צד. - ארבעת השומרים - מבוא

  • הרב יאיר קאהן

ארבעת השומרים - מבוא / הרב יאיר קאהן

דפים צד. - צה.

שומר חנם ושומר שכר

אם נסתכל בפסוקים שעוסקים בנושא שלנו (שמות כ"ב, ו-יד) בהשוואה לדינים שידועים לנו על ארבעת השומרים, נגלה את כוחה הגדול של התורה שבעל פה. אמנם, התורה מתייחסת במפורש לשואל ("וכי ישאל איש מעם רעהו..."), אך אין שום אזכור מפורש של שומר שכר או שומר חנם. ולגבי השוכר, עד שהוא מוזכר, כל מה שנאמר לנו הוא שדינו שונה מזה של השואל ("אם שכיר הוא בא בשכרו").

הסוגיא שלנו עוסקת בלימוד הקטגוריות השונות ודיניהם של השומרים ישירות מהפסוקים. השיעור הזה יועבר בצמוד למבנה הסוגיא, אך איננו שואף להיות פירוש מילולי לפסוקים.

הפסוקים ודאי עוסקים בארבעה מקרים שונים, אך נראה שההבדל בין חלק מהם הוא טכני בלבד ולא מהותי. במקרה הראשון (פסוקים ו-ח) מדובר בשומר של כסף או כלים ואילו במקרה השני (פסוקים ט-יב) מדובר בשומר של חמור או שור או שה וכל בהמה. למרות שנראה שמדובר כאן בסוג אחד של שומר, אנו מוצאים בתורה שדיניהם משתנים. הרשב"ם בפירושו לתורה מנסה, על פי דרכו הנצמדת לפשט, להסביר מדוע זהותו של הפקדון (חי או דומם) ייצור הבדל בדינים.

חז"ל הלכו בדרך אחרת. הם הבינו שבתוך הפסקה הקצרה הזו חבוי כל עולמם ההלכתי של השומרים. הפסוקים מכילים כאן מערכת משפטית שלמה של פקדונות ושמירה. כך, בהבנתם שכל מקרה בתורה מייצג קטגוריה הלכתית אחרת, הם הצליחו לבנות את המערכת החוקית של השומרים ע"פ התורה. בשיעורנו ננתח את הסוגיא שבונה את כל המהלך הזה.

על פי הגישה שהצגנו לעיל, הבינו חז"ל ששני המקרים הראשונים בפסוקים עוסקים בשני אבות הטיפוס של השומרים: שומר חנם ושומר שכר. כל שנותר הוא להתאים בין השומר לבין הפסוקים הרלוונטיים אליו. ברור שאחריותו של שומר שכר גבוהה יותר שהרי הוא מקבל תשלום עבור השמירה שלו. לכן, כל שנותר הוא לחפש בפסוקים איזו פסקה מחמירה יותר עם השומר ולשייך אותה לשומר שכר. במבט אל הפסוקים ניווכח שבקטע השני על השומר לפצות את המפקיד במקרה של גניבה ("ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו"), ואילו בקטע הראשון יכול הוא לפטור עצמו ע"י שבועה ("אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל הא-לקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"). א"כ, ברור שבקטע הראשון מדובר בשומר חנם ואילו בשני בשומר שכר.

אך לגמרא זה לא היה פשוט כל כך. בקטע הראשון מצינו נקודה שמחמירה יותר עם השומר מאשר בשני: שומר שטוען לשקר על גניבת החפץ ישלם שנים לבעלים, ובקטע השני זה לא מוזכר כלל. על פי זה מציעה הגמרא שאולי הקטע הראשון עוסק בשומר שכר והשני בשומר חנם.

והגמרא עונה:

"אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה"

התשובה ברורה- אחריותו של השומר כלפי גניבת הפקדון היא המדד אם הוא שומר שכר או שומר חנם. לעומת זאת, תשלומי כפל הם רק תוצאה נלווית של מצב מסויים ואיננה משקפת את אופי השמירה. מאחר והשומר בקטע הראשון פטור מגניבה, רק הוא יכול לטעון טענת שקר שנגנב. שהרי אם השומר בקטע השני יטען לגניבה הרי הוא מתחייב מיד. ממילא מסיקה הגמרא שהקטע הראשון מדבר בשומר חנם כי שם רמת החובה נמוכה יותר, ואילו הקטע השני עוסק בשומר שכר.

עתה, לאחר שהגדירו חז"ל את שתי הקטגוריות של שומר חנם ושומר שכר, עלינו להבין מהם הדינים של כל אחד מהם. הפסוקים, כאמור, עוסקים בדוגמאות בלבד. התורה אומרת לנו ששומר שכר (על פי העמדת חז"ל) פטור במקרה של מוות או שבי ("ומת או נשבר או נשבה"), אך הוא חייב לשלם לבעלים במקרה של גניבה ("ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו"). גם כאן, חז"ל לקחו את הדוגמאות ויצרו מהם קטגוריות הלכתיות. במקרים שאינם ניתנים למניעה, כגון מות או שבי, פטור שומר השכר מלשלם לבעלים. אך אם יתאמץ השומר דיו, הוא יוכל למנוע גניבה. ממילא יוצא, שבאונס פטור שומר השכר, ואילו במקרים של גניבה הריהו חייב.

לעומתו, בפסוקים שעוסקים בשומר חנם (שוב, על פי העמדת חז"ל) עולה שהוא פטור אף מגניבה ואבידה ("אם לא ימצא הגנב ונקרב... על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד הא-לקים יבא דבר שניהם..."). הוא אחראי רק במקרים שכשל במניעת נזקים סבירים (רוח מצויה). מקרים אלו מוגדרים כפשיעה ובהם חייב שומר החנם לשלם לבעלים.

ראינו שהתורה פוטרת במפורש שומר חנם מאבידה. בשומר שכר לא מצינו דין זה. נשאלת השאלה, מהו אם כן, דינו של שומר השכר במקרה של אבידה. התשובה, כאמור, איננה בפסוקים. שומר שכר חייב בפשיעה וגניבה. שומר חנם, לעומתו חייב בפשיעה אך פטור מאבידה. מובן שמי שמאבד חפץ כלשהו נחשב פחות רשלן מאשר מי שפשע. מאידך, המאבד מתרשל יותר מאשר מי שנגנב ממנו. על כן, מאחר ושומר שכר מחוייב על גניבה, ברור שהוא חייב גם על אבידה.

לסיכום, עד כה ראינו שחז"ל למדו מתוך הדוגמאות שבתורה את הקטגוריות השונות של השומרים ואף את דיניהם: שומר חנם פטור מגניבה ואבידה אך חייב בפשיעה. ואילו שומר שכר פטור מאונס אך חייב בגניבה ואבידה.

שואל

לאחר שהכרנו את שני השומרים, אנו מוכנים לפגוש בשלישי. כאן, אמנם התורה מתייחסת במפורש לשואל, אך שוב אין כאן דינים אלא דוגמאות. בפסוקים מובא החיוב של השואל במקרה של מות ("וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם"). אך לגבי גניבה אין שום אזכור. את השאלה הזו ניתן לפתור על פי ההבנה שיש רמות שונות של אחריות. אם התורה אומרת לנו ששואל חייב במקרה של מוות, ברור שאחריותו גדולה יותר מאשר של שומר השכר. ממילא ברור שהוא יתחייב גם במקרה של גניבה. והגמרא אכן מסיקה שלשואל יש אחריות כמעט מלאה- הוא חייב אפילו באונס.

שוכר

כעת נעסוק בדינו של השוכר. אמנם הוא מוזכר במפורש בתורה, אך כל האזכור הוא שלילי- אין דינו כזה של השואל. אין שום רמז לאחריותו של השוכר. בסוגייתנו יש ברייתא שמשוה בין שוכר לשומר שכר. אך במקומות אחרים (פ., צג.) ישנה דעה נוספת שדינו כשומר חנם. אם נחשוב על ההגיון הכלכלי הרי שנבין למה דינו של השוכר הוא כשומר חנם. השוכר משלם עבור שימוש בחפץ אך אין הוא מקבל תמורה עבור שמירתו. הסבר לאפשרות הראשונה שהעלנו (שוכר= שומר שכר) יכול להיות שזכות השימוש בחפץ כולל גם את דמי השמירה ומעלה את רמת אחריותו לזו של שומר שכר (אפשרות זו עולה בסוגית אומן - פ:).

ישנה אפשרות נוספת להסביר מדוע שוכר דינו כשומר שכר. יתכן שרמת חיוב השמירה של שוכר אינה תלויה כלל בקבלת כסף תמורת השמירה. הרי, באותה מידה יכולנו לומר שבשואל השימוש בחפץ הוא מעין דמי שמירה ולהסיק שואל חייב כשומר שכר בלבד. לכן נראה שישנו הבדל מהותי בין שני השומרים לשואל ושוכר. אצל השומרים היוזם הוא בעל החפץ וכל המטרה היא שמירה עליו. שאלת קבלת השכר משפיעה רק על אופיה של השמירה. ובניגוד לזה, שאלה מקורה אצל השואל וכל המטרה היא שהוא ישתמש בחפץ בצורה הטובה ביותר עבורו ("כל הנאה שלו"). ולכן, גם אם שווי השימוש בחפץ היה זהה לתשלום שניתן לשומר שכר, עדיין אחריותו של השואל תהיה גדולה מזו של השומר שכר. בשוכר, בניגוד לשואל, גם הבעלים נהנים מההשכרה, ולכן אין אפשרות לומר שאחריותו המלאה של השואל תקפה גם לגבי השוכר. מצד שני, להתייחס אליו כשומר חנם גם כן לא שייך בעקבות השוני בין שמירה לשימוש שהוזכר לעיל. לכן, אחריותו של השוכר יורדת מרמת השואל, ונמצא שדומה היא לרמתו של שומר השכר (ועיין רש"י פ:).

על פי הסבר זה מובן לנו למה התורה הזכירה את השוכר בפסוקי השואל ובנוסח השלילי. שהרי אין להשוות בין המודל של השמירה לזה של השואל, ומאידך אחריותו הבלעדית של השואל לא שייכת כאן.

ראוי לציין שהרמב"ם בפירושו למשנה רואה את השוכר ככלול במחלקה של שומר שכר ולא של שואל. כך גם בספר המצוות הוא מונה שלוש מצוות: שומר חנם, שומר שכר ושואל. את השוכר הוא מכניס עם המצוה של שומר שכר. שיטתו של הרמב"ם מתאימה להסבר הראשון שהבאנו לגבי השוכר- דינו כשומר שכר כי השימוש הריהו כתשלום עבור השמירה. לעומתו, רב סעדיה גאון מונה את השוכר כמצוה עצמאית, וזה משקף את ההסבר השני שהובא שעל אף הדמיון בין שומר שכר לשוכר, אין הם חלק מאותה המחלקה.

סיכום

ראינו שהפסוקים בתורה מדברים על מקרים שונים שמתוכם למדו חז"ל את כל מערכת החוקים של הלכות שומרים. מערכת שעוסקת בעקרונות ולא במקרים מסויימים.

בשיעור המבוא הזה סקרנו בקצרה את ההבדלים וההגדרות של כל ארבעת השומרים. הצענו שארבעת השומרים יכולים להתחלק לשתי קבוצות עיקריות: שמירה ושימוש. בשיעורים הבאים נעסוק ביתר פירוט בכל שומר, ובע"ה נגיע ליסודות העמוקים של כל אחד מהם.

מקורות לשיעור הבא:

1. צד: "והשואל משלם את הכל...תשובה".

2. צו: "דההוא גברא... דמי מנא".

בבא קמא יא. "אמר שמואל... ורב אסי". תוד"ה 'אין'.

3. כתובת לד: "היתה פרה... והיינו דרב פפא".

שאלות מנחות:

1. הגמרא מניחה ששואל חייב על מוות אך איננו חייב על טריפה. מה המשמעות של ענין זה ביחס לאחריותו של השואל?

2. בדחיית הגמרא את ההנחה הזו, האם בהכרח נדחית גם ההבנה הזו של אחריותו של השואל?

3. סביב איזו נקודה סובבת השאלה "שמין לשואל"?

4. למה שואל יכול להיות נאמן לגבי משיכה? האם זה רק לגבי שואל או גם לגבי כל השומרים?