עירובין | דף ק | משמעותו של מוסר טבעי

הגמרא בדף ק עמוד ב עוסקת בעניינים שונים הנוגעים לחיי אישות, ואף עומדת על ההבדלים שבין גברים לנשים. בהמשך לעיסוק זה, מזכירה הגמרא מימרה מוסרית ידועה:

"אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה".

בביאורה של מימרה זו, מצאנו שתי גישות עקרוניות, אשר תהום של ממש כרויה ביניהן. הגישה האחת מיוחסת באחרונים לגר"ח מבריסק. כך, למשל, נוסחו הדברים בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן קכד):

"זכר מה שאמר הגר"ח מבריסק זי"ע, שאפילו דאיתא בגמרא עירובין: "אילמלא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה" - כל זה רק לפני מתן תורה, אבל משנתנה תורה אין לנו שיור רק התורה הזאת, ואין ללמוד דבר מבעלי חיים בפרט טמאים ומאוסים כאלה".

הגר"ח לומד את הגמרא כפשוטה: אם לא היתה ניתנת תורה, ניתן היה ללמוד דרכי מוסר מבעלי החיים. אך היות שזכינו וניתנה לנו תורה בסיני, שוב אין כל צורך להתבונן בבריאה, וכל עסקנו אינו אלא בתורה.

ניתן לעמוד על קשר בין דברים אלה של הגר"ח מבריסק, ובין שיטתו העקרונית של סבו הגדול, הגר"ח מוולוז'ין, בעל "נפש החיים". לדברי זה האחרון (נפש החיים, סוף שער א), קודם מתן תורה היה מקום לעבודת ה' אישית, הנובעת מהשגת המושכלות, ומתפיסתו המוסרית והערכית של כל אדם באשר הוא. אך לאחר שניתנה תורה, כל תובנה אנושית, ואפילו תובנה של קדושה, בטילה ומבוטלת, ואין לנו שיור רק התורה הזאת.

לעומת הרבנים לבית וולוז'ין-בריסק, היו שפירשו את הגמרא באופן הפוך: אמנם ניתנה תורה, אך עדיין יש מקום להתבונן בבריאה, וללמוד ממנה דרכי מוסר. כך, למשל, כתב רבינו בחיי בספרו "חובות הלבבות" (שער הבחינה, פרק ב):

"כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך - אנו חייבין בה מן המושכל, מן הכתוב ומן הקבלה ... ואמרו: אלמלא נתנה תורה לישראל, למדנו צניעות מחתול ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול וגזל מנמלה. וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים והבאת הראיות מסימני החכמה".

בניסוח קצר וחד אף יותר הובאו הדברים גם במשך חכמה (פרשת משפטים):

"ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" ... לכן אמר "אשר כתבתי" - בספר הטבע אשר יצרתי, שזה ספר של השם יתברך היוצרה".

עולם הטבע הוא מעין ספר תורה נוסף שהוענק לכל באי עולם, ואין ספק שעליהם ללמוד ממנו.

גם מורנו הרב עמיטל ז"ל דגל בעמדה זו. את דברי הגמרא שלפנינו הוא הביא בפתח הפרק העוסק ב"מוסר טבעי" בספרו "והארץ נתן לבני אדם", והוא מבהיר:

"הקב"ה ברא את האדם בצלם א-להים, וחנן אותו ברגישות מוסרית ומצפונית - מוסר טבעי. רגישות זו מאפיינת את האדם מאז בריאת העולם, גם כשלא נבעה מתוך ציווי א-לוהי ישיר ... כך עולה מדברי הגמרא בעירובין "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול" ... גם לאחר שניתנה תורה, לא ייתכן שהתורה תחייב פחות מאותה תביעה מוסרית".

כאמור, שתי הגישות מביאות סימוכין מן הגמרא, והפער ביניהן מעמידנו בפני שאלה ערכית, מוסרית, רעיונית ורוחנית מן המדריגה הראשונה.