צלף

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 23 – צלף

א. פתיחה

שיעור זה ימשיך את מסענו בתחום של "ברכות הפירות", בלימוד יסודות שונים מתוך סוגית צלף שבבבלי ברכות דף לו. הסוגיה עוסקת בדיני ערלה בחלקיו השונים של הצלף, תוך השוואה בין ההגדרות ההלכתיות של ערלה ושל "ברכות הפירות". לימוד הסוגיה יחדד עבורנו מושגים של "ברכות הפירות" יחד עם פתיחת צוהר להתבוננות בדרכי החשיבה הלמדניים של האמוראים, ובאופן בו הם פורצים את ה'סגירות' של תחום נדון, תוך השוואה מוּשָֹגִית בין תחומים.

ב. צלף של ערלה

שנינו בברכות לו, א:
אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין.
בשיעור הקודם הבאנו תיאור בוטני קצר של שיח הצלף יחד עם תמונות הממחישות את התיאור. נביא כאן שוב את תמצית הדברים הנוגעים להבנת דברי רב. הקפריסין הם פקעי הפרחים בעודם סגורים. הקפריסין מתפתחים לאביונות שהם הפרי של הצלף, הנראה כמו מלפפון קטן. המיוחד בצלף, לעומת עצים אחרים, הוא שבעוד שבאחרים הפרי נאכל לאחר הבשלתו, בצלף אוכלים בעיקר את הקפריסין הכבושים. רב קובע כי הקפריסין אינם פרי למרות שהם נאכלים היות והם פרח. רב החשיב רק את האביונות כפרי, ולכן קבע שאיסור ערלה חל רק על האביונות ולא על הקפריסין.
הגמרא מבארת את עמדת רב יחד עם קושיתה עליו:
למימרא, דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי?
ורמינהו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ!
הגמרא משווה בין הגדרות הפרי בתחום של ערלה לבין הגדרות הפרי בתחום של "ברכות הפירות". יסוד ההשוואה הוא משום שבשני התחומים מדובר במושג הלכתי שווה – "פרי העץ". דין ערלה נוהג רק בפירות העץ, ולכן הסוגיה משווה בין הגדרת הפרי בתחום ערלה לבין הגדרת "פרי עץ" בתחום "ברכות הפירות". השוואה זו בין ערלה לברכה, מצטרפת לדרשת הספרא "קודש הילולים", שראתה בפרשת ערלה ורבעי את המקור ל"ברכות הפירות" (ראה לעיל שיעור 9, שם עמדנו על משמעות הזיקה בין ערלה לבין ברכה). קושית הסוגיה היא שקביעת הברייתא שיש לברך על האביונות ועל הקפריסין בורא פרי העץ, מלמדת שאף הקפריסין מוגדרים הלכתית כ'פרי העץ', ולכן יש לאסור לאכלם בשנות הערלה של הצלף.
הסוגיה מתרצת:
הוא דאמר כרבי עקיבא; דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי[1].
הסוגיה מוסיפה למשוואה תחום הלכתי שלישי – מעשרות. היא מניחה שדין אחד לשלושת התחומים ההלכתיים – ערלה, ברכת 'בורא פרי העץ' ומעשרות. לפיכך, עמדה הלכתית שנשנתה באחד מן התחומים, מהווה נקיטת עמדה אף ביחס לתחומים האחרים. בכך, הסוגיה יוצרת מחלוקת בין מקורות תנאיים שנשנו בנפרד ובתחומים הלכתיים נבדלים. אף על פי כן, היות ומושג 'פרי' משותף לשלושת התחומים הברייתא קובעת שניתן לראות את המקורות השונים כדנים בנושא משותף. לכן, הסוגיה מציעה שעמדת ר' עקיבא שיש לעשר את האביונות בלבד מהווה קביעה שרק האביונות הם פרי. היות וכן, ניתן להסיק מדבריו שאיסור ערלה יחול רק על האביונות, וכי יש לברך 'בורא פרי העץ' על האביונות בלבד.[2] הסוגיה רואה בתהליך ההמשגה קביעה כה ודאית עד שהיא מציעה שדי היה לקבוע:
ונימא: הלכה כרבי עקיבא!
שאלה זו ממחישה היטב את מוצקות מעשה ההמשגה בעיני הסוגיה. שכן, כאמור, ר' עקיבא שנה את דבריו במסגרת דיני מעשרות, והסוגיה בטוחה שקביעת הלכה כמותו היתה מתפרשת באופן ברור כקביעה הלכתית שתיושם גם במסגרת ערלה ו"ברכות הפירות". לכן, היא תמהה על הצורך של רב לציין במפורש ביחס לערלה את היתר אכילת הקפריסין, הרי קביעה זו מיותרת, ודי היה לו לקבוע שהלכה כר' עקיבא. בשלב זה של הסוגיה, היא משרטטת את עולם המושגים החבוי בין השורות כנאמר באופן גלוי ומפורש.
תשובת הסוגיה שוללת את ההצגה החדה של ההמשגה. מעשה המשגה הכולל בתוכו מעברים מתחום לתחום, אינו חד משמעי ולא נעשה באופן אוטומטי. הסוגיה טוענת ששיטת רב אמנם בנויה על אדני התפיסה של ר' עקיבא, ועדיין רב לא היה יכול להסתפק בקביעה שהלכה כר' עקיבא, שכן עמדתו של רב אינה מבוססת בהכרח על אימוץ עמדת ר' עקיבא:
אי אמר הלכה כרבי עקיבא, הוה אמינא - אפילו בארץ, קמשמע לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ לא.
 תירוץ הגמרא הוא שדינו של רב מוגבל לערלה בחו"ל בלבד. זאת משום שאיסור הערלה בחו"ל לא נאסר מכוח פרשת ערלה בתורה המוגבלת לארץ ישראל בלבד, אלא נאסרה מכוח הלכה.[3] לפיכך נשנה ביחס אליו הכלל ש"כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ". פועל יוצא מכך הוא שייתכן שרב פסק כר' עקיבא בחו"ל בלבד, אך בא"י חושש לשיטת רבי אליעזר. לכן, רב ניסח את דבריו במימרה מפורשת ולא כפסיקה של דברי ר' עקיבא.
הגמרא ממשיכה לשאול:
ונימא: הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ, דכל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ! 
על כך היא מתרצת:
אי אמר הכי, הוה אמינא: הני מילי - גבי מעשר אילן, דבארץ גופא מדרבנן, אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא - אימא בחוצה לארץ נמי נגזור, קמשמע לן.
סוף דבר, תירוץ הגמרא הוא שהיתר רב לאכילת קפריסין של ערלה בחו"ל מושתת על אדני שיטת ר' עקיבא הסובר שרק האביונות הם פרי, אך היות והדין הוגבל לחו"ל בלבד, רב ניסח מימרה שציינה זאת במפורש.
הסוגיה ממשיכה בסיפור על מר בר רב אשי שנהג כמימרת רב:
רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין.
אמר ליה: מאי דעתך - כרבי עקיבא דמיקל, ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי!
דתנן: צלף, בית שמאי אומרים: כלאים בכרם, ובית הלל אומרים: אין כלאים בכרם, אלו ואלו מודים שחייב בערלה.
הצעת רבינא היתה להחיל את הכלל של "כל המקל" על שיטת בית שמאי שצלף אינו עץ אלא מין ירק (לכן אסור לזרעו בכרם), וממילא להתיר בחו"ל לאכול אף את האביונות.[4]
במאמר מוסגר הסוגיה מבררת את עמדת ב"ש, שכן יש בה סתירה פנימית:
הא גופא קשיא! אמרת צלף, בית שמאי אומרים: כלאים בכרם, אלמא מין ירק הוא, והדר תני: אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא מין אילן הוא!
הא לא קשיא; בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא.
הסוגיה מבארת שב"ש הסתפקו במעמד הצלף, ולכן אסרו לזרען בכרם כדין ירק ואסרו אותו משום ערלה בא"י כדין עץ. ברם, היות ואיסור הערלה בא"י הוא מפאת ספק בלבד, ניתן להסתמך על שיטתם תוך הפעלת הכלל של "כל המקל" כדי להתיר צלף ערלה בחו"ל:
מכל מקום, לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה, ותנן: ספק ערלה בארץ ישראל - אסור, ובסוריא - מותר, ובחוצה לארץ – יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט! 
מתרצת הגמרא:
רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
סוף דבר, הסוגיה טוענת שעמדת ב"ש הוצאה מהדיון ההלכתי, ולכן לא ניתן להחיל עליה את הכלל "כל המקל". לעומת זאת, במחלוקת ר"ע ור"א שתי העמדות נחשבות כעמדות לגיטימיות, ולכן רב החיל על מחלוקת זו את הכלל של "כל המקל" והתיר לאכול קפריסין של ערלה בחו"ל.

ג. פסק ההלכה לגבי ברכה על קפריסין[5]

ברוב עדי הנוסח של הסוגיה, היא מסתיימת עם פסק הלכה:
והלכתא כמר בר רב אשי, דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו - לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה.
כפי שהעירו התוספות, לשון זו אינה מלשון התלמוד עצמו אלא תוספת מתוך ספר הלכות גדולות.[6] המהרש"ל בחכמת שלמה הציע להשמיטו, ולכן לשון ה'והלכתא' נדפס בדפוס וילנה בסוגריים. ברם, גם אם כך, הרי שראשונים מעידים שזהו פסק בה"ג,[7] וכן פסק הרי"ף.[8]
התוספות חולקים:
והיה אומר הר"מ דלגבי ערלה לאו פירא הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל בארץ ודאי הוי פירא ומברכין עליו בורא פרי העץ ובברכות ליכא חלוק בין בארץ לח"ל.
מחלוקת הראשונים מעוגנת בצומת דרכים הקיימת במסגרת הסוגיה עצמה. הסוגיה הרי קובעת שביחס להגדרת "פרי העץ" יש להשוות בין ערלה לבין ברכת 'בורא פרי העץ'. ברם, היות והיא עצמה מבחינה בין ערלה בא"י לבין ערלה בחו"ל על רקע כלל הפסיקה "כל המקל", הרי שדין ערלה עצמו מפוצל. היות וכן, מתעוררת השאלה אודות המסקנה ההלכתית שיש לגזור ביחס לברכה על קפריסין. לשון 'והלכתא' נאחז בדין ערלה בחו"ל בו מותר לאכול קפריסין, ולכן קבע שיש לברך על קפריסין 'בורא פרי האדמה'. לעומת זאת, התוספות טוענים שהיות ובארץ ישראל הקפריסין נאסרו כאשר הם ערלה, הרי שיש להסיק מכאן שיש לברך עליהם 'בורא פרי העץ', "ובברכות ליכא חלוק בין בארץ לחו"ל" (לשון התוספות).
בהסבר שיטת הבה"ג והרי"ף, הרמב"ן מציע:
ודבר ברור דלאו פרי העץ הוא ולא נהיג ביה ערלה דהוה ליה כירק ולא מברכין עליה בפה"ע, ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה"א. ואף על גב דלענין ערלה ספקא הוא ובארץ משוינן ליה פרי העץ, לענין ברכה [אי] נמי להוי ספיקא, בפה"א מברכינן, דנפיק ביה אפי' בפרי העץ, הלכך מברך עליה הכי ואפי' לר"ע, מידי דהוי אעלין לר"א, ואף על גב דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן מברך עליה בורא פה"א.
חידושי הרמב"ן מסכת ברכות דף לו עמוד א
תורף דברי הרמב"ן הוא שההבחנה הקיימת בסוגיה בדין ערלה בין א"י לבין חו"ל מעידה על כך שאין בסוגיה הכרעה ברורה באשר למעמד של קפריסין. יסוד ההבחנה מושרש בכך שמעמד הקפריסין הוא ספק. לכן, החמירו בא"י והקלו בחו"ל. היות וכן, הוא קובע שבמצב של ברכה על ספק פרי עץ מברכים 'בורא פרי האדמה', משום שבדיעבד אם בירך 'בורא פרי האדמה' על פרי העץ יצא ידי חובתו. סיכומו של דבר, עקרונית הרמב"ן מקבל להלכה את ההשוואה בין ערלה לבין ברכה, אך סבור שיש לכל תחום מערך כללים משלו ביחס למצבי ספק.
הרמב"ן מציין שהראב"ד פסק כמו הברייתא המפורשת העוסקת בדין ברכה על חלקי הצלף:
והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שכתב והאי פסקא לא מיחוורא דלא אתיא לא כר"א ולא כר"ע, דאלו לר"א פרי העץ הוא [אלא מסתברא] כפשטא דברייתא [דמברך על קפריסין] בורא פרי העץ,
לדעת הראב"ד מברכים 'בורא פרי העץ' על הקפריסין ועל האביונות, כפי שמפורש בברייתא, וזאת על אף אי התאמתה הן לשיטת ר' אליעזר והן לשיטת ר' עקיבא. משמעות הדבר שהראב"ד דוחה להלכה את עצם ההשוואה בין ערלה לבין ברכה. הרמב"ן חולק על כך:
ואם כדברי הרב ז"ל אף על גב דלגבי ערלה קפריסין מותרין מברך עליהן בורא פרי העץ ושאני ערלה מברכה, וא"כ היכי אקשינן בגמרא מברייתא דברכה לרב דאיירי בערלה והויא ליה תיובתא עד דאפיק נפשיה מינה ואוקמיה כר' עקיבא, אלא דברי שבוש הן והעיקר כדברי הגאונים ז"ל.
ברכה מיוחדת קובעת לעצמה שיטת הרמב"ם. בהלכות ברכות הרמב"ם פוסק כלשון ה'והלכתא':
קפרס של צלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים מברך עליהן בורא פרי העץ.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ח הלכה ו
ברם, בניגוד לפשטות הסוגיה, הרמב"ם לא מבחין בדין ערלה בין ארץ ישראל לבין חו"ל:
... והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה ג
טרם נברר את היחס בין הרמב"ם לבין הסוגיה, נציין שצומת הדרכים שצוינה לעיל, אינה קיימת במשנת הרמב"ם. שכן, בהלכות ערלה יש ברמב"ם קביעה חד משמעית אודות מעמד הקפריסין – הקפריסין אינם פרי ולכן הם מותרים באכילה בכל מקום. במעבר להלכות ברכות הרמב"ם השווה השוואה פשוטה בין התחומים, וקבע את אותה ההלכה בשניהם. הקושי המרכזי ברמב"ם הוא הפער בין ההבחנה הקיימת בסוגיה לבין פסקו בהלכות נטע רבעי.
תלמידי רבנו יונה דייקו מדברי הרי"ף שאף הוא לא הבחין בין א"י לבין חו"ל.[9] הם מציעים ששיטת הרי"ף מושתתת על קריאה בסוגיה שההבחנה של החטיבה ראשונה בין א"י לבין חו"ל נדחית על ידי החטיבה השניה של מר בר רב אשי. בעקבות קביעת הסוגיה שלא ניתן להחיל את הכלל של "כל המקל" על ב"ש, יש לדחות את החטיבה הקודמת ולקבוע שאף במחלוקת ר"א ור"ע אין להתחשב בר"א. היות וכן, יש להסביר את פסקו של רב כקביעת הלכה כר"ע, ולפיכך אין להבדיל בין א"י לבין חו"ל.
הנצי"ב מוולוז'ין הציע שלרמב"ם היתה גרסה אחרת בלשון הסוגיה:
איברא גם זה אינו אלא לבה"ג דגריס בהא דר"י אמר רב צלף של ערלה בחוץ לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין מבואר דבא"י קיי"ל כר"א דקפריסין חייב בערלה... אבל הרי"ף הביא הא דרב צלף של ערלה זורק כו' ולא גריס בחו"ל וכן פסק הרמב"ם. והנראה דלא גרסי הכי
שו"ת משיב דבר חלק ב סימן פד
נעיר שאכן ישנם עדי נוסח של הסוגיה בהן לא מופיע "בחוץ לארץ".[10] ברם, איני יודע כיצד הצעת הנצי"ב תפרנס את המשך הסוגיה, במסגרתה הסוגיה עצמה מבחינה בין חו"ל לבין א"י.

ד. העולה מכאן

משנה ברכות פרק ו' מביאה מערכת מושגים מגובשת ופשוטה. ובכל זאת, מערכת מושגים בסיסית זו ניתנת לליבון ובירור מעמיק, כפי שנעשה בסוגיות התלמודים. באמצעות מקרה מיוחד של הצלף שפרחיו נאכלים, זכינו לליבון מעמיק של אחד ממושגי המשנה – 'פרי העץ'. ליבון זה נעשה באמצעות המשגה שהשוותה תחומי הלכה שונים, שכולם עוסקים בהגדרת 'פרי' – ברכה, ערלה ומעשר. באשר למסקנת הסוגיה, ראשונים רבים סבורים שלהלכה ולמעשה יש לקבל השוואה זו, וקבעו שיש ליצור התאמה בין מערכות המושגים של ברכה ושל ערלה. הראב"ד חלק על כך, ולדעתו יש להבחין בין ההגדרות של התחומים.
בנוסף, זכינו בסוגיה זו להתבונן בתהליכי המשגה בתוך סוגיה תלמודית. ראינו כיצד דיונים שנשנו במקור בהקשרים שונים, הופכים על יד מעשה ההמשגה לדיון על נושא משותף. בכך, ההמשגה יכולה לקחת נושא מקומי שנראה 'סגור' ולפתחה לדיון מחודש על ידי קישורה למקור אחר. דברי ר' עקיבא  במשנה במעשרות מהווים נקיטת עמדה בענין ברכות, וחולקים על ברייתא מפורשת שנשנתה ישירות בתחום הברכות.
להלכה נפסק בשולחן ערוך שיש לברך בורא פרי העץ רק על האביונות:
צלף – על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין: בפה"א; ועל האביונות שהם עיקר הפרי, בפה"ע.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רב סעיף ו
בעקבות הסוגיה, יש דיונים בראשונים על הלכות נוספות בהלכות 'ברכות הפירות' שנגזרו מכוח ההשוואה לתחומים אחרים בתחום זרעים. בעז"ה נעסוק בכך בשיעור הבא.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1] להסבר מחלוקת ר"א ור"ע, ראה בחידושי הרמב"ן על אתר: "לר"א מתעשר תמרות כירק ומתעשר באביונות וקפרס כאילן (ברא), [דר"א כב"ש] דעבדי צלף ספק ירק, ור' אליעזר עביד ליה אילן ועביד ליה ירק לענין מעשר, משום דדמי לירק ונטעי ליה נמי אדעתא דתמרות, כענין שהזכירו באתרוג במס' ראש השנה (י"ד ב') דתניא יש בו דרכים שוה לאילן ושוה לירק כו', וצלף נמי מתעשר כירק וכאילן, ור' עקיבא בתרתי פליג, דעביד ליה אילן גמור ולא נהיג ביה מעשר ירק כלל, ופליג נמי בקפרס, דר' אליעזר עביד ליה פירא ור' עקיבא לא עביד ליה פירא".
[2] הרמב"ן בחידושיו לסוגיה העיר על כך שר"א לא מחייב את העלין במעשר למרות ששיטת הברייתא היא שיש לברך על העלין בורא פרי האדמה. וז"ל הרמב"ן: "ואי קשיא לר' אליעזר לעשר נמי עלין דהא עבידי דאכלי להו אינשי ונטעי ליה אדעתא דהכי, כדקתני מתניתא דאתיא כותיה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, לאו מילתא היא דכל דבר שעיקר זריעתו לזרע אין ירקו מתעשר, ואפי' במיני זרעים כדתנן (מעשרות פ"ד מ"ה) כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן [בין שהן] בפרי העץ בין שהן בזרעוני ירק, ולא מצינו אתרוג מ[ת]עשר עלין ואפי' לדברי העושה אותו כירק למעשר. ומיהו כיון דאכלי ליה אינשי מברך עליה בורא פרי האדמה ואפי' לשמואל, דדעתא דאיניש בשעת נטיעה אכל מאי דחזי לי מיניה כלום".
[3] עיין קידושין לח, ב, שם הגמרא קובעת שערלה אסורה בכל מקום מ"הלכה" ונחלקו בגמרא שם האם הכוונה להלכות מדינה או להלכה למשה מסיני. רש"י בסוגייתנו בד"ה ערלה בחו"ל מסביר שערלה בחו"ל אסורה מדברי סופרים, ועל רקע זה הוא מסביר שהכלל של "כל המקל" מבוסס על תפיסה שערלה בחו"ל אסורה רק מדרבנן. כפי שהעיר הפני יהושע בסוגייתנו, רש"י ככל הנראה סבר שסוגייתנו נוקטת כמ"ד "הלכות מדינה" שהוא פירשה כאיסור מדברי סופרים.
[4] להצעת הסבר למחלוקת ב"ש וב"ה על מעמד הצלף כעץ או כירק, ראה שאילתות דרב אחאי שאילתא ק' ובהעמק שאלה שם ס"ק כ; הלכות גדולות, מהדורת הילדסהימר ירושלים, עמ' 95-94; י' פליקס, עצי פרי למיניהם, עמ' 188. לעיון בקטע לחץ כאן.
[5] הסוגיה ממשיכה בדיון האם ניתן לאסור את הקפריסין בערלה מצד היותן "שומר לפרי". לא נעסוק בשיעור זה בניתוח חטיבה זו, שכן שיעורים אלו מתמקדים בתחום של "ברכות הנהנין".
[6] חדירת לשונות הלכה מתוך ספרות הגאונים לתוך עדי הנוסח של בבלי ברכות מצויה במספר מקומות במסכת ברכות, ורש"י העיר עליה שלש פעמים. ראה: רש"י ברכות לו, א: "והלכתא וכו' עד פטר להו לא גרסינן ומהלכות גדולות הוא"; רש"י ברכות לז, א: "ול"ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא"; רש"י ברכות לח, א: "והלכתא ל"ג ומהלכות גדולות הוא". בשלושה מקומות אלו, בעקבות דברי רש"י, לשון ה"והלכתא" הושמט מהדפוסים, ברם הוא מצוי בחלק מעדי הנוסח של הסוגיה. לסיכום הממצא על חדירת לשונות ה"ג לגמרא, על הממצא המדויק בכתבי היד במקומות אלו, ראה: אברהם (רמי) ריינר, "מהלכה לפרשנות - רש"י והלכות גדולות", רש"י - דמותו ויצירתו ב (תשסט) עמ' 320 ובהערה 34.
[7] ראשונים נוספים מעידים שפסק הלכה זה מופיע בה"ג: חידושי הרמב"ן ברכות לו, א ד"ה וכתב בעל ההלכות;  רא"ש ברכות פ"ו סימן ג'; טור אורח חיים סימן רב. ברם נעיר שבהלכות גדולות, מהדורת הילדסהימר ירושלים, עמ' 95 נפסק שעל קפריסין מברך בורא פרי העץ, וראה שם הערה 49.
[8] ראה: רב אלפס ברכות כה, ב.
[9] ראה: רב אלפס ברכות, כה, ב, ובתלמידי רבנו יונה ד"ה ותימה הוא.
[10] "בחוץ לארץ" נמצא בכ"י אוקספורד, מינכן ופריז. הוא חסר בקטע גניזה קיימברידג' T-S NS 329.577 . בכ"י פירנצה הוא חסר בכתב היד ונוסף בגליון.