קבוע ופריש

  • פרופ' ישראל אומן

קבוע ופריש* 

הגמרא בכתובות טו ע"א אומרת:

"תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח - ספיקו אסור. ובנמצא - הלך אחר הרוב".

זו הדוגמא הקלאסית של הכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכל דפריש מרובא פריש", המופיע 17 פעמים בתלמוד הבבלי בהקשרים שונים. כאשר האיסור הוא קבוע - כלומר, ודאי קיימת חנות המוכרת בשר טרף, ולא ידוע אם חתיכת הבשר נקנתה בה או לא - אזי הספק נחשב לספק שקול, ויש להחמיר; ואילו כאשר האיסור הוא "פריש" - כלומר, מעמדו לא ידוע כלל - יש ללכת לפי הרוב, וניתן להקל.

לכאורה, כלל זה תמוה: מהו השוני בין מצבה של החתיכה הראשונה לבין מצבה של החתיכה השנייה? בשני המקרים יש תשע חנויות שרק אחת מהן לא-כשרה, ומה זה משנה היכן נמצא הבשר?

על נושא זה נשפכו הרבה קולמוסים, ואני צריך להודות שלא למדתי את כל הדברים שנכתבו ולא אוכל להתייחס אליהם. אך אולי יש קורטוב של חיוב בעובדה זו: אני בא להציג תובנה מעולם התיאוריה הכלכלית, שהיא תובנה די מודרנית שעשויה לשפוך אור על הסוגייה הזו. מסיבה זו, עדיף אולי שלא להתייחס למפרשים השונים (פרט לרש"י ולתוספות, כפירושים מקומיים המבארים את כוונת הגמרא). לכן, ננסה להתעלם, במובן מסויים, מדברי הראשונים והאחרונים על הסוגיות השונות.

עקרון הסיכון המוסרי

כאמור, אני רוצה להביא תובנה מהתיאוריה הכלכלית בשביל להסביר את הגמרא. יש מושג בתיאוריה הכלכלית שנשתמש בו, והוא נקרא 'העיקרון של הסיכון המוסרי' (moral hazard). הדוגמא הבולטת של סיכון מוסרי היא עסקי הביטוח: עיקרון ברזל בענף הביטוח הוא שאין מבטחים חפץ ביותר משוויו. לכאורה, אין סיבה לעיקרון זה: ברור שחברת הביטוח מרוויחה על כל עיסקה (אחרת היא לא הייתה קיימת...), וכמה שהעיסקה יותר גדולה - כך החברה מרוויחה יותר, בדיוק כשם שירקן מעדיף למכור שני קילו של תפו"א מאשר קילו אחד. מדוע, אם כן, חברת הביטוח תסרב לבטח את המכונים שלי בסכום שהוא פי שניים משווייה של המכונית? הרי הסיכון דומה בין אם אני מבטח את המכונית במאה אלף שקל ובין אם בשלוש-מאות אלף? התשובה היא ברורה: גובה הביטוח משנה את ההתנהגות של המבוטח, ולכן ההסתברות של תאונה או גניבה תלויה בגובה הביטוח. קודם כל, אם המכונית תהיה מבוטחת ביותר מערכה - יהיו אנשים שידאגו שהיא תיגנב או שיעשו תאונה בכוונה. לכל הפחות, הם יטו להיות רשלנים ולא לנעול את דלתות המכונית, אפילו בלא כוונה. זוהי דוגמא ל'עקרון הסיכון המוסרי': סיכון מוסרי קיים כאשר פעולה של אינטרסנט, בעל דבר, עשויה להשפיע על התוצאות או על הסיכוי לקבלת תוצאה מסוימת.

דוגמא נוספת לסיכון מוסרי היא אדם הקולע למטרה, ונשאלת השאלה מהי ההסתברות שיקלע למטרה. זהו מקרה קלאסי וטהור של סיכון מוסרי, שכן הפעולה שלו היא הקובעת אם יפגע במטרה או יפספס אותה: יכול להיות שהוא מעוניין לפספס, יכול להיות שהוא מתרגש ולכן לא יורה כמו שהוא רגיל.

במקרים מעין אלו, כאשר ההסתברות להשגת תוצאה מסויימת תלויה במעשיהם של המעורבים בדבר, אין חלים כללי ההסתברות הרגילים, ואי אפשר לשפוט על פי הרוב מה תהיה התוצאה. דוגמא נוספת היא הדוגמא של הבורסה: אדם הרוכש מניה בבורסה נוטל על עצמו סיכון, ויכול להרוויח ויכול להפסיד (בניגוד להשקעת כסף בבנק המניבה ריבית קבועה, או לקניית שטר חוב). האדם אינו יודע כמה ירוויח וכמה יפסיד, ולכן קניית מניה היא היכנסות למצב של ספק, שאנשים מוכנים להיכנס אליו בגלל הסיכוי להרוויח הרבה.

כעת, גם הבעלים של חברה מסויימת (או העובדים בה) יכולים לקנות ולמכור את המניות של החברה שלהם. יכולת זו מעלה בעיות מוסריות, אולם מעוררת גם בעיות טכניות: צורת הניהול של החברה משפיעה על ערך המניה, ולמנהלים יש ידע מוקדם על התהליכים שתעבור החברה. נניח, לדוגמא, שערך המניה הוא גבוה, אך עומדים לפרסם דו"ח המצביע על הפסדים ברבע האחרון של השנה. אם המנהל יודע שהיו הפסדים ברבע האחרון, הוא עלול למכור את מניותיו בחברה לפני פרסום הדו"ח, וכך למנוע את ההפסדים הצפויים לו. תופעה זו נקראת 'מסחר של יודעי דבר', והיא מוגבלת מאוד ע"פ חוקי הבורסה.

אני רוצה לטעון כי העיקרון הזה, של סיכון מוסרי, עומד בבסיס ההבחנה בין "קבוע" לבין "פריש". במקרה השני, אדם מוצא חבילת בשר שהלך לאיבוד. הוא אינו יודע מהיכן הגיעה חבילה זו, והיא פרשה מהחנויות כאשר לא היתה לאדם שום שליטה, נגיעה או אפשרות להשפיע על המקום שממנו היא פרשה. במקרה כזה הולכים לפי הרוב, וההסתברות שהבשר היה מאחת מהחנויות המוכרות בשר שחוטה הוא תשעים אחוז. במקרה של קבוע, האדם שקנה את הבשר אינו יודע מאיזו חנות קנה. מדוע אין הוא יודע? האם שכח? אולי יש גורם לשכחה הזו, שכן הבשר נראה יפה ומפתה? ברור שמדובר ביהודי שומר מצוות, אולם בכל זאת הבשר קורץ לו. השכחה אמנם יכולה להיות אמיתית, אך בכל זאת אתה הוא שצריך להחליט אם אתה יודע או לא יודע, ואתה הוא זה שקנה אותו מלכתחילה ואתה הוא זה שבחרת את הבשר. יש כאן גורם של סיכון מוסרי. אינני מתכוון לומר שזהו בשר נבילה, חס וחלילה, אך חוקי ההסתברות הרגילים, של תשע מול אחד, כבר אינם חלים. יש כאן השפעה של בעל הדבר (האינטרסנט), שהוא הרוצה לאכול את הבשר והוא הקובע את הסטטוס שלו. ממילא, אי אפשר להשתמש בכללי ההסתברות הרגילים, וממילא קיים חוסר ידיעה וספק. ספק שאי אפשר לפושטו - דינו כמחצה על מחצה, ויש להחמיר בו.

כמובן, רעיון זה צריך לעמוד במבחן הסוגיות בש"ס שדנות ב'קבוע' ו'פריש', ורבות הן. אנו לא נלמד את כולן, אך ננסה ללמוד כמה מהן ולראות האם סברא זו מתאימה לעיקרון שהבאתי.

א. תינוקת שנאנסה

המשנה בכתובות יד ע"ב כותבת:

"אמר ר' יוסי: מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה. אמר ר' יוחנן בן נורי: אם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה - הרי זו תינשא לכהונה".

ומסביר רש"י: "אם רוב העיר כשרין להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה, שאין רוב בני העיר מן הפוסלין אישה לכהונה בביאתן - אף זו תינשא לכהונה ". יש כאן סוגייה סבוכה ולא נלמד את כולה, אולם השורה התחתונה בגמרא (טו ע"א) היא:

"אי דקאזלי אינהו לגבה [=אם הלכו הם אליה], 'כל דפריש מרובא פריש'? לא צריכא, דקאזלה איהי לגביהו [=שהלכה היא אליהם], והוי קבוע, ואמר ר' זירא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

התינוקת ודאי נאנסה, והשאלה היא האם היא פסולה כעת לכהונה. הגמרא קובעת שיש להבחין בין שני מקרים: אם האנס בא אל התינוקת ואנס אותה - אזי הוא אינו פוסלה לכהונה, משום שרוב אנשי העיר אינם פוסלים לכהונה והוא 'פרש' מהעיר והלך לאנוס את התינוקת. במקרה זה, היא לא באה אליו אלא הוא בא אליה, והיוזמה לא הייתה שלה בשום מובן שהוא. לעומת זאת, אם היא באה אליו - ולא משנה מדוע עשתה זאת - אזי יש לה חלק בעסק הזה, ויש כאן עניין של סיכון מוסרי. ברגע שהיא הלכה אליו ושאלה אותו 'מה השעה?' - היא השפיע על תוצאות המעשה. מאותו רגע, אנו מוציאים את העסק מחוקי ההסתברות הרגילים ומותירים את העניין כספק. נראה לי שבמקרה הזה, מאוד ברור שההבדל בגמרא בין קבוע לפריש הוא האם האישה שימשה כאובייקט או כסובייקט באירוע שבו אנו עוסקים.

עקרון ההלכה הברורה

נוסף על העיקרון שהבאנו לעיל, יש להביא עיקרון נוסף שיעזור לנו להבין את הסוגיות השונות, ונכנה אותו 'עקרון ההלכה הברורה'. העיקרון של הסיכון המוסרי הוא מדעי, ואילו עיקרון זה אינו מדעי אלא הלכתי. לפיו, יש לשאוף לכללים הלכתיים ברורים וחד-משמעיים, שאינם דורשים פרשנות. שיקולים אמורפיים כמו עניין ציבורי, טובת הציבור וכו' אינם תואמים את העיקרון הזה, שכן הם אינם חתוכים וחד-משמעיים, ואי-הודאות הנגרמת בגללם גורמת לחוסר ודאות כלכלית ולנטייה טבעית של אנשים להתרחק מסיכונים. כאשר האדם אינו יודע אם הבנק יאשר לו חוזה או לא יאשר לו אותו, הוא יימנע מלכרות את החוזה למרות שהחוזה הוא לטובת הציבור וטוב לשני הצדדים. יש לשאוף להלכות ברורות, ולכן לפעמים יש לחתוך דברים. במקרה של התינוקת שנאנסה, ייתכן שחז"ל חתכו את ההלכה ע"פ הכללים של "כל קבוע" ו"כל דפריש": למרות שהמקרה הוא גבולי - שהרי התינוקת ודאי לא באה אל האיש כדי שיאנוס אותה - חז"ל בחרו להיצמד לעיקרון המנחה, שהוא האם מושא ההחלטה הוא בעל דבר או לא[1].

ב. שרצים וצפרדע

בהמשך, מביאה הגמרא שוב את דין הקבוע, ומביאה לו ראיה מתשעה שרצים וצפרדע:

"אמר רבי זירא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא... מתשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם, ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזו מהן נגע - ברשות הרבים ספקו טהור, ברשות היחיד ספקו טמא"[2].

גם מקרה זה הוא מקרה של "קבוע": היו תשעה שרצים וצפרדע אחת, והאדם שנגע באחד מהם הוא 'נוגע בדבר' (אינטרסנט), משום שהוא מעוניין לדעת מה דינו. כיוון שהפעולה שהביאה לספק היא פעולה של האדם המבקש לדעת את דינו - קיים גורם של סיכון מוסרי, ולכן הספק נשאר בעינו ואין מכריעים בו ע"פ שיקולי הסתברות. כאשר הספק הוא ספק טומאה - יש לנו דרך אחרת להכריע אותו, באמצעות הכללים "ספק טומאה ברשות הרבים לקולא" ו"ספק טומאה ברשות היחיד לחומרא".

ג. זורק אבן לגו

בהמשך, הגמרא מנסה למצוא מקור לדין ה"קבוע" מדאורייתא:

"מדאורייתא מנא לן? אמר קרא: 'וארב לו וקם עליו'... - פרט לזורק אבן לגו [=לזורק אבן לתוך קבוצת אנשים]... היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה כנענים וישראל אחד ביניהם [ועל הריגת כנעני לא חייבים סקילה] - תיפוק ליה דרובא כנענים [ואין סיבה לחייב אותו]! אי נמי: פלגא ופלגא [ויש ספק והולכים לקולא]? לא צריכא, דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם, והווי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

במקרה שעומדים תשעה יהודים וכנעני אחד ביניהם, ואדם זורק אבן לתוך הקבוצה והורג אחד מהיהודים - הוא פטור מסקילה, בגלל הלימוד "פרט לזורק אבן לגו". דברינו לעיל מתאימים גם למקרה זה: למרות שיש כאן רוב ברור של יהודים ובאמת האדם הרג יהודי - כיוון שהאדם העומד למשפט הוא אותו אדם שזרק את האבן, הרי שייך כאן עקרון הסיכון המוסרי. מעתה, הספק נשאר על כנו ("כל קבוע כמחצה על מחצה דמי"), ואין הולכים ע"פ חוקי ההסתברות הרגילים.

סיכום

ניסינו להסביר במאמר זה את סברת הדין "כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי", בו למרות שכללי ההסתברות הרגילים מורים ללכת אחר הרוב, אין הולכים על פיהם. הסברנו שהדבר מתרחש כאן מעורב עקרון הסיכון המוסרי - כלומר, כאשר האדם שהוא נשוא הדיון ההלכתי הוא נוגע בדבר, ויש בכך כדי להשפיע על ההכרעה. במקרים בהם הסיווג אינו ברור, ניתן לראות מגמה של חז"ל להכריע ע"פ כללים, ולא לתת דבריהם לשיעורים.

 

* שיעור שהועבר במסגרת שיעורי "בין קודש לחול" בישיבת הר-עציון. הסיכום לא עבר את ביקורת הפרופ' אומן.

[1] בצורה דומה, אפשר היה לטעון שגם אם הוא בא אליה - אולי היא התנהגה בצורה פרובוקטיבית, ולכן שוב הסיכויים אינם תואמים את תורת ההסתברות. אולם כאמור, למעלה, חז"ל חתכו את ההלכה לפי הכלל היבש: אם בעל הדבר הוא פסיבי - יש לסמוך על ההסתברות הטהורה, ואם הוא אקטיבי - יש לחשוש לסיכון המוסרי ולהשאיר את הספק על כנו.

[2] דין זה מושתת על העיקרון שספק טומאה ברשות הרבים טהור, וברשות היחיד טמא.