ביצה | דף כו | מוקצה לחצי שבת

הגמרא בסוגייתנו מביאה את שאלתו של האמורא הלל:

"בעי מיניה הלל מרבא: יש מוקצה לחצי שבת, או אין מוקצה לחצי שבת?".

השאלה הנידונה כאן עוסקת בחפץ שהיה ראוי לשימוש בכניסת השבת, אך במהלך השבת אירע מקרה ההופך אותו לבלתי ראוי, וממילא הוא אמור להפוך למוקצה. האם החפץ אכן נאסר, או שמא מכיון שבשעת כניסת השבת הוא היה ראוי, הוא אינו נחשב מוקצה גם כעת?

למסקנת הסוגיה השאלה אינה שייכת במקרה של "גמרו בידי אדם", כלומר כאשר היכולת להחזיר את החפץ למצב הראוי לשימוש נתונה בידי האדם, ובמקרה כזה הכול מודים שהחפץ אינו מוקצה גם בשעה שהוא אינו ראוי לשימוש. השאלה נוגעת רק למקרה שבו החזרת החפץ למצבו הראוי יכולה להתבצע רק "בידי שמיים", ולא די במעשה האדם לבדו.

התוספות (כז ע"א ד"ה אלא) הקשו על כך מסוגיה במסכת שבת (מג ע"א), הקובעת שאפשר להניח כלי לפני אפרוחים כדי שיעלו עליו, ולאחר שהאפרוחים ירדו מן הכלי – הכלי מותר בטלטול. על כך השיבו התוספות שתי תשובות. אנו נתמקד בתשובה השנייה:

"דהתם מיירי לענין טלטול, דפשיטא ליה דאין מוקצה לחצי שבת, והכא קא בעי לענין אכילה".

בעלי התוספות מבחינים בין שתי רמות של איסור מוקצה: לצורך ההיתר לטלטל את החפץ די בכך שהחפץ היה ראוי בכניסת השבת, ואילו כדי לאכול מאכל מסוים יש צורך שהוא יהיה מותר במהלך כל השבת, ולא רק בשעת בין השמשות.

אפשר שהבחנה זו מבוססת על שני מרכיבים באיסור מוקצה, הקשורים ליסוד האיסור. כידוע, דין מוקצה נועד לתמוך באיסורי שבת אחרים, כגון הוצאה מרשות לרשות הוא הימנעות מטרחה יתרה (ראו רמב"ם שבת כד, יג). לחלופין, כפי שראינו בתחילת המסכת, איסור מוקצה עשוי להיות קשור לצורך להכין את צורכי השבת קודם כניסתה, (רבה, שהעלה סברה זו, סבר גם שיסוד האיסור מדאורייתא, אך אפשר שאמוראים אחרים מקבלים את העיקרון שהעלה אלא שלדעתם יסוד האיסור מדרבנן בלבד, ואכמ"ל).

על פי הסברה הראשונה מסתבר שייאסר כל טלטול של החפץ, שהרי הוא עלול להוביל לטרחה יתרה או להוצאה מרשות לרשות, ואילו על פי הסברה השנייה ייתכן שמאכלים שלא הוכנו מערב שבת ייאסרו באכילה (או בשימוש) בלבד, משום שלצורך כך נועד האיסור – כדי שהאדם יכין את צורכי השבת מבעוד יום.

אם כן, אפשר שעל פי התירוץ המופיע בתוספות דחיית החפץ משימוש במהלך השבת פוגעת (על פי הדעה שיש מוקצה לחצי שבת) רק בהגדרתו כ'מוכן', ולכן היא אוסרת אותו באכילה בלבד, אך לעניין טלטול החפץ מותר כל עוד הוא ראוי לשימוש ברגע זה, אף אם בשלב מסוים הוא לא היה ראוי, שהרי סוף סוף כעת הוא ראוי לשימוש, ואינו דומה לעצים ואבנים, שטלטולם נחשב טרחה יתרה.

[בהקשר זה יש לדון גם בכלל "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא", המופיע בסוגיה הנ"ל במסכת שבת (מג ע"א). על פי כלל זה שעת קביעת מעמדו של חפץ היא שעת בין השמשות של כניסת השבת, וחפץ שהיה מוקצה בשעה זו – נחשב מוקצה במשך כל השבת, אף אם אחר כך חזר להיות ראוי לשימוש. עוד בעניין זה ראו ב'אפיקי ים' ב, יט; ואכמ"ל].