קדושת עם ישראל בספר דברים

  • הרב אמנון בזק
א. הבעיה
פרק י"ב הוא אחד הפרקים המרכזיים ביותר במקרא העוסקים במקדש. בפרק זה אנו שומעים לראשונה על "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", ופרק זה מפרט את ייעודיו השונים של המקום ואת האיסורים הנגזרים מבחירתו.
עם זאת, פרק י"ב מעמיד אותנו בפני תופעה מפתיעה: שוב ושוב חוזרת התורה על הדברים שיש להביא אל המקדש, אך קרבנות החובה אינם מוזכרים. התורה מזכירה רק את קרבנות הנדבה ואת שאר המתנות:
"והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם ואת מעשרֹתיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבֹתיכם ובכֹרֹת בקרכם וצאנכם".       (י"ב, ו)
"...שמה תביאו את כל אשר אנֹכי מצוה אתכם, עולֹתיכם וזבחיכם מעשרֹתיכם ותרֻמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'".   (י"ב, יא)
"במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך - שם תעלה עֹלֹתיך...".  (י"ב, יד)
"לא תוכל לאכֹל בשעריך מעשר דגנך ותירֹשך ויצהרך ובכֹרֹת בקרך וצאנך, וכל נדריך אשר תִדֹר ונדבֹתיך ותרומת ידך: כי אם לפני ה' א-לוהיך תאכלנו...".                                                     
                                                         (י"ב, יז-יח)
"רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה': ועשית עֹלֹתיך, הבשר והדם על מזבח ה' א-לוהיך, ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' א-לוהיך והבשר תאכל".                 (י"ב, כו-כז)
אם כן, פרק י"ב מזכיר במפורש רק את קרבנות העולה ואת ה"זבחים" - כלומר, קרבנות השלמים[1]. למעשה, תופעה זו אינה פרטית לפרק זה, אלא מהווה תופעה כללית בספר דברים: בכל הספר לא נזכרים קרבנות החטאת והאשם כלל[2]! מה ההסבר לתופעה זו?
נראה, שתופעה מפתיעה זו קשורה לתופעה רחבה יותר, הנוגעת להבחנה שבין מושג הכפרה בספר דברים לעומת אותו מושג בספר ויקרא.
ב. מושג הכפרה בספר ויקרא
בספר ויקרא בולטת העובדה שתפקיד קרבנות החובה - קרבנות החטאת והאשם - הוא לכפר על החטא. הכפרה מתבצעת על ידי הכהן, באמצעות נתינת הדם והזאתו על קרנות המזבח. עובדה זו מודגשת בפרק ד' של ספר ויקרא, הסוקר את קרבנות החטאת למיניהם ומבליט את תפקידו המרכזי של דם הקרבן. כך ביחס לפרי החטאת של כהן משיח ושל עדת ישראל, כך ביחס לשעיר החטאת של הנשיא וכך ביחס לשעירת החטאת של עם הארץ שחטא:
"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת...  וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרֹכת הקֹדש: ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטֹרת הסמים לפני ה' אשר באֹהל מועד, ואת כל דם הפר ישפֹּך אל יסוד מזבח העֹלה אשר פתח אֹהל מועד...
ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני הקהל... והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת, והביאו אֹתו לפני אֹהל מועד... והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אֹהל מועד: וטבל הכהן אצבעו מן הדם והזה שבע פעמים לפני ה' את פני הפרֹכת: ומן הדם יתן על קרנֹת המזבח אשר לפני ה' אשר באֹהל מועד, ואת כל הדם ישפֹּך אל יסוד מזבח העֹלה אשר פתח אֹהל מועד... וכפר עלֵהם הכהן ונסלח להם".          (ויקרא ד', ג-כ)
"אשר נשיא יחטא... והביא את קרבנו, שעיר עזים זכר תמים... ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנֹת מזבח העֹלה, ואת דמו ישפֹּך אל יסוד מזבח העֹלה... וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו:
ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ... והביא קרבנו, שעירת עִזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא... ולקח הכהן מדמה באצבעו ונתן על קרנֹת מזבח העֹלה ואת כל דמה ישפֹּך אל יסוד המזבח... וכפר עליו הכהן ונסלח לו: ואם כבש יביא קרבנו לחטאת... ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנֹת מזבח העֹלה ואת כל דמה ישפֹּך אל יסוד המזבח... וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו".     (ויקרא ד', כב-לב)
בכל קרבנות החטאת, הכהן מכפר על החטא באמצעות הזאת הדם על הפרוכת ועל המזבח.
יש לתת את הדעת על כך שהכפרה והסליחה מותנים בהבאת הקרבן ובעשייתו בלבד, והפסוקים אינם מזכירים כלל דרישה לתשובה, תפילה או בקשת סליחה של החוטא! יתירה מזאת: תהליך הכפרה קשור במעשי הכהן, והוא זה שבפועל מכפר על החוטא. מה טיבה של כפרה זו? מדוע היא תלויה בכהן ובנתינת דמים?
תשובה ברורה לשאלה זו עולה מתוך תיאור עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. התורה מתארת כיצד הכהן הגדול "מכפר על הקודש":
"ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפֹּרת קֵדמה, ולפני הכפֹּרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו: ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרֹכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והִזה אתו על הכפֹּרת ולפני הכפֹּרת: וכפר על הקֹדש מטֻמאֹת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאֹתם, וכן יעשה לאהל מועד השֹכן אִתם בתוך טמאֹתם".      (ויקרא ט"ז, יד-טז)
הווי אומר: עוונות בני ישראל מטמאים את הקודש, ונתינת הדם על המזבח כמוה כחיטוי כלי הקודש מה'לכלוך' שדבק בהם בעקבות חטאי בני ישראל[3]. ואכן, רש"י כבר עמד על כך שמובנה של המילה 'כפרה' הוא קינוח וניקוי:
"ונראה בעיני, שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים - כולן לשון קִנוח והעברה הן".      (רש"י בראשית ל"ב, כא)
מסיבה זו, הכפרה מתבצעת דווקא על ידי הכהן, שיש לו גישה אל הקודש. במקביל, הכהן הגדול מכפר על המזבח, שאף הוא 'התלכלך' מחטאי בני ישראל[4]:
"ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב: והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, וטהרו וקדשו מטֻמאֹת בני ישראל".   (ויקרא ט"ז, יח-יט)
לאחר שהמקדש וכליו מיטהרים, אף בני ישראל מתכפרים:
"וכפר את מקדש הקֹדש ואת אֹהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכֹּהנים ועל כל עם הקהל יכפר: והיתה זאת לכם לחֻקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטֹאתם אחת בשנה...".     (ויקרא ט"ז, לג-לד)
לסיכום: ספר ויקרא מבטא את השלכותיו של החטא על המקדש, וממילא גם תהליך הכפרה המתואר בספר זה מתמקד ב'טיהור' המקדש מהנזק שנגרם לו בשל החטא.
ג. "כפר לעמך ישראל"
בניגוד להופעות הרבות של השורש כפ"ר בספר ויקרא, בספר דברים מופיע שורש זה בהקשר אחד בלבד - בדברי זקני העיר בפרשת עגלה ערופה. לאחר עריפת העגלה בנחל, אומרים הזקנים:
"וענו ואמרו - ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו: כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונִכָּפֵּר להם הדם".                                                   (כ"א, ז-ח)
הכפרה נעשית ע"י הקב"ה ובאמצעות התפילה. הכתם שמכתים בספר ויקרא את הקודש ואת המזבחות, מכתים בספר דברים את עם ישראל. כל עוד לא הובא הרוצח לדין - הדם הנקי מוטל על עם ישראל, וכתם זה מבוער באמצעות עריפת העגלה ותפילת הזקנים[5].
מהבדל זה שבין ספר ויקרא לבין ספר דברים נובע הבדל נוסף בין שני הספרים - הנימוק המובא לאיסור אכילת דם. בשני החומשים מוזכר איסור זה, אולם הוא מוסבר באופן שונה.
בחומש ויקרא נאמר:
"ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם - ונתתי פני בנפש האֹכלת את הדם והכרתי אֹתה מקרב עמה: כי נפש הבשר בדם הִוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשֹתיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר: על כן אמרתי לבני ישראל - כל נפש מכם לא תאכל דם, והגר הגר בתוככם לא יאכל דם: ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד צֵיד חיה או עוף אשר יֵאכל - ושפך את דמו וכסהו בעפר: כי נפש כל בשר - דמו בנפשו הוא, ואֹמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הִוא כל אֹכליו יכרת".   (ויקרא י"ז, י-יד)
איסור אכילת הדם נובע מכך שהדם מכפר על הנפש בנתינתו על המזבח. מכאן גם נובעת הזהירות המיוחדת הנדרשת בעיסוק בדם ובכיסוי דמו. הסבר זה אינו יכול, כמובן, להופיע בחומש דברים, שם הדם אינו משמש כאמצעי כפרה על הנפש. ואכן, בפרשתנו נזכר איסור אכילת דם רק מצד עצמו:
"רק חזק לבלתי אכֹל הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר: לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים".     (י"ב, כג-כד)
איסור אכילת הדם מוצג כאיסור לאכול את הנפש עם הבשר, בלי קשר לשאלת תפקידו של הדם במזבח. לכן התורה גם אינה מזכירה את מצוַת כיסוי הדם בחומש דברים, שכן מצווה זו נובעת מהתפקיד המיוחד שיש לדם בספר ויקרא.
כעת ניתן לשוב לשאלה שבה פתחנו: מדוע לא נזכרו קרבנות החובה בספר דברים. כיוון שספר דברים מדגיש את השפעת החטא על עם ישראל, הוא מתעלם מהשפעתו על המשכן. הבלטת הכפרה הישירה של עם ישראל מביאה להתעלמות מקרבנות החובה, שעניינם כפרה דרך המקדש וקדשיו. תחת זאת, ספר דברים מדגיש את תהליך הכפרה של עם ישראל שיסודו בפעולות תיקון ובתפילה.
ד. מקור הקדושה
הבדל זה שבין שני החומשים איננו מקרי. ניתן לראותו עובר כחוט השני בין הפרשיות השונות שבשני הספרים, ודוגמא מובהקת לכך מופיעה בפרשתנו.
בפרשת אמור שבספר ויקרא נאסר על הכהנים לקרוח קרחה בראשם, והתורה מבהירה שאיסור זה נובע מקדושת הכהנים היונקת מעבודתם בקודש:
"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת: קדֹשים יהיו לא-לוהיהם ולא יחללו שם א-לוהיהם, כי את אִשי ה', לחם א-לוהיהם, הם מקריבם והיו קֹדש... וקדשתו כי את לחם א-לוהיך הוא מקריב, קדֹש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדִשכם".       (ויקרא כ"א, ה-ח)
בהמשך, מזכירה התורה גם איסור על הכהנים לאכול נבלה וטרפה, ומסבירה שאיסור זה נובע מחובתם שלא לנגוע ולטמא את קדשי בני ישראל:
"דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדִשים לי, אני ה': אמר אלֵהם - לדֹרֹתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטֻמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההִוא מלפני אני ה'... נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אני ה'".                                    (ויקרא כ"ה, ב-ח)
לאור האמור בפרשה זו, נראה שאיסורי הקרחה ואכילת הנבלה מיוחדים לכהנים, מתוך קדושתם כעובדי המקדש.
בפרשתנו, לעומת זאת, אנו מוצאים את שני האיסורים, אך ביחס לעם ישראל כולו. הנקודה המעניינת היא שגם בפרשתנו האיסורים נועדו לשמור על קדושה, אולם מקור הקדושה אינו העבודה במקדש אלא קדושת עם ישראל ככלל:
"בנים אתם לה' א-לוהיכם, לא תתגֹדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת: כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה".                (י"ד, א-ב)
נימוק דומה מובא בהמשך הפרשה גם לאיסור אכילת הנבלה:
"לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך...".   (י"ד, כא)
את הטעם להמרת האיסור מאיסור פרטי על הכהנים לאיסור כללי על עם ישראל ביאר הרמב"ן:
"כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד, שהזכיר שם [בפרשת אמור] שהם קדושים לא-לוהיהם, צִוה בהם זה, אבל כל העדה כֻּלם קדושים וכֻלכם בנים לה' א-לוהיכם כמו הכהנים, אם כן - השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם".           (רמב"ן י"ד, א)
בספר דברים מודגשת, אפוא, קדושתם של ישראל, המעמידה אותם במקביל לקדושת הכהנים, ועל כן דווקא בספר זה מוזכרים האיסורים החלים על כלל עם ישראל מפאת קדושתם. יש לציין, שהביטוי שהזכרנו - "עם קדוש" - מופיע בספר דברים בלבד.
כדי להשלים את התמונה, נשווה בין איסור החיתון עם עמי הארץ המוזכר בפרשת ואתחנן לבין איסור החיתון של הכהנים עם גרושה, זונה וחללה המוזכר בפרשת אמור:
"ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך... כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך, בך בחר ה' א-לוהיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה".                         (ז', ג-ו)
"אִשה זֹנה וחללה לא יקחו ואִשה גרושה מאישהּ לא יקחו כי קדֹש הוא לא-לוהיו".        (ויקרא כ"א, ז)
במקביל לקדושת הכהנים, האוסרת עליהם להתחתן עם נשים מסויימות, קדושת בני ישראל אוסרת עליהם להתחתן עם גויים עובדי עבודה זרה. אמנם הקדושה אינה באותה רמה ולכן גם האיסורים החלים עליהם אינם אותם איסורים, אולם קדושת עם ישראל וקדושת הכהנים משפיעות על היקף הנישואין המותר.
לענייננו, מובן שאיסור החיתון של בני ישראל עם הגויים נזכר דווקא בספר דברים, המדגיש את קדושת עם ישראל. בספר ויקרא, לעומת זאת, לא נזכרת קדושתו הסגולית של עם ישראל. עם ישראל מצוּוֶה מספר פעמים "קדושים תהיו", אולם המגמה היא הפוכה: לא הקדושה היא המחייבת עשיית מצוות, אלא עשיית המצוות (וההימנעות מעבירות) היא המביאה לידי קדושה.
 
 
*
**********************************************************
*
Horizontal Scroll: באר שבע* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד
עורך: יצחק ברט
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   קרבן השלמים מכונה פעמים רבות במקרא "זבח שלמים" - עיין ויקרא ג', א; ג; ו; ט; י"ט, ה; כ"ב, כא; כ"ג, יט; במדבר ו', יז; שמואל א' י', ח; ועוד רבים.
[2]   המילה 'חטאת' נזכרת בספר דברים פעם אחת בלבד, ובהקשר של משפט - "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא" (י"ט, טו). המילה 'אשם' אינה מופיעה בחומש דברים כלל.
[3]   לכן מכנה התורה את הכהן העושה את החטאת בשם "הכהן המחטא" (ויקרא ו', יט).
[4]   הדם משמש כ'חומר ניקוי' מטומאה גם בהקשרים נוספים, כגון לגבי רצח: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר ל"ה, לג). דם הנרצח מטמא את הארץ, והדרך היחידה לטהר אותה ולכפר עליה היא שפיכת דם הרוצח.
[5]   נושא הכפרה מוזכר בספר דברים פעם אחת נוספת - בסיומה של שירת האזינו: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (ל"ב, מג). למרות ההקשר השונה, גם שם הכפרה מתבצעת ע"י הקב"ה, ונשוא הכפרה הוא אדמתו-עמו, ולא אחד מכלי הקודש.