פרשת תרומה - תרומה מחובה ותרומה מרצון

  • הרב יהודה עמיטל

פרשת תרומה - תרומה מחובה ותרומה מרצון*

בתחילת פרשתנו נאמר שהמשכן וכליו ייבנו ע"י תרומותיהם של בני ישראל. מקריאת הפרשה מתקבל הרושם שהתורה מעודדת מאוד את ההתנדבות והרצון הטוב, ובפרשת ויקהל היא אפילו משבחת את העם על כך שהביא הרבה יותר תרומות מהנדרש.

 

למרות זאת, רש"י בתחילת הפרשה מציין שבנוסף לתרומה החופשית, היו עוד שתי תרומות בעלות סכום קבוע, שאותן כל אחד היה מחוייב להביא: "אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן - אחת תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים...; ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות, לקנות מהן קרבנות צבור; ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד".

 

נדמה שמדברי רש"י עולה מסר חשוב לחיינו הדתיים, שעליו כבר עמד המהר"ל ב"גור אריה" על אתר: עבודת ה' צריכה להתבסס קודם לכול על מחוייבות, ולא על רצון טוב. אמנם המשכן מבוסס על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם האדנים שלו - הבסיס שעליו הכול עומד - מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, שכל אחד ואחד חייב לתת בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. בקבלת התורה אמנם היה פן של "נעשה ונשמע", אולם ביסודו היה מדובר במעמד של כפיית הר כגיגית. רק על גבי יסוד של מחוייבות לקב"ה ולתורתו, ניתן לבנות את הנדבך של הרצון וההתנדבות!

 

אולי אפשר לראות יסוד זה בפסוק: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד). רק לאחר הישיבה הקבועה בבית ה', מתוך רצון וחובה, ניתן להגיע לשלב של ה'ביקור', שמבטא את הכניסה להיכל מתוך רצון ועניין.

 

נדמה שמסר זה חשוב במיוחד בדורנו, שבו החברה המערבית נוטה לפרוק מעליה כל עול של מחוייבות, והדברים משפיעים גם על החברה הדתית-לאומית שבתוכה אנו נמצאים. בחברה הכללית, רואים בתור אידיאל עליון את הערך של "כבוד האדם וחירותו", וכל דרישה למחוייבות נתפסת כפגיעה ברעיון זה. מאותה סיבה, רבים ויתרו על מוסד הנישואים, והם מעדיפים לחיות ביחד מתוך אחווה ורצון טוב וללא שום קשר רשמי מחייב. החברה פורקת מעליה כמעט כל מחוייבות, ואנו צריכים לברוח מתפיסה מוטעית זו. עלינו להבין שלימוד התורה צריך להתבסס קודם כול על מחויבות, ורק בהמשך מוצאים בו גם עניין והנאה.


סיכם: ר' שאול ברט