פתיחה לספר יחזקאל

  • הרב אמנון בזק
א. סגנונו הייחודי של יחזקאל
ספר יחזקאל ייחודי מאוד בסגנונו ובאופיו, והוא בולט וניכר בהם מכל חמישה עשר ספרי 'נביאים אחרונים', הן הארוכים (ישעיהו וירמיהו) הן הקצרים (נביאי תרי עשר).[1]
בראש ובראשונה, יחזקאל מתחיל לנבא לפני החורבן, אך כל נבואותיו נאמרו בבבל, לאחר שגלה בגלות יהויכין.[2] לכך נודעת השפעה על תוכן נבואותיו, המופנות לא פעם כלפי הגולים, ולאו דווקא כלפי יושבי ארץ ישראל. ואולם, ייחודו של הספר ניכר בהיבטים תוכניים ספרותיים רבים אחרים.
יחזקאל מרבה להשתמש במעשים סמליים. אמנם גם ישעיהו וירמיהו נקטו פעולות והמחשות שונות להדגיש את תוכן נבואותיהם, אבל ביחזקאל התופעה רווחת במיוחד, ומלווה בהצטברות של מעשים החורגים מאוד מהתנהגות נורמטיבית. לדוגמה, יחזקאל מצטווה לאכול מגילה כתובה (ג', א), לשכב שלוש מאות ותשעים יום על צדו השמאלי (ד', ד–ה) ולגלח בחרב את ראשו ואת זקנו (ה', א).
כמה פעמים מתוארת בספר 'המרכבה':[3] מראה ייחודי של ארבע חיות הנושאות על כנפיהן רקיע, ומעליו יושבת על גבי כיסא דמות המייצגת את ה'. יחזקאל הוא הנביא היחיד שמתאר את המראה הזה בפרוטרוט.
גם סגנונו של יחזקאל חריג וחריף. אחד ההיבטים הידועים בסגנונו הוא הכינוי שבו הקב"ה פונה אליו: "בן אדם", הנזכר בספר קרוב למאה פעמים. יחזקאל משתמש בדימויים רבים, מקצתם קשים ביותר, ולעתים הוא מטיח בעם ישראל ביטויים שהאוזן מתקשה לשומעם.[4] למרות התכנים הקשים, יחזקאל עצמו אינו נוהג כזר לישראל; אדרבה, הוא רואה עצמו כבן לעם ישראל, ומדי פעם פורצת מפיו זעקה כלפי ה' על חומרת הדברים שהוא מצטווה לאומרם.
גם בנבואות הנחמה של יחזקאל ניתן למצוא סממנים ייחודיים, כמו בחזון העצמות היבשות המפורסם (פרק ל"ו) ובנבואה על גוג ארץ המגוג (פרקים ל"ח–ל"ט).
כל אלו, ועניינים רבים אחרים, עושים את ספר יחזקאל לספר מרתק, ייחודי ובעל תכנים רבי משמעות, ובע"ה נשתדל לעמוד עליהם בעיונינו.[5]
 
ב. מבנה הספר
לפי חלוקת הפרקים המוכרת יש בספר יחזקאל ארבעים ושמונה פרקים, והוא נחלק לשלושה חלקים ברורים.
החלק הראשון (פרקים א'–כ"ד) משתרע על פני תקופה של כחמש שנים, מהשנה החמישית ועד השנה התשיעית לגלות המלך יהויכין. בתקופה זו יחזקאל שרוי באֵלֶם. בסיומה של נבואת ההקדשה, בסוף פרק ג', הקב"ה אומר ליחזקאל: "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה'...", ומכאן ואילך אין הנביא פותח את פיו ומדבר אל העם כי אם בצו ה'.[6] הנבואות בפרקים אלו מסודרות בסדר כרונולוגי, ורובן עוסק בחורבן ובגלות הקרבים ובבעיות שהביאו לתוצאות הטרגיות העתידות להתרחש. ככלל אין בחלק זה של הספר נבואות נחמה, מלבד פסוקים בודדים, וגם בהם אין הנחמה נושא העומד לעצמו, אלא היא נזכרת דרך אגב. חלק זה מסתיים בנבואת 'עשרה בטבת': "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ד, ב), ובסיומה הנביא מתבשר שעתיד להגיע אליו פליט ולבשר לו על חורבן המקדש, ובזה תבוא תקופת האלם אל קיצה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד" (שם, כז).
החלק השני (פרקים כ"ה–ל"ב) עומד לעצמו, וכולו נבואות על העמים שכני ישראל: עמון, מואב, אדום, פלשת, צור וצידון ומצרים. ככלל הנבואות אמורות גם כאן בסדר כרונולוגי, מהשנה העשירית לגלות יהויכין ועד השנה השתים עשרה לה, מלבד נבואה אחת שנאמרה בשנה העשרים ושבע (כ"ט, יז).[7]
החלק השלישי (פרקים ל"ג–מ"ח) חוזר לעסוק בעם ישראל, והוא פותח במקום שנרמז בסוף החלק הראשון: ערב בואו של הפליט לבשר על החורבן, בשלהי השנה השתים עשרה. בחלק זה יש בעיקר נבואות נחמה, ומפרק מ' ואילך מובא תיאור מפורט של המקדש, ירושלים וארץ ישראל לעתיד לבוא.
 
ג. פסוקי הפתיחה של הספר
מכאן נוכל לעבור לפסוקי הפתיחה של הספר. תיאורי הזמן והמקום בהם נראים פשוטים, אך באמת הם קשים להבנה:
(א) וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱ‑לֹהִים: (ב) בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: (ג) הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים[8] עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה':
השאלה המרכזית היא כיצד יש להבין את מילות הפתיחה "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה": שלושים שנה לאחר איזה אירוע? לאיזו כרונולוגיה מתייחס ציון זה? ועוד: מה היחס בין "בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה" שבפס' א ובין "הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין" שבפס' ב?
כבר במבט ראשון ניכר שיש כאן בעצם שתי פתיחות: הפתיחה הראשונה בפס' א, ובה יחזקאל מדבר על עצמו בגוף ראשון, והפתיחה השנייה בפס' ב–ג, ובה נזכר הנביא בגוף שלישי. וכדברי רש"י: "סתם הנביא דבריו ולא פירש שמו מי הוא ולא פירש למנין מה מנה, לפיכך הפסיקה רוח הקודש את דבריו בשני מקראות הסמוכין לזה ללמד מי הוא הנביא וללמד למנין מה מנה". הפתיחה השנייה דומה לפתיחות ספריהם של נביאים אחרים, כגון ישעיהו וירמיהו. הדבר החריג כאן הוא הפתיחה הראשונה, ויש לעמוד על משמעותה.
הגישה המקובלת בפרשנים היא לראות את שתי הפתיחות כמכוונות לתאריך אחד, כלומר ש"שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" היא היא "הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין". לאור הנחה זו הועלו שתי הצעות אחר איזה אירוע נמנות אותן שלושים שנה:
1. רש"י ביאר בעקבות חז"ל שהכוונה למניין שנות היובל. גישה זו נסמכת על הפתיחה לנבואה בפרק מ': "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". כיצד יכול ראש השנה לחול בעשור לחודש? חז"ל (בבלי ערכין דף יב ע"א) ביארו שהכוונה לשנת היובל, שאכן נפתחת ביום הכיפורים, ככתוב: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה..." (ויקרא כ"ה, ט–י). אם השנה העשרים וחמש לגלות יהויכין הייתה שנת יובל, אזי השנה החמישית, שבה נפתח הספר, היא אכן שנת השלושים למניין שנות היובל.
ברם, על דרך הפשט פירוש זה קשה מכמה סיבות. ראשית, אין שום מקום אחר שהתנ"ך מונה בו לשנות היובל, ואם כן קשה להבין מדוע ציין הכתוב "בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה" סתם, בלא לבאר שהכוונה לשנות היובל. גם ההסתמכות על הפסוק בפרק מ' היא דרשנית. על דרך הפשט, אין כוונת הכתוב לעשרה בתשרי, אלא לעשרה בניסן, שהרי על פי הכרונולוגיה של התנ"ך החודש הראשון הוא ניסן; ו"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה" היינו 'בימים הראשונים של השנה', ויום עשרה בניסן עודנו בכלל זה.
2. רד"ק הציע, על פי תרגום יונתן, שהכוונה לשלושים שנה מאז מציאת ספר התורה בימי יאשיהו (ראו מל"ב כ"ב).[9] אכן, מציאת ספר התורה הייתה אירוע היסטורי רב-חשיבות. סבו של יאשיהו, המלך מנשה, חצה את כל הגבולות האפשריים בהתנהלותו האלילית והמושחתת. הוא מילא את המקדש וסביבותיו בעבודה זרה, ואת ירושלים – בדם נקיים (ראו שם כ"א), ובשל מעשיו נגזרה בימיו גזרת החורבן והגלות על יהודה וירושלים (שם, יב–טו). בנו של מנשה, אמון, מלך שנתיים בלבד, ולאחר שנרצח הומלך במקומו יאשיהו. בעקבות מציאת ספר התורה במקדש חולל יאשיהו מהפכה אדירה: הוא ביער את כל מוסדות העבודה הזרה מממלכת יהודה, וחתם את המהלך בקורבן פסח שלא נעשה כמותו בממלכה (שם כ"ב–כ"ג; דה"ב ל"ד–ל"ה). המקרא מעיד על יאשיהו: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ" (מל"ב כ"ג, כה), אם כי מיד לאחר מכן הכתוב מוסיף: "אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה" (שם, כו).
ובכל זאת, גם פירוש זה קשה על דרך הפשט. עם כל חשיבותה של מציאת ספר התורה, עדיין קשה להבין כיצד יכולנו לדעת שהמניין "בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה" מוסב על אירוע זה דווקא. ועוד, שהרי מקרא מלא מעיד בפנינו שמציאת ספר התורה לא שינתה את גזרת החורבן, ואם כן, למה יפתח הנביא את ספרו ברמיזה לאירוע זה.
נראה אפוא שיש לבאר את פסוקי הפתיחה בדרך שונה.[10] לשם כך נחזור לכרונולוגיה של ספר יחזקאל. כאמור, כרונולוגיה זו נזכרת שוב ושוב לאורך הספר, ובסך הכול נזכרים בו עוד שנים עשר תאריכים, מלבד פסוקי הפתיחה. בחלקו הראשון של הספר התאריכים הם:
1.   "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ" (ח', א).
2.   "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (כ', א).
3.   "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר" (כ"ד, א).
בחלק השני של הספר התאריכים הם:
4.   "וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (כ"ו, א).
5.   "בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ" (כ"ט, א).
6.   "וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (שם, יז).
7.   "וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ" (ל', כ).
8.   "וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּשְּׁלִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ל"א, א).
9.   "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁנֵי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ל"ב, א).
10. "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ" (שם, יז).
ובחלק השלישי התאריכים הם:
11. "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ" (ל"ז, כא).
12. "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (מ', א).
כמה דברים מעניינים ניתן ללמוד מתיארוך שיטתי זה,[11] אך מה שחשוב לענייננו הוא ששני התאריכים המאוחרים ביותר בספר הם מן השנה העשרים וחמש (מספר 12) ומן השנה העשרים ושבע לגלות יהויכין (מספר 6). כעת הבה נתבונן שנית בפסוק הפותח את הספר: "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ". המבנה דומה לכל שאר פסוקי הכרונולוגיה שבספר, ואין כל סיבה לחשוב שהוא חורג מהם. נראה אפוא שגם המניין שבפסוק זה – "בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה" – נמנה אחר שנות הגלות, ואינו אלא התאריך האחרון בספר. נמצאנו למדים שהפסוק הפותח את הספר הוא דיבורו האחרון של יחזקאל, שרואה בפעם האחרונה מראות א‑לוהים, ומכאן ואילך הוא מעלה על הכתב את נבואותיו. כשם שבימינו הפתיחה לספר נכתבת, על פי רוב, בסיום כתיבתו, כן הדבר גם בנבואת יחזקאל: הפסוק הראשון בספר הוא הפסוק האחרון מבחינה כרונולוגית.
מעתה תובן היטב הפתיחה השנייה. אין היא חזרה. זוהי הפתיחה לנבואתו הראשונה של יחזקאל, הדומה לפתיחות של ספרי נבואה אחרים. פתיחה זו עומדת בראש נבואתו הראשונה של יחזקאל, שאכן הייתה בשנה החמישית לגלות יהויכין, ואין היא קשורה לפסוק הראשון, המוסב על סיום נבואתו של יחזקאל, עשרים וחמש שנים לאחר מכן.[12]
 
[1]   הצירוף 'נביאים אחרונים' שגור בפינו ככינוי לנביאים אלו – בניגוד ל'נביאים ראשונים', דהיינו ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים. אך באמת משמעות זו מאוחרת, והיא נכנסה לעולם היהודי רק לאחר המצאת הדפוס והדפסת המהדורות הראשונות של התנ"ך. מקורם של צירופים אלה בדברי הנביא זכריה (א', ד) על "הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים", אך שם מסתבר מאוד שהכוונה לכלל נביאי הבית הראשון.
[2]   והכרונולוגיה החוזרת שוב ושוב בספר מבוססת על מניין השנים לגלות זו (ראו א', ב ועוד).
[3]   בע"ה נעמוד על כך בהרחבה בעיוננו בפרק א'.
[4]   ראו למשל בפרקים ט"ז וכ"ג. דומה שבעניין זה הגיע יחזקאל לשיא בפנותו לירושלים במילים: "לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה' " (ט"ז, לה).
[5]   בתרבות הישראלית מוכר השיר 'יחזקאל' שכתב חיים חפר. בשעתו נאסר השיר להשמעה ברדיו, כי נתפס כפגיעה וזלזול בנביא. לאחר זמן בוטל האיסור, והשיר תפס מקום ידוע ברפרטואר הזמר הישראלי. הגם שהשיר אכן צורם לאוזניים המכבדות את ספרי התנ"ך, אין להכחיש שמחברו הכיר את הספר ועמד על כמה מאפיינים ייחודיים שלו. גם אם נתקשה לקבל את המשפט "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", במובן מסוים יש בו הבחנה נכונה על אודות ייחודו של הספר.
[6]   על נסיבותיו של האלם ומשמעותו נעמוד בהרחבה בעיוננו בפרק ג'.
[7]   יש עוד חריגה קלה אחת בסדר הזמנים של הנבואות: הנבואה בכ"ט, א, שנאמרה בשנה העשירית, מובאת לאחר הנבואה בכ"ו, א, שנאמרה בשנה האחת עשרה.
[8]   "אֶרֶץ כַּשְׂדִּים" היא שם נרדף לבבל, ראו למשל ישעיהו י"ג, יט.
[9]   החשבון פשוט. ספר התורה נמצא בשנה השמונה עשרה ליאשיהו (מל"ב כ"ב, ג ואילך). יאשיהו מלך שלושים ואחת שנה (שם, א), ואם כן חלפו ארבע עשרה שנה ממציאת הספר ועד מותו. יהואחז בן יאשיהו מלך שלושה חודשים בלבד (שם כ"ג, לא), ולאחריו מלך יהויקים אחיו אחת עשרה שנה (שם, לו) – הרי עשרים וחמש שנה. יהויכין בן יהויקים מלך אף הוא שלושה חודשים בלבד, ואז הגלהו נבוכדנאצר עם כל עילית החברה של ממלכת יהודה – "וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ" (שם כ"ד, יד) – ובהם יחזקאל. נמצא שהשנה החמישית לגלות יהויכין היא אכן שנת השלושים למציאת ספר התורה בימי יאשיהו.
[10]  על פי הצעתו של מ' גרינברג,Ezekiel 1–20, Anchor bible, New York 1983, p.39.
[11]  לדוגמה, הנבואות לעם ישראל, המובאות בחלק הראשון ובחלק השלישי, נאמרו תמיד בחמישה לחודש או בעשור לחודש, ואילו הנבואות לאומות העולם שבחלקו השני נאמרו תמיד בימים אחרים בחודש: בדרך כלל באחד בו, ובמקרים ייחודיים בשבעה בו, בשנים עשר בו או בחמישה עשר בו.
[12]  על הסבר זה קשה לכאורה מהעדר ציון החודש בפתיחה השנייה, שלא נאמר בה אלא "בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין": אם הפתיחה השנייה היא המשך של הראשונה, מובן שהכוונה לחודש הרביעי, שנזכר בפתיחה הראשונה; אך אם היא עומדת לעצמה, כיצד ניתן להבין את העדר ציונו של החודש? אלא שתופעה זו חוזרת עוד פעמיים ברשימת התאריכים שבספר: בכ"ו, א – "וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ"; ובל"ב, יז – "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ" (אם כי שם ניתן לומר שהכוונה לחודש השנים עשר, הנזכר שם בפס' א); על כורחנו שלא תמיד הקפיד הנביא לציין את החודש.