פת דוחן ותירס

א. פתיחה

בשיעור זה נעסוק בנושאים הנגזרים מתוך סוגית "בורא מיני מזונות" - ברכה על פת דוחן ועל מוצרים העשויים מתירס. לפסיקה בתחומים אלו יש השלכות רבות למעשה, היות ותירס מהווה רכיב מרכזי בתעשיית המזון המודרנית.

בתחילת הדיון בנושא ברכת "בורא מיני מזונות" על אורז, הסוגיה כורכת אורז יחד עם דוחן, בהביאה את ברייתת "מעשה קדירה":

ואורז ודוחן[1] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לז עמוד א

אורז ודוחן נכרכו יחד על שם הדמיון שביניהם – שניהם אינם מחמשת מיני דגן, ועם זאת שניהם משמשים כרכיב תזונתי שניתן לבשלו או לטחנו ולאפות אותו.[2] ברם, בברייתא הסמוכה שהגדירה "מעשה קדירה", הוזכרו דגן כתוש ואורז, אך דוחן לא נזכר ברשימה. בנוסף, בהמשך הסוגיה, עם המעבר לדיון על הברייתא המקבילה לברייתת התוספתא הדנה בברכה על אורז, הדיון מתמקד באורז ללא הזכרת דוחן. ראשונים נחלקו בפסק ההלכה באשר לברכה על אכילת דוחן. הרי"ף פסק שיש לברך  שהכל:

ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות

רי"ף ברכות כו, א

המקור לפסק הרי"ף הוא ככל הנראה בדברי הדחייה של הגמרא לראיה שהיא רצתה להביא מברייתת "מעשה קדירה":

כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.

תלמוד בבלי ברכות לז, א

דברי הגמרא ביחס לאורז נדחו בהמשך הסוגיה מכוח הברייתא המקבילה לברייתת התוספתא שקבעה במפורש שיש לברך על אורז "בורא מיני מזונות". ברם, היות והסוגיה בהמשך לא שבה לדון בדין ברכת הדוחן, הרי"ף פסק כדברי הדחייה לברייתת "מעשה קדירה" שיש לברך על פת דוחן שהכל ובורא נפשות. ובכן, יש לרי"ף מקור מתוך הסוגיה, אלא שהרשב"א תהה באשר לטעם הדבר:

ולענין פת דוחן כתב הרב אלפסי ז"ל דלא מברכין עליה אלא שהכל ונראה שפסק כן משום דתנן אלו הן מעשה קדרה חלקי טרגיס וטסני סלת אורז זריד ואלו דוחן לא קתני וכן במתני' דהכוסס קתני אורז ולא קתני דוחן, אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוחן ואורז חדא ברכתא אית להו ובודאי דכולה סוגיא הכי מכרעא לכאורה, ובברייתא בהדיא קתני בה הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן, ואני תמה אפילו נאמר שאין ברכת הדוחן שוה לאורז לברכת מיני מזונות מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה, ונראה שהרב ז"ל למדה ממה שדחינו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה דאלו אורז ודוחן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות דאלמא כי מפקת להו ממיני מזונות מוקמת להו אברכת שהכל, ועם כל זה אני תמה אשמעתין למה וצריך לי עיון.

חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף לז עמוד א

מדברי הרשב"א למדנו שהראב"ד השווה את דוחן לאורז, ולכן פסק שברכת הדוחן היא "בורא מיני מזונות". הרשב"א מציין שיש ראיות ברורות מהסוגיה לכך שיש להבחין בין אורז ודוחן, וכי רק אורז נחשב "מעשה קדירה" שברכתו "בורא מיני מזונות. הרשב"א אף מציין למקור של שיטת הרי"ף בתוך דברי הסוגיה, אלא שהוא תמה על טעם הדבר. על מה ומדוע לא נברך על פת דוחן ברכת "בורא פרי האדמה"? אמנם, הוא לא נכלל ברשימת "מעשה קדירה" ולכן לא מברכים עליו "בורא מיני מזונות", אך מה הפקיע אותו מברכת "בורא פרי האדמה"?

מהדיון של תלמידי רבנו יונה בדין הברכה על פת דוחן, עולים שני הסברים אפשריים לשיטת הרי"ף. נביא אותם בסמוך, לאחר הדיון בשיטת רבנו יונה המצדד, בדומה לראב"ד, שיש לברך על דוחן "בורא מיני מזונות":

וגאון אחד אמר שאפילו על הדוחן מברך בורא מיני מזונות דכיון שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא ואפ"ה אמרי' דמברך עליה בורא מיני מזונות מפני שהוא מזון כדוחן או כשאר דברים שאנו רואין שהם מזון כגון המין שקורין פניצ"ו בלע"ז מברך עליהם ג"כ בורא מיני מזונות ולזו הסברא נוטה דעת הרב מורי נר"ו ומביא ראיה מדאמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שהוא מה' המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות ומקשינן עלייהו בגמרא היאך אמרו דכל שהוא מחמשת המינין בלבד מברכין עליו ואורז לא מברכין עליו בורא מיני מזונות והתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דכמו שמברכין על מעשה קדרה בורא מיני מזונות הכי נמי מברכין על האורז ועל הדוחן והיכי סבירא להו שאין מברכין אלא על חמשת המינין בלבד ודחינן להעמיד דברי רב ושמואל כמעשה קדרה ולא מעשה קדרה כמעשה קדרה דבעינן ברוכי תחלה וסוף ולא מעשה קדרה דאילו מעשה קדרה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ואורז בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות ומאחר שזה הדחוי לא בא אלא להעמיד דברי רב ושמואל ואנו רואים שדבריהם אינם הלכה לא ניחוש לדחוי ותשאר הברייתא כפשטה דפת אורז ופת דוחן מברך עליה תחלה וסוף כמעשה קדרה שר"ל שיברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש שיותר מורה לשון כמעשה קדרה שבא לומר שיברך עליו בורא מיני מזונות משיברך עליו תחלה וסוף שאם כן היה יכול לומר פת אורז ופת דוחן תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות ומעשה קדרה תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא אמר הכי שמעינן דבמעשה קדרה שהזכירה הברייתא לא רצה לומר אלא שיברך עליו בורא מיני מזונות כפי פשט הלשון כמו שכתבנו ... הנה למדנו מברייתא זו שהאורז והדוחן דינן שוה ועל שניהם מברך מתחלה בורא מיני מזונות כמו על מעשה קדרה שהרי הברייתא הזכירה את שניהם והוא הדין נמי לכל דבר שהוא מזון ודרך לאכלו למזון כמו הפניצ"ו שמברך עליו תחלה בורא מיני מזונות:

רבינו יונה על הרי"ף ברכות כו, א

רבנו יונה דן בברכה על פת שנאפתה מהמין פניצ"ו בלע"ז. רש"י ברכות לז, א ד"ה דוחן, מתרגם את דוחן למילה הצרפתית העתיקה – פנ"ץ.[3] נראה שהדיון כאן הוא על מין הדומה לפת דוחן, אף שמדברי רבנו יונה ברור שהוא לא זיהה את דוחן עם פניצ"ו. רבנו יונה מיישם בפסקו ביחס לפת שנאפה מפניצ"ו את העקרונות שעמדנו עליהם בשיעור 25. לשיטתו, היות ומברכים על אורז "בורא מיני מזונות", הרי שברכה זו אינה ברכת הדגן אלא ברכה על "מזון". הגדרה זו אינה זהה עם המונח דגן, ולא מהווה "רשימה סגורה". כל מאכל מזין שנאכל על מנת לשבוע מוגדר כ"מזון" וברכתו היא "בורא מיני מזונות".

על אף שרבנו יונה דוחה את פסק הרי"ף ביחס לפת דוחן, הוא מקבל את פסקו ביחס לפת העשוי מקטניות, ומתוך דבריו נוכל לעמוד על שני הסברים לשיטת הרי"ף:

והפת שעושין מקטניות כגון פת של פולין וכיוצא בו נראה שאין מברכין עליו אלא שהכל שאין דרך לעשות פת כל כך מהקטניות כמו מהאורז והדוחן ולא דיינינן להו מזונות

וא"ת ולמה לא יברך על הפת של קטניות ב"פ האדמה כמו שמברך על הקטניות ואם תאמר מפני שנשתנה למעליותא אישתנה דמעיקרא קטניות והכא פת ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד דכיון שנשתנה ויצא מתורת פרי אין אנו יכולין לומר עליו בפה"א וברכת הפת אין אנו יכולין לומר ג"כ אלא בחמשת המינין על כן אנו מברכין עליו הברכה שכוללת הכל ואפי' הפת כדתנן (דף מ א) ועל כולם אם אמר שהכל יצא נמצא שמפני שהגיע לשם פת חל עליו ברכת שהכל שכוללת הפת אף על פי שהיא גרועה

ואפשר לומר שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהיא פרי ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מהברכה שלו הלכך בפת של קטניות או בקמח שלהם שמבשלין אותו ועושין ממנו מאכל מברך תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות

רבנו יונה שם

דברי רבנו יונה כאן משלימים את הדיונים שערכנו במסגרת "ברכות הפירות" בנוגע להשפעת תהליכי עיבוד על "ברכות הפירות". ההסבר הראשון של רבנו יונה מציע שמסוגית "פת דוחן" (לשיטת הרי"ף, ולשיטתו מפת קטנית) נלמד עקרון מרכזי באשר להשפעת תהליכי עיבוד על הברכה. מדבריו עולה שתהליכי העיבוד שתוארו בסוגיות הנ"ל (ריסוק, מעיכה ושליקה) הם תהליכים שלא מבטלים לגמרי את צורת הפרי. לכן, ראינו במסגרתן קשת של דעות באשר להשפעתן על מטבע הברכה. ברם, תהליך הטחינה הוא תהליך המפקיע כליל את צורת הפרי, ולכן הוא מפקיע לכולי עלמא את "ברכות הפירות". יחד עם זאת, בעקבות תהליך הטחינה ניתן לאפות את הקמח וליצור ממנו "מזון", ולכן מברכים על פת דגן, אורז ודוחן ברכת "בורא מיני מזונות". ברם פת דוחן לשיטת הרי"ף או פת קטנית לשיטת רבנו יונה "נופלת בין הכסאות". מחד גיסא, הטחינה הפקיעה את "ברכות הפירות", ומאידך גיסא אפיית הקמח לא הופכת אותו ל"מזון" ואין לברך עליה אלא שהכל.

בשיעור 15 ראינו תופעה דומה של "נפילה בין הכסאות" בחלק מההסברים לברכת הקמח. כמו פת הקטניות ופת הדוחן, גם הקמח מאבד את ברכתו בעקבות טחינה, ואינו זוכה לברכת הדגן משום שעיבודו לא הושלם.

ההסבר השני של רבנו יונה תולה את הקביעה לברך שהכל על פת קטנית בכך שדרך אכילת קטנית היא ללא טחינה. במקרה זה ברור שנראה בטחינה הפקעה של "תורת פרי".

השולחן ערוך פסק שיש לברך על פת דוחן שהכל:

על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.

הגה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל

שולחן ערוך אורח חיים רח, ח

המשנה ברורה מביא את שני ההסברים שעלו מתוך דברי רבנו יונה:

דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל.

משנה ברורה רח, ס"ק לג

המשנה ברורה עצמו מציין לנפקותא גדולה בין הטעמים באשר למינים שדרכם לעשות מהם פת אך אינם מוגדרים הלכתית כ"מזון". כדוגמא לכך דן המשנה ברורה בברכה על תירס, שנדונה בתשובת חתם סופר, ולשם נשים עתה את פנינו.

נפתח במתן רקע לדיון של החתם סופר. התירס מהווה מרכיב מרכזי בתעשיית המזון, ובמזונם של בעלי החיים. הוא שייך למשפחת הדגניים, ומהווה כיום את הגידול החקלאי הנפוץ ביותר בעולם, לפני החיטה והאורז.[4] מקור התירס הוא באמריקה, ומשם הופץ לאחר גילוי אמריקה. לכן, הוא מהווה עבורנו "מקרה מבחן" ליישום עקרונות ההלכה שעסקנו בהם בשיעורים האחרונים. מחד גיסא, הוא איננו אחד מחמשת מיני דגן, ומאידך גיסא דרכו בטחינה ובאפייה, והוא מהווה מרכיב מרכזי בתזונה.[5] שאלת הברכה על תירס עלתה על שולחנו של החתם סופר בשו"ת חתם סופר חלק א אורח חיים סימן נ.[6] השואל התלבט בין "בורא פרי האדמה" לבין שהכל:

שאלתו שאלת חכם הגיעני והבטתי בנעימות ימינו עוז עוררה חיל, ע"ד פת ותבשילים הנעשים מקמח של מין קטניות הידוע הנקרא קוקריץ או טירקשען ווייץ אשר ממש עיקר אכילת אדם מאותו מין הוא ע"ד הנ"ל, ואיבעיא לי' למעלתו אם לברך עליו שנ"ב או בפה"

על כך מעיר החתם סופר:

אמנם פשיטא לי' למעלתו דאין מברכין עליו בורא מיני מזונות אף על גב דמיזן זיין טובא ורגילים לקבוע סעודה עליו בעירו ומקומו מ"מ הא פשיטא לי', ולכאורה הדין עמו דהרי כתב בנימוקי תר"י ז"ל [ברכות ל"ז ע"א] שממנו לקוחים דינים אלו... שאורז ודוחן דינו שוה ועל שניהם מברך תחלה במ"מ כמו על מעשה קדרה שהרי הברייתא הזכירה שניהם, וה"ה נמי לכל דבר שאכלו למיזן כמו הפניצו, והוא לדעת רש"י דוחן, שמברך עליו בורא מיני מזונות עכ"ל תר"י, מבואר מדבריו שדוחן וכל כיוצא בו מיזן זיין כמו האורז וראוי לברך עליהם בורא מיני מזונות לדעתו, ואפ"ה לדינא לא קיי"ל כוותי' בהא אלא כפסק הרי"ף ורמב"ם וש"ע דדוחן מברכים על פת שלו וכל תבשיל העשוי' מקמח שלו שנ"ב וכשלא נתמעך לגמרי בפה"א. ובחידושי ביארתי טעם הדבר לפע"ד דלא בהזנה וקביעת סעודה תלי' מילתא דבמ"מ אלא צריך שיהיה לו חשיבות לחם וחיוב חלה וחימוץ, ועיין תוס' עירובין למ"ד ע"א [ד"ה לימא] וכל הני מיני לית להו הך חשיבות משא"כ אורז דתנן במתני' דחלה [פ"ג מ"ז] העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה וחייבין על חימוצו כרת, ומפרש בירושלמי הטעם משום חיטין גוררים האורז לעשות לחם חמץ, ונהי דלא קיי"ל כריב"נ דאורז מחמיץ מ"מ ע"י תערובת חיטין מחמץ, ודוקא אורז יש להם טבע זו ולא שארי מיני קטניות... והשתא י"ל כיון שיש לאורז כח חימוץ כל שהוא שאילו הי' מערבים חיטין היה הוא עצמו מתחמץ ונעשה לחם משו"ה גם שהוא בפ"ע ראוי לברך עליו במ"מ, משא"כ שארי מינים אפילו זיינין וקובעין סעודה עליהם כיון שבשום אופן אינם באין לידי חימוץ אין מברכים עליהם במ"מ, וא"כ אין לספק אלא אם מברכין על פת ותבשיל העשוי מקמח של טרקשין ווייץ שנ"ב או בפה"א:

החתם סופר פותח את דבריו בקביעה שלכאורה יש להחיל על תירס את הברכה שאותה מברכים על פת דוחן. במסגרת דבריו הוא מסביר את ההבחנה בין אורז לדוחן. לדבריו, אף מי שפסק שיש לברך על אורז "בורא מיני מזונות", יכול עדיין לסבור שברכה זו היא ברכה על דגן. שכן, אורז נגרר אחרי דגן ומחמיץ כאשר מערבים אותו עם דגן, ולכן הוא נכלל מכוח תכונה זו במסגרת ברכת "בורא מיני מזונות". לעומת זאת, דוחן או תירס אינם מחמיצים כלל, ולכן אין לברך עליהם מזונות אלא "בורא פרי האדמה" או שהכל.

החתם סופר מציע במבט ראשון לברך שהכל:

אומר אני עני אם אין כאן ספק אלא זה פשוט לי יותר מביעא בכותחא דברכתו שנ"ב, דהרי מבואר בש"ס דברכות ל"ז ע"א דהוה בעי למימר אפילו בפת אורז ודוחן שנ"ב ונהי דלא קיי"ל כוותי' באורז והיינו מטעם גרירה שכתבתי לעיל מ"מ בדוחן קיי"ל כוותי', ופשיטא דהני טירקשע ווייץ לא עדיפא מאורז שיש כמה מדינות גדולות באיי הים שכל מאכלם פת אורז והכי איתא בפסחים נ"א ע"א וכאשר שמענו ונדעם, ואפ"ה אי לאו דגרירי הוה מברכין עליו שנ"ב וסתמא דתלמודא דברכות דלא הוה ס"ל טעמא דגרירה מברך באמת שנ"ב, א"כ מכ"ש הני טירקשי ווייץ אי לית להו מעליותא דגרירה שלא יברכו על פת ותבשיל מקמחם אלא שנ"ב.

ברם, החתם סופר מצביע על שני הטעמים של רבנו יונה, תוך שהוא נוטה לאמץ את הטעם השני:

 והנה תר"י כ' טעם דעל פת מיני קטניות מברכין שנ"ב אף על גב דאישתני למעליותא כ' ב' טעמים, חדא עכ"פ אין הפרי ניכר ולא שייך לברך בורא פרי שאין כאן פרי, ולזה הטעם ה"ה נידון שלפנינו, אלא שכ' עוד טעם אחר וז"ל, ואפשר לומר מפני שהנאתו ואכילתו כל השנה היא כשהוא פרי ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מברכה שלו עכ"ל, והטעם זה השני לפע"ד צריכא רבה דאל"ה תיקשי מבשמים כתושים שמברכים עליהם ברכתם אף על גב שאין הפרי ניכר +עי' סי' ר"ג סעיף ז'+ אע"כ הטעם משום דהני לית בהו דרך אכילה והנאה אלא ע"י כתישה והיינו פרי שלהם משא"כ קטנית שדרך לאכלם מבושלים בלי מיעוך ע"כ כשנתמעכו או יטחנו נשתנו ברכתם לגרוע, וסברא זו רמוזה במג"א סי' ר"ב סקי"ח יע"ש, ואם כן לפ"ז י"ל בנידון שלפנינו דהני גרגרי טירקשי ווייץ אין אכילת אדם אלא כשיטחנו וזה עיקור פריין י"ל שמברך בפה"א. ומ"מ לא נ"ל דלאו אדעתא דהכי נטעו אלא לעופות ופיטום אווזות לאוכלן כמות שהן וע"ד הדוחק שבני אדם אוכלין אותם, ואף על גב שאינם נאכלים לאדם אלא נטחנים וכתושים מ"מ אין זה עיקור פריין ואין לברך אלא שנ"ב לפע"ד:

על אף שהחתם סופר מאמץ את הטעם השני, הוא עדיין חושב בשלב זה שנכון יותר לברך שהכל, משום שלדבריו תירס מגודל בעיקר עבור מאכל בהמה ולא עבור מאכל אדם.

הדיון עד כה נעשה מתוך הנחה שיש להשוות תירס לדוחן. ברם, החתם סופר מעלה את האפשרות שיש להשוות תירס לאורז, ולברך עליו "בורא מיני מזונות" כהרחבה שלו:

אך כל זה אם הוא פשוט שהוא מין קטניות ממש, אך אני מסופק בדבר הרבה כי אעפ"י שהגאון חק יעקב סי' תנ"ג [סק"א] סמך על שמועתו ואין ספק שלא יאונה לצדיק כל עון ואיננו מין דגן מחמשת המינים שיתחייב על חמוצו וכן אנו מורים בפסח, וליתר שאת הנה שלוח אליו מעשי אצבעותי העתק מתשובה א' שהשבתי לשואל בזה שנת קע"ו לפ"ק לענין חמץ, מ"מ היינו בודאי שאיננו מין דגן אבל אפשר שהוא מין אורז ולענין חימוץ בלי תערובת חיטין אין נפקותא בין אורז לשארי מיני קטנית לכן לא דקדק הגאון ח"י בשמועתו, אבל לענין ברכה אפשר שהוא מין אורז הנגרר ע"י החטין וברכתו במ"מ, וספק זה נולד לי ע"י מה שראיתי בתשו' מהר"ם לובלין סי' ע"ח שטיטרקי מין אורז הוא, ואם טיטרקי הוא היידען יהיה מין אורז כ"ש וק"ו טירקשי ווייץ שנודע לי עפ"י חקירה מטבעי אחד שהרבה כח חימוץ יש בהך טירקשי ווייץ אפילו מן האורז, ונהי דלכח ה' מיני דגן לא הגיע ואין חמוצו אלא סירחון מ"מ אם האורז נגררי' ע"י החטים ונאמר שאפילו הטיטרקי שקורין היידין נגררים א"כ ק"ו לטירקשי ווייץ שאם יתערב בקמחו קמח חטים בנ"ט יגררוהו להחמיץ, וממילא כשאין בו תערובות מברכין על הפת ותבשיל הנ"ל במ"מ כמו אורז, אף על גב דהאורז אדעתי' דהכי נטעי והכא עיקרו למאכל עופות כמ"ש לעיל ז"א אלא לענין לברך בפה"א שאין זה עיקור הפרי אבל לענין במ"מ אין לחלק בזה, וראיה ברורה משבולת שועל

בסיום התשובה, הוא מסכם להלכה:

ויען כי אין בידינו דבר ברור ואין דעתינו מכרעת אפילו כדעת הנמלה לא יאכלנו אלא בתוך הסעודה לא אותו הטירקשי ווייץ ולא הטיטרקי עד יבוא מי שדעתו רחבה מדעתינו ויעמד הדבר על בריו ותל"מ, ואחתום בכל חותמי ברכות יום ג' ג' טבת תקפ"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ

אף המשנה ברורה לא הכריע בדבר, והסתפק בסיכום דברי החתם סופר:

והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה

משנה ברורה רח, ס"ק לג

אין צורך לומר שאין דעתנו רחבה מדעתו של החתם סופר, אך ניתן לומר שהשימוש בתירס במסגרת תעשיית המזון גברה, וכי מוצרי מזון רבים מבוססים על תירס כדוגמת דגני בוקר, חטיפים ועוד. רבים אוכלים ארוחת בוקר ושבעים מצריכת מוצרים העשויים מתירס. היות וכן, ראוי לשקול מחדש את עמדת החתם סופר, ולהציע לברך על מוצרים אלו "בורא מיני מזונות". לבי נוטה לכך, אלא שאיני רואה את עצמי ראוי לשנות מהפסיקה המקובלת, ולכן איני נוהג כן למעשה.

באשר לפסיקה המקובלת – ספרי ההלכה העכשוויים בדיני ברכות נוטים לאמץ את ההסבר הראשון של רבנו יונה, ולכן אימצו להלכה את העיקרון שטחינת דבר שאינו דגן הופכת את ברכתו לשהכל. לפיכך, בספר "וזאת הברכה", המחבר חילק בין מוצרים הנעשים מקמח תפוחי אדמה/ תירס לבין אותו מוצר המיוצר על ידי חיתוך של הפרי.  לכן הוא פסק שעל צ'יפס הנעשים על ידי חיתוך תפוחי אדמה (צ'יפס של אוסם או עלית) יש לברך בורא פרי האדמה, ואילו על פרינגלס הנאפה מקמח תפוחי אדמה יש לברך שהכל. בדומה, הוא פוסק שעל קורנפלקס של קלוגס הנעשה מתירס פרוס יש לברך בורא פרי האדמה, ואילו על קורנפלקס של תלמה הנאפה מקמח תירס יש לברך שהכל.

לדברים אלו השלכות רבות על הפסיקה בתחום של ברכה על מוצרים מעובדים, והם משנים לחלוטין את התמונה ששרטטנו בשיעורים על השפעת תהליכי עיבוד על הברכה. לעומת זאת, לא שמעתי מעולם שסבי הגרי"ד זצ"ל התחשב בגורם זה, וכל ימיי גדלתי על עמדתו ההלכתית לברך בורא פרי האדמה על פרי שאיבד את צורתו. בבירור שערכתי עם אבי מו"ר שליט"א הוא אישר שאכן סבי הרב זצ"ל לא התחשב בגורם זה, וכי הוא ככל הנראה סבר שיש לאמץ את ההסבר השני של רבנו יונה. עוררתי בפני אבא את הקושי לקבל עמדה הלכתית לפיה נברך שתי ברכות שונות על שני מוצרים זהים, המיוצרים מאותם רכיבים בעלי תפקוד דומה. מה גם שאכן נראה שסבי הרב זצ"ל לא הבחין ביניהם. אבא שליט"א אמר לי שאף דעתו נוטה לכך שלא להתחשב בגורם הטחינה במידה ודרכו בכך, ולכן יש לברך בורא פרי האדמה על מוצרי תירס אף אם נטחנו לקמח במהלך הייצור.

עד כה עסקנו בברכת "בורא מיני מזונות" על דגן מבושל. בשיעור הבא נעבור לדון בברכת "בורא מיני מזונות" על דגן אפוי, כאשר השאלה המרכזית המתעוררת היא ההבחנה בינו לבין לחם.