צער בעלי חיים

  • הרב מרדכי פרידמן

צער בעלי חיים[*] / הרב מרדכי פרידמן

במאמר זה נעסוק בנושא של צער בעלי חיים, שההתייחסות אליו נוגעת בזמנים אלו למספר תחומים, כגון: ניסויים בבעלי חיים לצורך תרופות, פיטום בעלי חיים לצרכי מסחר ועיסוק בציד, על אף הצער הכרוך בכך לבעלי בחיים. נבחן את מקור הדין, רמתו והיקפו לאור המקורות השונים.

מקור הדין

מקור הדין של צער בעלי חיים נמצא בפרשת משפטים:

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזוב תעזוב עימו". (שמות כג, ה)

המשנה במסכת בבא מציעא לב ע"א דנה בפרטי מצווה זו:

"מצווה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר: אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו".

הגמרא שואלת: איך יתכן שרבנן אומרים: מצווה לפרוק ואין מצווה לטעון, והרי נאמר: הקם תקים, בדיוק כמו שנאמר עזוב תעזוב! אלא:

"מצווה מן התורה לפרוק בחינם, ולא לטעון בחינם - אלא בשכר. רבי שמעון אומר: אף לטעון בחינם… ".

הגמרא מסבירה כי טעמם של רבנן הוא שהתורה יכלה לומר רק את החובה לטעון, והיינו לומדים את פריקה מקל וחומר: אם התורה חייבה טעינה, אף על פי שאין בה גורם של צער בעלי חיים - קל וחומר שחייבה פריקה. רבנן מבינים כי ייתור הפסוק הוא לומר שפריקה בחינם וטעינה בשכר, שלולי כן היינו אומרים "דיו לבא מן הדין להיות כנידון". רבי שמעון, לעומתם, חולק ואומר כי "עזוב תעזוב" או "הקם תקים", אינם כה ברורים (האם הם מכוונים אל פעולת הפריקה או אל פעולת הטעינה) ולו היתה התורה כותבת רק אחד משניהם - היינו למדים את הפחות מחודש מביניהם - את פעולת הפריקה.

בכל מקרה אנו רואים כי גם רבי שמעון וגם רבנן מסכימים שה'קל וחומר' עצמה וכל הנחותיה נכונות, וכי יש עקרון של צער בעלי חיים מן התורה. רבי יוסי הגלילי, לעומתם, מבין כי 'צער בעלי חיים' אינו מן התורה כלל.

השולחן ערוך[1] פוסק כי פריקה קודמת לטעינה, משום צער בעלי חיים, וכי אין ליטול כסף בעבור פריקה. ומוסיף הרמ"א:

"וכן בכל מקום דפטור לפרוק, מכל מקום משום צער בעלי חיים מיהו חייב, ונפקא מינה שיכול לקבל שכר".

דינו של הרמ"א תלוי, לכאורה, בשאלה האם הפסוק בא לחדש את חיוב הפריקה, או את הדין שפריקה צריכה להיות בחינם. נראה כי הוא מצדד באפשרות השניה.

האם צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן?

כמובן, בשאלה אם צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן, אינטואיטיבית אנו אומרים - "ורחמיו על כל מעשיו". אך המשמעות היא איך מכניסים דין זה למערכת השיקולים ההלכתית שלנו, האם יש להתייחס לבעלי חיים כאל כל דבר דומם שיש בעולם.

מהגמרא שהבאנו לעיל משמע כי גם מן התורה קיים השיקול ההלכתי של צער בעלי חיים. הנפקא מינה לשאלה זו מופיעה בגמרא בשבת קכד ע"ב. שם שואלת הגמרא לגבי בהמה שנפלה לבור, האם מותר לזרוק לבור כלים, כדי שהבהמה תוכל לצאת ממנו. הבעיה בכך היא 'ביטול כלי מהיכנו' - איסור דרבנן, ואומרת שם הגמרא:

"סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא. ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".

היקף הדין

אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה יא ע"א:

"עוקרים על המלכים [= חותכים את רגלי הבהמה שהמלך השתמש בהם, כדי שאף אחד לא ישתמש בהם עוד]".

התוספות שם שואלים:

"ואם תאמר: ואמאי לא פריך: והאיכא צער בעלי חיים!… ויש לומר: דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל, ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים".

גם הגמרא שם יג ע"א דנה בנקודה דומה:

"הנושא ונותן בשוק של עובדי כוכבים: בהמה - תיעקר, פירות כסות וכלים - ירקבו… והאיכא צער בעלי חיים! אלא אמר רחמנא: 'את סוסיהם תעקר'".

גם כאן שואלים תוספות (ד"ה 'אמר אביי'), הרי למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא[2] - אין מפסוק זה ראיה, כיוון שאצל יהושע היה זה ציווי על פי הדיבור, אך בכל מקום אחר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. ועונים:

"ויש לומר דודאי יש כח בידם לעקור היכא דנראה טעם קצת לעקור".

הרמב"ן נוקט בגישה אחרת מזו של התוספות. הוא מסביר את הגמרא שם האומרת:

"ורמינהי, אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה, ואם הקדיש והחרים והעריך: בהמה - תעקר, פירות כסות וכלים - ירקבו…".

רבנו תם שואל מדוע יש לאבד את הדברים הללו במקום לפדותם, ועונה כי כאשר מדובר בשדה, אין הכי נמי - פודין, כיוון שאין לה תקנה, אך כשיש תקנה (דהיינו: איבוד) - אין לעשות פדיון, ואכן גם הרי"ף אומר שניתן לפדות גם בהמות. הרמב"ן מסביר שלמרות שמעיקר הדין אפשר לפדות, אין צורך בכך, שהרי מהפסוק לעיל אנו לומדים שצער בעלי חיים לצורך אדם - מותר:

"...אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם... דבעלי חיים לצורך אדם שחיטתם וצערם מותר".

משמע, אם כן, כי ישנה מחלוקת בין תוספות לרמב"ן: תוספות מתייחסים לצער בעלי חיים כאל איסור רגיל, שאמנם יש מצבים בהם חכמים עוקרים איסור זה, בעוד שהרמב"ן אומר שהפסוק מלמד שאיסור זה תלוי בנסיבות, וכאשר הוא עומד מול צרכי בני האדם - הוא נדחה מפניו.

אם אנו מקבלים את גישתו של הרמב"ן, שצורך האדם גובר על צער בעלי חיים, יש לברר, כאשר יש אפשרות לבצע את צורך האדם ללא צער בעלי חיים, האם מותר לצער את בעלי החיים. מהרמב"ן משמע שמותר, כיוון שזה מעין דין 'הותרה'.

'תרומת הדשן' פוסק כרמב"ן, אבל מביא את הגמרא המספרת על רבי שאומר לאותו עגל שמצטער על ששוחטים אותו - 'לכך נבראת', ועל כך רבי קיבל ייסורים. הוא מסיק כי יסוד צער בעלי חיים הוא ללמד אופי של רחמנות לבני האדם[3].

ניתן לראות שתי הבנות יסוד בשיטת הרמב"ן:

1. המצווה היא ללמד את האדם רחמנות. (תרומת הדשן)

2. ייתכן שיש דרך אחרת להבין, אם נאמר כי דין זה תלוי בזכות של החיות מול הזכות והצורך של בני האדם. גם בזה ניתן להבין שתי הבנות:

א. יש עליך חובה לכבד את החיות כאל כל יציר כפיו של הקב"ה.

ב. יש לבעלי החיים זכות ממשית. הבנה זו קרובה יותר להגדרות של העולם המערבי, והיא אף תלויה במחלוקת אפשרית בין הרמב"ם לרבי סעדיה גאון[4] - האם יש צער בשחיטה. הרס"ג עונה כי רק הקב"ה יודע, אך אם יש צער - ראוי לתת לחיות שכר תחת הצער של השחיטה. יש שרצו להבין בדבריו כי הוא סובר שיש מקום בעולם הבא גם לבעלי חיים. ברוח זו אנו מוצאים ב'תשובת הגאונים' תשובה של הרצב"י בתשובה שעה, שם מובאת הגמרא בנזיר כג ע"ב - "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה". ייתכן כי הגאונים הבינו זאת מתוך המכילתא על פרשת משפטים בבאורה את הפסוק "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" - המסבירה כי זו זכותם של הכלבים על כך ש"לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" - אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה.

*

האחרונים דנים בשאלות שונות הקשורות לשיקול של צער בעלי חיים, וכך כתב בתשובת 'שבות יעקב', בשאלה האם מותר לבצע ניסויים על כלבים, כי כיוון שאין בכך צער מיידי לכלב, יש כאן גרמא, ולכן אין כאן אכזריות והדבר מותר. טעם זה קשה, שהרי כל דין פריקה הוא בגרמא, ועדיין יש חובה של צער בעלי חיים. וכך אנו מוצאים בפוסקים את הדין שאסור לומר לעגלון הגוי למהר בנסיעתו שמא ייתן מכה לבהמה.

הנודע ביהודה מביא את הגמרא בחולין ז ע"ב, שאומרת שבמקום עיקור יש להמית את הבהמה, ומשמע ממנו כי בהמתת הבהמה יש פחות צער מאשר בעיקורה.

השיטה מקובצת על מסכת בבא מציעא מביא את הר"י מיגש שמסביר את היחס בין שחיטה לצער בעלי חיים:

"דכיוון דלאו ברת שחיטה היא , שחיטתה נמי צער בעלי חיים, דהא הריגה היא ולאו שחיטה".

ברור כי הוא מבין בכיוון של תוספות, שיש איסור בצער בעלי חיים, ורק כשיש מצווה לשחוט - היא דוחה את ה'צער בעלי חיים', שיש גם בהריגה.

מה מוגדר 'צער'?

ייתכן כי הגדרת צער תלויה בהבנת אופי צער בעלי חיים. תרומת הדשן פוסק, כפי שראינו, כרמב"ן - שלצורך בני אדם מותר לצער את בעלי החיים. הוא מביא לכך ראיה, מעצם העובדה שמותר לשים משא על בהמה - סימן שמותר לצער את הבהמה. משמע מכך כי כל דבר שמפריע לבהמה הוא צער. כיצד יסבירו זאת התוספות, שלא התירו צער בעלי חיים לצורך האדם? ה'חלקת יעקב' מבין כי עבודה רגילה - כחרישה, אינה צער. כמובן, אין כאן הגדרה מדוייקת. אם אנו מבינים כי סיבת המצווה, לשיטת התוספות, היא רחמנותו של האדם - אין חשיבות להרגשת הבהמה אלא לתפיסתם של בני האדם. ואם כן, ברור כי יש הבדל בין המוסכמות שהיו בעבר לבין מה שקורה היום.

מה מוגדר 'צורך בני אדם'?

כעת, יש לשקול - לפי כיוונו של הרמב"ן, אילו צרכים הם לגיטימים כדי לבצע צער בבעלי חיים בעבורם, ואילו צרכים אינם לגיטימיים למטרה זו. לשם מניעת עבירה, או לשם קיום מצווה - ברור כי הם מספיקים. האור זרוע דן בשאלה האם מותר להוריד את הנוצות של העוף או את השערות של הכבש כדי להקל על השחיטה. הוא מביא שיטה האוסרת כי יש אפשרות לשחוט בצורה אחרת, ללא צער. אך הר"י משפירא מתיר משום שפעולה זו מסייעת לקיום מצוות השחיטה.

שאלות בנושא זה אנו מוצאים רבות בספרות התורנית לאורך שנות הדורות. שאלה נפוצה היא מה דינה של רפואה לחולה שאין בו סכנה. ניסויים על בעלי חיים הם בדרך כלל כדי למצוא תרופות לחולים שיש בהם סכנה, בהם ברור כי הם דוחים את השיקול של 'צער בעלי חיים'. הרמ"א באבן העזר סימן ה בנושא סירוס, כותב כי כל דבר הדרוש לרפואה או שאר דברים - לית ביה צער בעלי חיים. יש להניח כי הוא פסק כתרומת הדשן, כדרכו. בדבריו יש לדייק למה בדיוק הוא מתכוון באומרו 'שאר דברים'? האם רווח כספי נחשב כצורך מותר או לא?(ציד) רוב הפוסקים הבינו כי הרמ"א מתיר זאת.

הנימוקי יוסף על הגמרא בבבא מציעא מעלה ספק, האם חייב לפרוק בהמה כאשר הוא בטל מעבודתו, ובעצם מפסיד כסף בכך. הוא מביא שיטה ראשונה שזה כאבדה - שאבדתי קודמת, ולכן פטור מלפרוק. אחר כך הוא מביא את רבו, הכותב כי חייב לפרוק אפילו יפסיד את כספו. ייתכן שדיון זה תלוי בחקירה ששאלנו - האם רווח כספי נחשב ל'צרכי אדם' לעניין היתר צער בעלי חיים. שו"ת בני ציון מצטט את ה"מלאכת שמים" שכותב שהרמ"א אינו מתיר לעסוק בפרנסה שיש בה צער בבעלי חיים. ואילו התוספות בעבודה זרה כותבים שכשיש לאדם רווח - אין כלל איסור של צער בעלי חיים - כשיטת הרמב"ן.

הנודע ביהודה דן בשאלה של אדם שזכה בנחלה שיש בה כל מיני חיות, והוא אוהב לצוד. האם מותר לו לצוד, ובמילים אחרות: האם תחביב שיש בו צער בעלי חיים גם נחשב כ'צרכי אדם' המתיר צער בעלי חיים. הוא משיב לאדם זה כשיטת הרמב"ן, שצרכי בני אדם - נחשב צורך, אם הוא נהנה מהעורות. אמנם, אותו אדם כתב לנודע ביהודה כי הוא עושה זאת לכיף בלבד. לפיכך כותב לו הנודע ביהודה שזהו מנהג מגונה כשל נמרוד ויש בכך אכזריות, וכבילוי - אין בכך היתר[5].

אותו דיון קיים לגבי דייג, אם רק לצרכי בן אדם זה יהיה מותר, או גם כתחביב. כמו כן כיום יש עניין של כבד אווזים, שמפטמים אותם במשך שנה שלמה, ואז זה נחשב כמאכל גורמה, אפילו שברור שהם סובלים. הרשב"ם בבבא מתרא עג ע"ב מביא מקרה זה, שאנשים היו מפטמים את האווזים כדי שיהיו יותר שמנים, וראוי שייתנו את הדין על זה[6].

מנגד, נביא את תשובת 'תרומת הדשן', שמתיר לחתוך לתוכי את הלשון, או לחתוך את זנב הכלב בכדי לייפותו, משום:

"שנראים הדברים שאין בכך איסור משום צער בעלי חיים, משום שלא נבראו כל הבריות אלא כדי לשמש את האדם".

בשנה האחרונה התגלו תשובות של רבנו תם, שבאחת מהן כתוב על הנץ [= סוג של ציפור דורסת] של רבנו תם, שהיו מניחים עליו דברים על הציפורניים שלו, כדי שלא ייחשב כדריסה.

התייחסות נוספת לשאלת רמתו והיקפו של האיסור מופיעה ברמ"א אורח חיים סימן רמז בהלכות שהחיינו, שם הוא כותב שיש אנשים שאינם מברכים 'שהחיינו' על בגד עור, והוא אינו מקבל את דעתם, אך ברור כי סברתם היא שאינם שמחים כאשר נעשה צער לבעלי החיים.

סיכום

לסכום, בעניין הגדרת צורך בני אדם, ראינו שתענוגים או מותרות של בני אדם הוא נושא השרוי במחלוקת. מצד אחד הרשב"ם, ה'נודע ביהודה', וה'אגרות משה' סוברים שאין זה מוגדר כצורך אמיתי. מנגד, 'תרומת הדשן' (שהוא המקור לכל הפוסקים אחריו לפסוק כרמב"ן ולהתיר 'צורך אדם') וכנראה רבנו תם סוברים כי מותר לצער בעלי חיים לצורך תחביבי בני אדם.

 

[*] השיעור הועבר לתלמידי הישיבה בשנת תשס"ג. הסיכום עבר את ביקורת הרב.

[1] חושן משפט סימן רעב, י.

[2] המרדכי שם סובר כי כל דין צער בעלי חיים הוא מדרבנן, ולפיכך קושייתנו אינה עולה כלל.

[3] לא ברור מלשון תרומת הדשן אם רצונו לומר שזה יסוד מצוות צער בעלי חיים או שזו מטרת הסיפור של רבי.

[4] אמונות ודעות מאמר ג פרק י.

[5] יש מקום לדון אם בחברה המערבית, בה (לצערינו) הבילוי נחשב כצורך לגיטימי יש להתיר צער בעלי חיים לצרכים של בילוי. וכן ניתן לומר גם לגבי ניסויים בבעלי חיים לצרכים קוסמטיים: האם יש בכך צורך המתיר צער בעלי חיים? ייתכן שבזמן הזה יש לכך היתר, בניגוד לתקופות קדומות יותר.

[6] הרב משה פיינשטיין (באגרות משה) מתנגד להגדיר ייצור בשר עגל יותר עדין, רך וורוד כצורך לגיטימי לצער בעלי חיים הכרוך בכך.