הכללית לפיה בצד המערבי יש שמונה קרשים זהים. אם עוביים של הקרשים היה זניח או אם הם היו עשויים כפירמידה אזי קרשי הזויות היו צריכים להיות שונים מקרשי האמצע (כדי לסגור את הפינה - עליהם להיות בעובי מלא), ולפיכך קיים צורך לקבוע שיש קרשים מיוחדים לזויות המשכן.

שלישית, התורה אינה מתארת כיצד היריעות היו מונחות על הקרשים. אורך יריעות המשכן הוא עשרים ושמונה אמות. אורך זה מונח לרוחבו של המשכן. עשר אמות הוא רוחבו הפנימי של המשכן. נותרו לנו שמונה עשרה אמות. אם עובי הקרש למעלה הוא אמה, אזי כל יריעה מכסה מהקרש שמונה אמות. דבר זה יוצר מראה מוזר שכן אין כל יחוד בכסוי שמונה אמות ולא שבע אמות או שמונה אמות וחצי. הסבורים כך יאמרו שהתורה רצתה להשאיר אמה זהב מגולה וכנגדה אמה כסף מגולה (בהנחה שגובה אדני הכסף הוא אמה). ברם נראה שפתרון זה איננו נח, כך שמבחינה זו יש להעדיף את הדעה שלפיה הקרשים היו עשויים כפירמידה. לדעה זו כיוון שרוחב הקרש היה קטן היריעות כיסו מכל צד תשע אמות עד גובה האדנים (אף שאורך הקרש החיצוני היה מעט יותר מעשר אמות הפרש זה זניח)[6]. להבנה זו התמונה המתקבלת נוחה יותר: יריעות המשכן כיסו את כל הזהב של הקרשים. יריעות העיזים, לעומת זאת, כיסו את כל הקרשים כולל אדני הכסף. נותר לנו להסביר מה הצורך שיש ביריעות העיזים ומדוע יריעות אלו מכסות את אדני הכסף בעוד שיריעות המשכן אינן מכסות אותם.

משכן או מקדש?

יריעות העיזים לכאורה מהוות חלק מהותי מהמשכן. אין הן כיסוי בלבד שהרי התורה מתארת בפרטות את עשייתן מעשתי עשרה יריעות וחיבורם בקרסים, בניגוד לעורות האילים והתחשים שבהם התורה לא מזכירה דבר, ואף לא את מידתם. התורה קובעת שתפקיד יריעות אלו הוא: "לאהל על המשכן" (כ"ו, ז). ממלים אלו לא ניתן להסיק מה תפקידו של אוהל זה. התורה משלימה חסרון זה בפרשת נשא. כאשר התורה מתארת את נשיאת המשכן על ידי בני גרשון היא קובעת שהם צריכים לשאת את יריעות המשכן ואת אהל מועד, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו (במדבר ד', כה). ב'מכסהו' הכוונה, כנראה, לעורות האילים[7]. יריעות המשכן הן היריעות העשויות מתכלת וכו'. צריך לפיכך לומר ש"אוהל מועד" מתייחס ליריעות העיזים. התורה מגדירה, אם כך, את תפקיד יריעות העיזים כ"אוהל מועד" על המשכן. משמעות צמד המלים "אוהל מועד" היא כפולה, מחד משמעותה היא התוועדות, ומאידך משמעותה היא זמן. אפשר ששתי משמעויות אלו קשורות זו לזו שהרי מטבעה של כל התוועדות הוא שהיא נערכת בזמן מסוים.

במקומות שונים בתורה המונח "אוהל מועד" מתאר דברים שונים. לפעמים הוא מתאר את כל המשכן, ואילו לעיתים הוא מתאר את הקודש בניגוד לקודש הקודשים[8]. מכל מקום, בהקשר שלנו (תפקידי הנשיאה של בני הגרשוני), ברור שכוונת המונח לתאר את יריעות העיזים. ניתן לומר, אם כן, שתפקיד יריעות העיזים הוא לשמש כאוהל מועד. משמעותה של קביעה זו תובן במלואה, אם נעמוד על אופיו הכפול של המשכן. מחד, המשכן הוא "ביתו" של הקב"ה. מאידך, המשכן הוא מקום בו הקב"ה נועד עם בני ישראל על ידי נציגם - משה. תפקיד כפול זה מודגש כבר בצווי הראשון על בניית המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח). לא נאמר ועשו לי משכן אלא מקדש. בני ישראל מצידם יוצרים מקדש לקב"ה. מקדש זה ישמש כמקום התוועדותו של הקב"ה עם כנסת ישראל כהמשך למתן תורה. הקב"ה מצידו יהפוך מקדש זה לביתו - משכנו. כדי להדגיש שניות זו, הרי שתפקידו הכפול של המשכן בא לידי ביטוי גם במבנהו: יריעות המשכן הן המייצגות את משכנו של הקב"ה ואילו יריעות העזים מתייחסות למקדש אותו יוצרים ישראל ובו תהיה ההתוועדות בינם לבין הקב"ה, על ידי משה.

אופי כפול זה בא לידי ביטוי בהבדל שבין המשכן לחצר: במשכן עצמו החומר השולט הוא זהב. בחצר לעומת זאת יש כסף (בו חישקו את עמודי החצר) ונחושת. כיוון שיריעות העזים מייצגות את בני ישראל, ממילא אין ביריעות אלו תכלת ארגמן ותולעת שני. צבעים אלו שייכים למשכן עצמו. אף קרסי יריעות העזים עשויים נחושת השייכת בעיקרה לחצר.

על פי חלוקה זו ניתן להבין מדוע דווקא יריעות העיזים מכסות את אדני הכסף. האדנים עשויים ממחצית השקל שנלקחה מאת בני ישראל. אדנים אלו עשויים מכסף דווקא, שהרי בני ישראל נמצאים רק בחצר, ולא במשכן עצמו. מתבקש, אם כך, שהכסף ייצג אותם ולא הזהב. יריעות המשכן, היוצרות את המשכן כמשכנו של הקב"ה (שהרי הקרשים הם קרשים למשכן ואין הם מהווים את עיקר המשכן), לא מגיעות לאדני הכסף המסמלים את חלקם של בני ישראל. דווקא יריעות העיזים, המהוות את המשכן כמקום ההתוועדות של עם ישראל עם הקב"ה, הן אלו שמכסות את אדני הכסף, המסמלים כאמור את בני ישראל.

השניות הזו באה לידי ביטוי גם בתוככי המשכן עצמו: המשכן מחולק לשני חלקים המקושרים על ידי הקרסים. אם נדמה את המשכן לבית, בחדר החיצון יש שולחן ומנורה. ובדוגמה הוא מתפקד כחדר האורחים. החדר הפנימי הוא מקום משכנו של הקב"ה ולשם "כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית". מעתה, כיצד יוכל משה להכנס לקדש הקדשים? כניסתו של אהרן למקום זה בעייתית עוד יותר, שהרי אף העליה להר סיני לא הותרה לו.

על בסיס דברינו עד כה, ביכולתנו להבין כיצד פותרת התורה בעיה זו.

כאמור לעיל, יריעות העזים שייכות במהותן לחצר. החצר היא מקום בו לבני ישראל יש רשות להכנס. יריעות העזים מחולקות לשני חלקים, אשר מחלקים את המשכן לאגף חיצוני שאליו מותרת הכניסה, ולאגף הפנימי אשר אליו הכניסה אסורה. ברם, החלק הפנימי של יריעות העזים איננו מתחיל בדיוק מעל הפרוכת, כפי שיכולים היינו לצפות. הקרסים המחברים את שתי יריעות העיזים ממוקמים, כאמור לעיל, שתי אמות לאחר מקום הפרוכת הנמצאת בדיוק תחת הקרסים המחברות את יריעות המשכן. נוצר, אם כך, מרחב של שתי אמות שהוא בעל מעמד כפול. מבחינת יריעות המשכן, המהוות כאמור את משכנו של הקב"ה בביתו, הרי שמרחב זה הינו חלק מקדש הקדשים. לעומת זאת, על פי מיקומן של יריעות העיזים, המסמלות את המשכן כמקום התוועדותם של בני ישראל עם הקב"ה, מרחב זה עדיין אינו חלק מקדש הקדשים, והוא מהווה בעצם חלק מהקדש.

כאשר נכנס הכהן הגדול לשטח זה, הרי שמבחינתו הוא נמצא עדיין במסגרת הקדש, ואילו מבחינתו של הקב"ה הוא נמצא כבר בחצר הפנימית, בקדש הקדשים. המעמד הכפול הזה, הוא שמאפשר בעצם את הכניסה החלקית לקדש הקדשים. אלא, שכניסה זו זוקקת את העברתה של הפרוכת שתי אמות פנימה, שהרי הפרוכת היא שחוצצת בין החלק החיצוני בו מותרת הכניסה ובין החלק הפנימי שבו היא אסורה. נראה, כי הזזת פרוכת זו נעשית באמצעות ענן הקטורת המשמש כמסך החוצץ בין הכהן הנכנס לבין הארון[9].

כעת, ביכולתנו להבין מדוע לא מוזכר שמשה ראה גם את החצר בהר סיני, בעוד שהתורה מדגישה שהוא ראה בהר את חלקיו השונים של המשכן (כלים, קרשים ומזבח העולה). כאמור, אהל מועד הוא המשכו של הר סיני. כך יש להבין את הצורך שמשה יראה את צורתו של המשכן בעודו על הר סיני. החצר משמשת כמקום שהותם של בני ישראל, והיא כשלעצמה איננה מהווה את המשכו של הר סיני, שהרי בני ישראל לא הורשו לעלות להר. ממילא, מובן מדוע משה לא ראה את החצר על ההר. כך גם ניתן להבין את העובדה שבגדי הכהנים לא נראו למשה בהר סיני, שהרי הכהנים גם הם לא הורשו לעלות על ההר (לפחות בתחילת המעמד, ואפשר שגם בהמשך עלייתם אופשרה רק בגלל הסתלקות השכינה משם, ואכמ"ל[10]).

מזבח העולה דווקא נראה למשה בהר סיני, וזאת מכיוון שגם הוא קשור להתגלות השכינה כפי שנבאר ב"ה בפרשת שמיני. כבר כעת נוכל לומר שבמתן תורה בני ישראל לא הקריבו את הקרבנות אלא נערי בני ישראל הם שעשו זאת. נקודה זו מראה כי המזבח הוא מחוץ לתחום עבור בני ישראל, ועל כן גם הוא נראה למשה בהר סיני., בהיותו משתייך למשכן עצמו שבו שורה שכינתו של הקב"ה.

העובדה שכניסתם של בני ישראל למשכן נאסרה, נובעת מכך שהם עצמם לא רצו להדבר עם הקב"ה ישירות במעמד הר סיני, והעדיפו לקיים את הקשר בינם לבין הקב"ה על ידי משה. העדפה זו גוזרת ריחוק מסוים בין עם ישראל לבין משכנו של הקב"ה, שמתבטא, כאמור, באיסור להיכנס למשכן. תפקידם של המסך והפרכת הוא למנוע מבני ישראל את היכולת לראות את פנים המשכן, ובמיוחד את החדר הפנימי. תפקיד זה הוא טכני בעיקרו, ואין הוא קשור מהותית למבנה המשכן. מסיבה זו הציווי על הפרוכת ועל המסך מנותק ממבנה המשכן, מה שמסביר גם את העובדה שמשה לא ראה פריטים אלו בהר סיני.



[1] עיין בשיעורנו לפרשת יתרו.

[2] אמנם, מסך הפתח כמו גם מסך שער החצר עשויים מתכלת ארגמן ותולעת שני. עובדה זו ניתנת להסבר בכך שמרכיבים אלו מהוים את הדרך למשכן, ולכן נחשבים במידה מסויימת לחלק מן המשכן עצמו.

[3] כך גם ניתן להסיק מכך שחצי יריעה סורחת על אחורי המשכן מעבר ליריעות המשכן, ומכאן שהקרסים משוכים פנימה.

[4] יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שאם עובי קרשי הפרוכת הוא אמה, אזי קרשים אלו תופסים אמה משטח הקודש ולכן נותר ריבוע של תשע על תשע. ברם כיון שמספרים אלו, כאמור, אינם שכיחים בתורה אף הצעה זו אינה נוחה. כמו כן, האפשרויות ביחס להנחת היריעות על המשכן בהבנות אלו אינו נח, ומחשש שלא ליגע את הקורא לא נכנסנו לכך אלא רק כמידת הצורך.

[5] לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה הקרשים היו חלולים. לפי אפשרות זו קשה לדעת מה היה משקלם, ובכל מקרה צורת הפירמידה מורידה באופן משמעותי את המשקל

[6] לא נכנסנו כאן להסבר כיצד היריעות היו מונחות על חלקו האחורי של המשכן כדי שלא ליגע את הקורא. להבנה הפשוטה היריעות מאחור כיסו אמה נוספת מהקרשים (בין להצעה הראשונה ובין להצעה השניה). הנחה זו יוצרת חוסר סימטריה בין יריעות הצד ובין היריעה האחורית. אפשר שאין צורך לומר כך, והדבר תלוי בשאלה האם יריעות המשכן כיסו חלק מן הפתח וכן בשאלה אם עמודי המסך היו תוספת על אורך המשכן או היו חלק מאורך המשכן ואכמ"ל.

[7] לא נכנס כאן לשאלה בה נחלקו חז"ל אם היו שני מכסים או מכסה אחד.

[8] כפל משמעויות מעין זה נמצא בפרשת אחרי מות שם לא ברור האם המונח 'אוהל מועד' מוסב על המשכן ככלל, או רק על ה"היכל", ואכמ"ל.

[9] יש להוסיף שמשמעותם הפשוטה של הכתובים היא שגם משה מקטיר קטורת כאשר הוא נכנס פנימה, בין אם הוא נכנס לקודש הקודשים ובין אם הוא נכנס לקודש, ואכמ"ל.

[10] בשאלה זו נרחיב ב"ה בפרשת פקודי. מכל מקום, חלק מהתשובה כלול כבר בדברים האמורים בפנים.