דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 152

צובע | 6 | כוחלת, פוקסת ואיפור בשבת

קובץ טקסט

א. כוחלת עיניה

שנינו במשנה:

"וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת- רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות" (שבת צד:)

והסביר רש"י:

"הגודלת- שערה. הכוחלת- עיניה. הפוקסת- יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידיה, ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלו מאדים הבשר"                        (רש"י שם)

הגמרא דנה במקור חיובים אלו:

"גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא? - אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גודלת משום אורגת, כוחלת משום כותבת, פוקסת משום טווה"                                              (שם)

כפי שהסביר רש"י:

"כותבת- שמוליכה מכחול סביב העין, כאדם המוליך קולמוס סביב האות. פוקסת: שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך, ולשון השני - עושה מאותו בצק כמין חוט"          (רש"י שם)

בהמשך הדברים, הגמרא לא מקבלת הסברים אלו, וכותבת:

"אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך? - אלא אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא: כוחלת משום צובעת, גודלת ופוקסת - משום בונה... תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת, לעצמה - פטורה, לחברתה - חייבת. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת" (שם)

אם כן, על פי הגמרא כוחלת אסורה משום צובעת. אולם הרמב"ם, בפרשו את המשניות, מציין מסקנה שונה ממסקנת הגמרא:

"וגודלת, הקולעת אשר קולעת שער הראש. ופוקסת, המקיפה שער הראש על המצח והוא ממיני קליעת השער. וכוחלת, הכוחלת את העין בפוך. ר' אליעזר סובר שכל אלו תולדות, גודלת תולדת בונה, כוחלת תולדת כותב. וחכמים אומרים שענין קליעת השער אינו ענין הבנין, וענין הכוחל אינו ענין הכתיבה"

אף על פי שבמסקנת הסוגיא כתוב שמקור האיסור האפשרי לכוחלת הוא משום צובעת, הרמב"ם הסביר שכוחלת היא תולדת כותב, כתחילת הסוגיא. נראה, שהרמב"ם גרס במסקנת הסוגייה "כוחלת משום כותבת", וכבר העיר כן בעין משפט (צד: שם על הגיליון) וכן מצאתי אישוש לזה בכתב יד ותיקן 108[1]. גם המאירי (שם) הסביר שכוחלת משום כותב, וככל הנראה זוהי הייתה גם גירסתו.

לשיטת הרמב"ם, אם כן, אין זה עניין לצובע, אלא לכותב. מהו הדמיון בין כחילת העין לבין כותב? ניתן להסביר, כדברי רש"י בתחילת הסוגיא, שהדמיון לכותב הוא מצד המעשה, שנתינת המכחול סביב העין היא "כאדם המוליך הקולמוס סביב האות". כמו כן, ייתכן שהסיבה שאין זה צובע היא כי עיקר עניין הכחילה אינו בצביעת העין, אלא בהבלטת המבע של העיניים. בכך, דבר זה דומה לכותב, שעיקרו במסר ובתוכן שמובע באמצעות הכתיבה. ויש לעיין.

בכל אופן, גירסת רוב הראשונים היא שכוחלת נאסרת משום דמיונה לצובע.

מהו יסוד המחלוקת? מדוע יש המחייבים בכוחלת משום כתיבה ויש המחייבים משום צביעה? נראה, כי כוחלת היא פעולה שהיא על הגבול בין שתי המלאכות הללו, כפי שנסביר.

יסוד מלאכת צובע הוא כאשר האדם מעוניין שהחלק הנצבע יהיה דווקא בצבע זה, כאשר בעיניו זהו הצבע המייפה את הדבר. יסוד זה מבוטא במעברת סרק על פניה, שהיא רוצה שייראו פניה אדומים. אולם, בכוחלת סביב העין, אין היא רוצה שגבותיה יהיו שחורות, אלא מטרתה להדגיש את העיניים על ידי צביעה זו. במהותה של הפעולה, יש מקום לדמותה דווקא לכותב. זאת, משום שהאישה אינה רוצה שיתבטל הצבע במקום זה ויהפוך לחלק מן המצע הכללי, אלא שיימצא על מקום אחד כדי שיבליט את מקום אחר הנמצא על ידו. במלאכת צובע, כאשר האדם צובע שטח נרחב יותר הרי הוא צובע יותר, ואילו בכותב אם ימלא הכל בדיו, שוב אין כאן אותיות.

אם כן, כוחלת אמנם צובעת מעט, אך מעוניינת בכך כדי להבליט את הסביבה ואינה רוצה שהכול ייראה שחור. פה טמונה המחלוקת בין הראשונים: האם לראות זאת כשייך לכותב המשתנה ביחס לסביבתו, או שמכל מקום הרי זה צובע, שמניח שכבת צבע על שטח מסוים.

כפי שראינו במשנה, התנאים נחלקו באיסור כוחלת: לדעת רבי אליעזר מדובר באיסור דאורייתא, אך לדעת חכמים מדובר באיסור שבות בלבד. מדוע מדובר באיסור שבות בלבד? לדעת הרמב"ם, שכוחלת אסורה משום כותב, נראה שזה רק דומה לכותב, אך אין זה כותב ממש כיוון שאין שום תוכן ממשי. כך כתב המאירי:

"וכן הכוחלת כעין כתיבה ורשום הוא והוא מן הדברים שנאסרו מחמת שהן כעין מלאכה ואינן מלאכה ולא תולדת מלאכה"        (מאירי שם)

לשיטות הראשונים הגורסות שכוחלת אסורה משום צובע, ניתן להציע שני אופני הסבר שונים: ניתן לומר שכוחלת אין בה משום צובע אלא רק דמיון לצובע, משום שעיקרה לא לצביעה אלא להדגשה והבלטה של העיניים. כמו כן, ייתכן שניתן לזהות כאן עמדה עקרונית לפיה לא שייכת כלל צביעה דאורייתא בגוף האדם, דיון שנדרש לו בהמשך, בדין העברת סרק על הפנים.

 

ב. פוקסת

כאמור, בדברי רש"י מועלים שתי אפשרויות לפירוש המקרה של פוקסת – או שמדובר במתקנת שערה, או שמדובר ש"טחה כמין בצק על פניה", שלאחר נטילתו נשאר הבשר אדום.

הירושלמי (שבת י', ו') מחייב גודלת משום בונה, כוחלת משום כותבת ופוסקת משום צובעת (בניגוד לבבלי שמחייב למסקנה משום בונה). נראה, שהירושלמי מפרש פוקסת כפירוש השני שהביא רש"י לעיל שבו שייך צביעה, שכן לאחר נטילת הבצק נשאר הבשר אדום.

הרמב"ם פסק כחכמים, שאיסורי פוקסת וכוחלת הם מדרבנן, ולעניין פוסקת הכריע כבבלי שמדובר באיסור בונה:

"ואין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה"    (שבת כ"ב, כ"ו)

"כותב מאבות מלאכות, לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב"    (שם כ"ג, י"ב)

אולם, רבינו חננאל הכריע כרבי אליעזר שמדובר איסור תורה:

"ומדמפרשי רבנן טעמיה דר' אליעזר ש"מ הלכתא כוותיה ויש מי שחולק ואומר הלכה כחכמים דאמרי משום שבות ומ"ד כר' אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאורייתא היא ולחומרא עבדינן"    (ר"ח צד:)

את דעת הר"ח הביא גם הר"ן (לו. באלפס), ונראה שחשש לדבריו.

הסמ"ג ציין:

"הפוקסת חייבת משום צובעת, פירוש כמין בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים. וגרסינן נמי בפרק המצניע (שבת צה, א) אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת, בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה" (סמ"ג לאוין ס"ה)

הבית יוסף כתב את שיטת הרמב"ם, אך הוסיף ע"פ הסמ"ג:

"אבל מדברי סמ"ג נראה שחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה"

                                                (ב"י ש"ג בסופו)

אם כן, נחלקו התנאים והראשונים בפוקסת האם חייבת מדאורייתא או מדרבנן. נראה, שניתן להבין את הדברים לאור הדיון במעברת סרק על פניה, שגם בו נחלקו הראשונים.

הנשמת אדם סבור, שאין לחייב מהתורה במעברת סרק על פניה משום שאינו מתקיים (נושא בו הארכנו בשיעור נפרד):

"והנה הרמב"ם לשיטתו דבעינן דוקא צבע המתקיים, ובודאי דצריך גם כן שיצבע על דבר המתקיים כיון דלמד דין צביעה מדין כתיבה... והרמב"ם דפסק בפרק כ"ב בהעברת סרק דאינו אלא מדרבנן ודלא כרשב"א משום דיליף מכותב"    (נשמת אדם כלל כ"ד)

אולם, האחרונים לא קיבלו את דבריו. האבני נזר תמה על הסברו וכתב:

"ובעיקר דינו של הרמב"ם דצובע שאינו מתקיים פטור. ראיתי לבעל חיי אדם [כלל כ"ד א' ובנשמת אדם] כתב שהסמ"ג חולק על זה. וראייתו מדפסק המעברת סרק על פני' חייבת אף שאינו מתקיים. ולא ידעתי מי הגיד לו נביאות זה דאין מתקיים. והרי כל עיקר פטור באינו מתקיים נלמד מכותב ובכותב גופי' תנן [קד ע"ב] הכותב על בשרו חייב. וכתב הרמב"ם [פי"א הט"ז] דאף שחמימות הבשר מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק" (אבני נזר קע"ג, ז')

לטענת האבני נזר, כפי שבכותב נחשבת הכתיבה על הבשר ככתב המתקיים, כך גם בצובע. המנחת חינוך הקשה מסברא:

"ולומר דהווה ליה צבע שאינו מתקיים על כן פטור? הא בודאי מתקיים זמן מה דמתקשטת בו, וכי צריך בשבת שיהא מתקיים לעולם?! ודאי כיון שמתקיים זמן מה הווה ליה מתקיים בשבת"       

                      (מנחת חינוך, מוסך השבת צובע ל"ב)

לפי המנחת חינוך, כל הדרישה של צבע המתקיים היא על פי הנורמה והרגילות, ובצביעה על גוף האדם הדבר הרגיל הוא שנשאר לזמן מה.

בטעם הנשמת אדם, נראה להסביר שמקורו הוא כי אין דין צובע בגוף האדם (מעין מה שכתבנו במלאכת בונה ג' בעניין גודלת שאסור רק מדרבנן, לפי שאין תורת בניין בגוף האדם). כך כתב במפורש במשנה ברורה:

"ומכל מקום אפילו העברת סרק על פני אשה גם כן אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם" (משנה ברורה ש"ג, ע"ט)

ונראה לי למתק הסברה יותר, שהעברת סרק על פניה הוא כעין תיקון האדם וייפויו. לאור זאת, כשם שאמרנו שאין צביעה באוכלין כשעוסק בתיקון האוכל, יש לומר כיוצא בזה גם בגוף האדם (אלא שבאדם ראו חכמים לאסור מדרבנן).

ניתן להציע דרך נוספת להסבר שיטת הנשמת אדם. ישנן פעולות שבמהותן הן נעשות לשעה, ומפני זה אין אנו רואים אותן כשייכות מדאורייתא למסגרת המלאכות. העברת סרק על הפנים במהותה היא ייפוי לשעה, ולאחר מכן היא כמוץ אשר תדפנו הרוח. יש להדגיש, שלא בכל מקרה של "אינו מתקיים" נגדיר כך, אלא רק בפעולה שזהו אופייה היסודי – במהותה היא פעולת עראי, וממילא אינה בכלל צובע של תורה.

בכך, מובן מדוע אין מקום לקושיית האבני נזר מכותב על בשרו. אמנם חמימות הבשר מעברת את הכתב, אך הכתיבה במהותה היא דבר המתקיים. זאת, בניגוד להעברת סרק על הפנים, שנועדה במהותה לשעתה בלבד ולפיכך אין זה אלא איסור דרבנן.

אחר זמן, מצאתי את שאהבה נפשי בדברי הרמב"ן:

"אבל אפי' לרבי יהודה כבוד הבית בנין עראי כלאחר יד הוא ולא חייב בו אלא לרבי אליעזר שהוא מחמיר בתולדות של בנין כגודלת ופוקסת, הא לדברי חכמים אינו אלא בשיש לו גומא בבית וטממה והדק בה עפר יפה ביד וברגל שמלאכתו מתקיימת"

                            (מלחמות ה', שבת מח: באלפס)

הרמב"ן משווה בדבריו את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בעניין כיבוד הבית (שמשווה גומות) למחלוקתם בגודלת ופוקסת. נראה שכוונתו כפי שביארנו, שכיבוד הבית הוא פעולה שבמהותה היא ייפוי הבית לשעה, והשוואת הגומות אינה אלא כפעולה שוטפת הנעשית בבית בשיגרה ("בנין עראי כלאחר יד הוא"). ממילא, פעולת כיבוד הבית אינה שייכת לבניין מדאורייתא, ורק חכמים אסרוה משום שבות.

לפי תפיסה זו, כל הפעולות הנעשות במהותן לייפוי מקומי לפי שעה ואינן עומדות לאורך זמן, אין בהן מלאכה דאורייתא. אכן, בדין "אינו מתקיים" הכללי יש להתחשב בדברי המנחת חינוך והאבני נזר, אבל בפעולה שמהותה היא ארעיות, בזה הכול מודים שאין בה איסור תורה.

השלכה אפשרית בין ההסברים שהצענו לגבי הסיבה שאין צובע בגוף האדם (שאין צובע בגוף האדם או שבמהותה היא ארעי) היא באיפור קבוע שנתחדש בימינו, בו מזריקים חומר מסוים לתוך העור שמתקיים כך לאורך זמן. לפי הטעם האחרון שהצגנו, שהעברת סרק במהותה היא ארעית, נראה שיש לאסור שהרי הצבע כאן הוא קבוע. אולם, לטעם הראשון שכל ייפוי גוף האדם אין בו איסור תורה, יש מקום לומר שאף זה אינו אלא משום שבות. אולם, גם לטעם זה יש לעיין, כי שמא כשעושים כן באופן קבוע כבר מקבל הדבר תורת מלאכה מהותית.

לאור דברינו עד כה, נראה שצביעת הציפורניים בלקה, שהוא צבע המתקיים לזמן מה, היא איסור תורה. דבר זה נראה פשוט לדרך השנייה שהצענו, לפיה פעולת עראי במהותה הותרה, משום שזו לא פעולת ארעי אלא קבע. גם להצעה הראשונה, שאין תורת צובע בגוף האדם, ייתכן שזה רק בצבע המשתלב בגוף האדם באופן טבעי. לקה על הציפורניים, לעומת זאת, היא במהותה צביעה שאמורה לשנות את המראה הבסיסי והטבעי, והרי זו צביעה גמורה. לפיכך, נראה לי שיש לראות בצביעת לקה איסור צובע מן התורה. לשיטה זו, במקרה שצובעת את ציפורניה בלקה שקופה שהיא כגוון העור, יש מקום לומר שמדובר באיסור דרבנן.

ג. איפור הפנים

לסיכום, נדון באיפור הפנים. לכאורה, פשוט שיש לאסור איפור פנים מצד צובע, לפחות מדרבנן. כך כתב בשו"ת אגרות משה:

"ובדבר אם מותר לאשה להתקשט בליפסטיק, הנה אסורה משני טעמים מאיסור ממחק ומאיסור צביעה ואם הוא לח שליכא ממחק יש על כל פנים איסור צביעה. וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה"

                                 (אגרות משה או"ח א', קי"ד)

אולם, האגרות משה הוסיף שם:

"אבל לזרוק את הפאודער (האבקה) לבן[2] על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה"        (שם)

עיקר כוונתו שאבקה זו, שנהגו לשים אותה על הפנים, אינה נדבקת לפנים ואינה עמידה כלל, ומפני שאינה מתקימת כלל מותר לשים אותה. בתוספת ביאור כתב להסביר דבריו אלה מספר שנים לאחר מכן:

"וגם נכון מה שאמרת שיש ליזהר מליתן היתר כללי גם לאבקה לבנה, שאחר הנסיון וחקירות ודרישות נראה שרוב האבקות הנמכרות לתמרוקי נשים נעשות עם בסיס של מיני שמנונית, ויש מהם שמתקיימים לזמן, וממילא יש ברובן חשש צובע, ורק האחרים שאינם מתקיימים מותרים. ובלי נסיון באומדן דבר כזה, קשה להכריע מן הסתם. ובתשובתי הנ"ל כיוונתי לאבקה לבנה פשוטה הנקראת "טאלק" הנעשית בלי שמנונית ואינה מתקיימת"              (אגרות משה או"ח ה', כ"ז)

אם כן, לדעת האגרות משה אין להתיר כשהחומר מכיל גם שומנים המדביקים לפנים, ורק אם יש אבקה שאינה נדבקת כלל מותר.

לעומתו, הגרש"ז זצ"ל[3] נטה להחמיר גם באבקה שאינה נדבקת כלל. שיטתו מסתמכת על כך שכוונתה לצבוע פניה, ועל כן שייך בזה איסור דרבנן אפילו מתקיים רק לזמן קצר בלבד. למעשה, צריך עיון.

בכל אופן, מדברים אלו היה נראה פשוט שאין להניח גם אבקה לבנה על פניה של אישה אם היא נדבקת, משום חשש צובע. אולם, מדברי שבט הלוי משמע שאין באבקה לבנה משום צובע:

"איברא כשמטילה אבקה פודר לבן, הנה בירושלמי פ"ז דשבת האי אתתא דשרקא אפה דשרקה מעלזא חייבת משום מלבן, והיינו לכאורה במעברת סרק לבן, דאלו סרק אדום הא מבואר שם אח"כ דחייבת משום צובע, - ואיברא מסתימת הפוסקים בסי' ש"ג שם משמע דוקא סרק אדום וכיו"ב אשר הוא משום צובע, נראה דאין הירושלמי בלבן להלכה"           (שבט הלוי ו', ל"ג)

מדברי שבט הלוי עולה שמעברת סרק לבן אין בו משום צובע, ואף על פי שבירושלמי עולה שיש משום מלבן לא נתקבלו דבריו להלכה, ועל כן נראה שנוטה להתיר איפור באבקה לבנה[4]. אולם, מדברי הגרש"ז והאגרות משה הנ"ל נראה שיש גם באבקה לבנה משום צובע, ונחלקו ביניהם אם להתיר כשאינו מתקיים כלל או לאסור גם באופן זה. יש להוסיף שבניגוד לדברי שבט הלוי, בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סימן ל"ב) כתב שיש לאסור גם בצבע לבן מדין מלבן כפירוש הירושלמי, ונראה מדבריו שאינו סבור שהירושלמי לא נתקבל להלכה.

בשיעורים הקודמים (צובע א') ביארנו שיש לחלק לדעת הירושלמי בין יצירת צבע חדש להבהרת והצהלת הצבע המקורי. לפי דברינו, בצבע חדש חייבים משום צובע ואילו בהבלטת הצבע המקורי יש לחייב משום מלבן. נראה, אם כן, שהבבלי סבור שיש לחייב בשניהם משום צובע, שאין מלבן אלא בהצהלת בגדים וצמר, וצריך עיון.

 

 


[1] אוצר כתבי יד תלמודיים באתר האוניברסיטה העברית. וגם בשלטי הגיבורים על הרי"ף כתב כן מדעתו בשיטת הרמב"ם, שהגירסא שלפניו הייתה כוחלת משום כותבת. אמנם, במרכבת המשנה על הרמב"ם (כ"ג, י"ב) כתב שאוקימתת הגמרא שחייבה כוחלת משום צובעת היינו דווקא אליבא דרבי אליעזר, אבל לרבנן שהוא רק איסור דרבנן שפיר איכא למימר שהוא שבות של כותב ולאו דווקא של צובע. אולם, לעניות דעתי לא נראה כן מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה, שמלשונו עולה שחכמים שוללים את הכותב של רבי אליעזר ולא את הצובע.

[2] בחלק ה' סי' כז התיר גם אבקה צבעונית ולאו דווקא לבנה.

[3] הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פרק י"ד (סעיף נ"ט הערה קנ"ח, ושם הערה קנ"א).

[4] במשחה אין להתיר שיש בה איסור ממרח. וראה מה שכתב עוד בזה בשו"ת שבט הלוי ח"א סי' צז.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)