דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 150

צובע | 4 | עושה 'עין הצבע'

קובץ טקסט

א. מחלוקת הרמב"ם והראב"ד

על העושה "עין הצבע", המערב נוזל וחומר מסוים כך שנוצר צבע, כתב הרמב"ם:

"העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב, כיצד כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה" (שבת ט', י"ד)

אולם, הראב"ד השיג עליו:

"קשיא לי בשול סמנים דגמרינן מיניה מבשל (שבת עד) תיפוק לי נמי משום צובע המים, ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך עצמן לא, ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים, כמו שרית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר" (השגות הראב"ד שם)

מן הדברים האלו עולה שהרמב"ם והראב"ד חלוקים בשתי נקודות:

א.       גדרי לש. נראה שלדעת הרמב"ם יש לחייב בשריית דיו וסמנים משום צובע, ואילו הראב"ד מחייב בזה משום לישה. כפי שכבר הרחבנו בשיעורים על מלאכת לש[1], גם עשיית תמיסה של דיו וכיוצא בזה נחשבים כלש. לאור דברי הרמב"ם פה, נראה שהרמב"ם חולק על הגדרת שריית דיו כחלק ממלאכת לש, שלטעמו לא שייכת אלא ביצירת עיסה. ממילא, על יצירת תמיסה בלבד אין לחייב משום לישה אלא משום צובע (בהנחה ומכין מוצר באמצעות מים וחומר אחר צובע). כך גם כתב המגיד משנה על אתר:

"נראה שרבינו ז"ל מפרש מ"ש בפרק קמא (שבת יח.) מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו, להתחייב משום צובע. ויש לפרש כל הסוגיא בדרך זו שמה שאינו בר גיבול נגמרה בו מלאכת הצביעה. ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצריך עיון"

                                               (מגיד משנה שם)

ב.       גדרי צובע. לדעת הרמב"ם יש לחייב גם על עשיית עין הצבע משום צובע, ואילו הראב"ד סבור שאין לחייב אלא על צביעת המוצר המוגמר.

האחרונים[2] נחלקו בהבנת יסוד שיטת הרמב"ם בגדרי צובע, וממילא ביסוד מחלוקתו עם הראב"ד.

ב. בין הכנת "עין הצבע" לנתינת מים לדיו

ראשית חכמה, יש לברר מהו המקור ממנו שאב הרמב"ם את דבריו בהלכה זו.

המגיד משנה, כאמור, ציין שמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא בשבת דף יח, העוסקת באיסור נתינת מים לדיו[3]. אולם, המגיד משנה עצמו כתב שזהו דוחק, וכן ניתן להקשות על העובדה שהרמב"ם השמיט את הדוגמה המופיעה בגמרא, ולא הזכיר כלל נתינת מים לדיו.

ככלל, נראה שיש לחלק בצורה יסודית בין נתינת מים לצורך הכנת הדיו לבין עשיית עין הצבע. ההשוואה ביניהם רלוונטית אם חושבים שהמוקד המחייב הוא צביעת המים (בהכנת הדיו צובעים את המים בצבע שחור, וביצירת עין הצבע צובעים בירוק או בשחור). אולם, אין זו ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם. העיקר בדבריו הוא, כך נראה, שיש איסור על הכנת עין הצבע, ייצור צבע המאפשר לצבוע את המוצרים השונים בהתאם לצרכיו ורצונותיו של האדם. לפי הסבר זה, קשה לשייך את יצירת עין הצבע לנתינת המים לדיו, שמייצרת חומר כתיבה ולא חומר צבע.

על נקודות אלו כבר עמד הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל, בספרו אבן האזל:

"והנה בעיקר דברי המ"מ דכתב דאיסור שריית דיו לפי"ד הרמב"ם הוא רק משום צובע וראייתו מד' הרמב"ם בפ"ט הל' י"ד אינו מובן, ואין משם יסוד לזה כלל. דזה לשון הרמב"ם שם: העושה עין הצבע הר"ז תולדת צובע וחייב כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק עכ"ל. ואם נימא כדעת המ"מ דנתינת מים לדיו הוא צובע, אם כן למה פירש הרמב"ם ענין הצביעה באופן שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא או איסטיס לתוך מי כרכום ולא פירש בפשיטות כגון שעירב דיו עם מים?!

ועל כן מוכח דענין הצביעה הוא דוקא בענין זה שמערב שני מינים קנקנתום עם מי עפצא.. וצריך לומר דכשמערב שני מיני צבעים ועל ידי העירוב הזה מתהוה מין צבע וכמו קנקנתום עם מי עפצא דנעשה דיו הוא דמיקרי צובע משום עשיית עצם הצבע, אבל כמשערב צבע עם מים לא מקרי בזה צובע משום דהמים נצבעין ואין בשריית דיו וסממנין במים לתא דצובע כלל וכדמוכח מד' הרמב"ם דנקט דוקא באופן הנ"ל'                      (אבן האזל שבת ח', ט"ז)

אם כן, מהו יסוד האיסור בנתינת מים לדיו? הדבר נידון באבן האזל בהרחבה, ולדבריו יש לחייב בנתינת המים לדיו משום לש:

"דהנה הרמב"ם פסק בהלכה זו דהנותן זרע פשתן או זרע שומשמין במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה. ומקור ההלכה הוא בזבחים דף צ"ד ע"ב דאמר רבא זרק זרע פשתן למים חייב, ונמצא מבואר דבדבר המתערב חייב משום לש אפילו בלא גיבול כלל רק בזריקה למים חייב דכיון דמתערבים ומתדבקים זה בזה הוי כמו לש. ואם כן אפשר לומר דהרמב"ם סובר דדיו וסממנים הוי דומיא דזרע פשתן ושומשמין ולכן כשמערב דיו במים אף דלא שייך בהו גיבול, וכל שאינו בר גיבול פטור משום לש, מכל מקום חייב משום שמתערבין ומתדבקין החלקים זה בזה וזה הוי בגדר איסור לש. וזהו רק בדיו וסממנין מה שאין כן באפר ומורסן ששם אין החלקים מתדבקים ומתערבים זה בזה אין בזה גדר לישה"                                           (שם)

היוצא מדברינו הוא, שלפי המגיד משנה אין לישה לרמב"ם אלא ביצירת עיסה, והסוגיה דדיו מתפרשת כדין צובע. לפי אבן האזל, לעומת זאת, אף הרמב"ם מודה שאיסור שריית דיו הוא משום לישה[4], ועשיית עין הצבע לשיטת הרמב"ם אינה מבוססת על הסוגיה בשבת יח., אלא היא הלכה ייחודית בדיני צובע.

 

ג. התוספתא – אחד נותן את המים

האגלי טל (לש ט', ט') כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מן התוספתא, שם נאמר:

"אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים ואחד נותן את הקנקנתום שנים האחרונים חייבין. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו שנים האחרונים חייבין. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר'. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ': האחרון אינו חייב אלא עד שיגבל[5]"

                         (תוספתא [ליברמן] שבת, סוף י"א)

תוספתא זו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון עוסק בנתינת דיו וקנקנתום במים. במקרה זה, סבורה התוספתא, יש לחייב תמיד את נותן המי וכן את מי שנותן דיו או קנקנתום לאחר נתינת המים. החלק השני עוסק בשאלת נתינת מים לדיו, לקמח או לעפר. במקרה זה יש מחלוקת תנאים האם לחייב בנתינת מים או רק עד שיגבל.

למצער, התוספתא לא ביארה את טעמי הדין. בחלק האחרון של התוספתא (נתינת מים לדיו), נראה בפשטות שהדיון הוא בנוגע למלאכת לש, מצד ההשוואה לקמח ועפר. למעשה, זוהי גם פשטות הסוגיה יח. והיא הדרך הנראית גם ברמב"ם, כדלעיל. לפי גישה זו, גם הרמב"ם מודה שיש לישה עקרונית בדיו, אלא שלא פסק כן להלכה. זאת, משום שפסק כרבי יוסי ברבי יהודה שאינו חייב עד שיגבל, וכיוון שאין גיבול בדיו הרי הוא פטור לגמרי, כדין העפר[6].

החלק השני של התוספתא (נתינת דיו למים) נראה שעוסק ביצירת הצבע, שנעשית על ידי הרכבת הדיו והקנקנתום. תהליך ההרכבה נעשה באמצעות המים ועד נתינתם לא מתחיל התהליך. לפיכך, כל מי שמצטרף לתהליך משלב נתינת המים ואילך חייב, כמבואר בתוספתא[7]. לפי הסבר זה, החיוב בנתינת דיו למים הוא על עשיית הצבע, וזהו מקורו של הרמב"ם לדין עושה עין הצבע (ולפיכך גם מובן מדוע נקט בלשונו הרכבת הצבעים).

 

ד. צביעת מים או ייצור צבע

לעיל ראינו את דברי אבן האזל, המדגיש שהחיוב הוא על עצם ייצור הצבע[8]. בהקשר זה, יש לציין את דעתו של הנשמת אדם, לפיה אין כלל מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד:

"דבודאי גם הרמב"ם מודה דהתם מיירי מדין לש, ורמב"ם מסברא דנפשיה קאמר דאם צריך רק למי צבע כמו שעושין עכשיו ושופכין בכלי זכוכית לנוי שהעושה עין הצבע הרי כבר נגמר מלאכת הצביעה וחייב ובזה נראה דגם הראב"ד מודה שהרי כתב אבל צביעת מים שאינו לצורך לא, משמע אבל אם הוא לצורך מודה דחייב" (נשמת אדם כלל כ"ד)

להבנתו, הרמב"ם מחייב על צביעת המים כאשר יש לו צורך בהם, כגון ליתנם בכלי זכוכית לנוי. גם הראב"ד, למעשה, אינו חולק על הרמב"ם במקרה שזקוק למים לצורך נוי. אולם, לעניות דעתי טענת הנשמת אדם הוא דוחק גדול בשיטת הרמב"ם. מדברי הרמב"ם נראה ברור שהחיוב אינו על צביעת המים אלא על עשיית הצבע, ייצור צבע שאפשר לצבוע בו אחר כך מוצרים אחרים.

נראה שיש לקשר את שיטת הרמב"ם בצובע עין הצבע, לשיטתו הכללית שיש לחייב בכל מלאכה לא רק על המעשה הקלאסי של המלאכה. לשיטתו, יש לחייב גם על מעשה הנעשה כחלק מהתהליך הכולל, ואף שאינו המלאכה עצמה. זאת, כיוון שהיא פעולה הנעשית כמכשירה לקראת המלאכה או במסגרתה של המלאכה.

ואכן, פעולות רבות הזכיר הרמב"ם שחייבים עליהם כצרכי המלאכה. כך, הרמב"ם מחייב את הסוחט משום שהיא מצרכי הכיבוס, מחייב את מותח חוט התפירה משום שהוא מצרכי התפירה, ואוסר מגיס שהוא מצרכי הבישול[9].

לענייננו, במלאכת צובע, המקרה הרגיל הוא אדם הצובע חפץ כלשהו ומתחייב עליו. הרחבת המלאכה היא גם על המייצר צבע שאפשר לצבוע בו אחר כך, כיוון שהוא מכשיר לקראת עשיית המלאכה. אם כן, הכנת עין הצבע, היא פעולה ששייכת למלאכת הצובע כחלק מן התהליך הכולל.

לאור דברינו, ניתן להבין את הערת המבי"ט על דברי הרמב"ם:

"העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. וקשיא לי, אמאי לא עיילוה בהדי ל"ט מלאכות דהוו במשכן, דהאי נמי הוה במשכן דהוו מבשלים סממני צבע תכלת וארגמן ושני לצבוע, דהיינו עין הצבע. ואף על גב דהיא כעין צביעה, הא אמרן דזורה ובורר ומרקד חדא היא ומשום דהוו במשכן מנינהו, כל שכן הא, דכל חד מלאכה בפני עצמה"     (קרית ספר שבת, ט')

ובסיס שאלתו הוא, שכיוון שעשיית עין הצבע אינה צביעה ממש אלא הכשרה לקראתה, יש מקום למנות כמלאכה בפני עצמה. ועיין שם מה שתירץ, ולדברינו יש לפרש כפי שאמרנו שהוא כצרכי מלאכת הצביעה ועל כן נחשב כחלק מהמלאכה.

השלכה נוספת מדברינו, שהצובע עין הצבע הוא מצרכי מלאכת הצביעה, היא שאין לחייב על צביעת המים עצמם. שכן, החיוב בצובע מים הוא מכיוון שמייצר חומר צבע, ולא משום בצביעת המים כשלעצמם.

כמו כן, מכאן מובן מדוע אין לחייב על עשיית עין הצבע בנתינת מים לדיו (כדברי הסיפא של התוספתא). הנותן מים לדיו עושה זאת לצורך כתיבה באמצעות הדיו, ואין זו מלאכה שהיא לצורך צביעה.

במקביל, ניתן גם להוסיף טעם נוסף לכך שלא מחייבים על שריית הדיו במים משום צובע, משום שגם בזה אין ייצור של צבע, אלא צביעת המים.

 

ה. בין בישול סממנים לצובע

לאור דברינו ניתן גם לענות על קושיית הראב"ד שראינו לעיל.

הראב"ד טען, שאם אנו מחייבים על עושה עין הצבע משום צבוע, יש לנו גם לחייב גם במבשל סממנים משום צובע. אמנם המגיד משנה כתב שאין הכי נמי יש לחייב בבישול סממנים גם משום מבשל (וזהו אכן מקור מלאכת מבשל, שבת עד:) וגם משום צובע, אך אין הדברים מתיישבים על לשון הרמב"ם מהם עולה שחייב רק משום מבשל (שם, הלכה א').

אולם, לפי הדברים שביארנו ניתן להבין את טעם הדבר. לשיטת הרמב"ם, עיקר כוונתו של מבשל הסממנים היא מיצוי כוח הסממנים, וכל דבר שמכשירו לתכליתו באמצעות החום, הרי הוא בכלל מבשל – אך אין פה מטרה ליצור צבע על ידי המים.

בהקשר לכך יש להביא את דין השם צמר ביורה. על מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה (שבת יז:), האם מותר לשים את הצמר ליורה מבעוד ייום, מסבירה הגמרא (שם יח:) שבשבת עצמה אין להגיס ביורה שיש בה צמר. רוב הראשונים פירשו בה משום צובע[10], וכך כתב הריטב"א:

"שלא אמרו שיש מגיס ביורה עקורה אלא בצבע, כי כל זמן שהוא מגיס בה מקליט הצבע יפה"          (ריטב"א שם)

הר"ן הוסיף לבאר:

"אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו שאע"פ שקלטו העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו"    (ר"ן, ו: באלפס) 

לכאורה היה מקום לשאול, מדוע מחייבים במקרה זה משום צובע, ואילו בסממנים אנו מחייבים משום בישול? אולם, בניגוד לסממנים שם רק ממצה את הצבע הטמון בהם, בצמר ביורה שנותן בה סממנים, הרי הם צובעים את הצמר. מרכז כוונתו היא לצבעו בצבע הראוי לו, ולפיכך פשיטא שיש לחייבו משום צובע.

 


[1] עיין טללי שבת א', לש, עמודים 240-243.

[2] עיין אגלי טל (זורע י"ז) שתלה את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במחלוקתם בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרמב"ם מחייב כרבי יהודה והראב"ד פוטר כרבי שמעון. וצריך עיון  בדבריו, ובדברינו הלכנו בדרך אחרת.

[3] "מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן? אמר רב יוסף רבי היא, דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי, רבי יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל...".

[4] אם כן, מדוע הרמב"ם לא פסק דין זה של נתינת דיו בדיני לישה? הסיבה לכך היא שדין זה לא עלה בפירוש בסוגיה, ודרכו של הרמב"ם היא לפסוק רק את המקרים הנידונים בסוגיה במפורש (יד מלאכי כללי הרמב"ם, וכן בבית יוסף יו"ד קצ"ד, ג' ד"ה ומ"ש רבינו, וכן במקומות נוספים). לעומת זאת, הרמב"ם כן הזכיר בפרק ב' את ההיתר לשרות דיו מבעוד יום, דין המוזכר בש"ס להדיא, שממנו מדייקים שבשבת עצמה הדבר אסור. כמובן, שמשם אין לנו ראיה מאיזה דין נאסר בשבת, צובע (כמגיד משנה) או לש (כאבן האזל).

[5] וראה באגלי טל (שם) ובשביתת השבת (לש אות כ"ב) מה שכתבו לפרש בדברי התוספתא, כל אחד כפי דרכו.

[6] עיין טללי שבת שם.

[7] התוספתא לא הזכירה אופציה נוספת של הראשון נותן את המים, ואחר כך נותן שני דיו והשלישי נותן קנקנתום, שלכאורה בזה יש לחייב את שלושתם. נדמה, שאף בזה אין לחייב אלא את שני האחרונים, כי באופן זה נתינת המים אינה עושה כלום ואינה נחשבת כהתחלה כלשהי.

[8] ניתן להביא לשיטה זו ראייה משמעותית מדברי הרמב"ם (שם), שהשיעור הוא כדי לצבוע חוט. משיעור זה מוכח שלא צביעת המים היא העיקר, אלא הכנת הצבע כדי לצבוע דברים אחרים.

[9] ועיין בדברינו בכל אחת מן המלאכות הנ"ל: מלבן, תופר ומבשל במה שכתבנו בדברי הרמב"ם בכל אחת מהן במקומה.

[10] כך אכן מבינים רוב הראשוננים, אולם רש"י שם כתב: "ובמבשל הוי בישול", והבינו בו ראשונים שהוא סבור שיש לחייב בזה משום בישול. אולם, נראה שגם בדברי רש"י אפשר להסביר שהחיוב הוא משום צובע, במיוחד לפי אחת הגירסאות בדבריו: "ובמבושל הוי בישול". ניתן לטעון שעיקר כוונתו היא שאילו היה מדובר בתבשיל יש לחייב משום בישול, אבל כיוון שמדובר בצמר שקולט את הצבע, אף הוא מודה שיש לחייבו משום צובע. הסיבה שרש"י הזכיר דין בישול היא כדי לומר שהגסה שאינה בישול בעצמה כי אם פעולה נלווית מוגדרת בכל זאת כבישול, והוא הדין בהגסה לעניין צביעה. ועיין עוד מה שכתבנו בשיטתו בעניין מגיס בטללי שבת א', וצ"ע.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)