קדושת פטר רחם

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין דף ע - קדושת פטר רחם

פרק "בהמה המקשה" עוסק בהלכות שונות הנוגעות למעמד העובר שבמעי הבהמה. המשניות מתמקדות במעמדו של עובר זה בכל הנוגע לדיני איסור והיתר ולהלכות שחיטה וטריפות, אך אגב אורחא נזכרות גם הלכות נוספות. כך, למשל, בוחנות משניות אחדות את מעמדו של העובר בענייני טומאה וטהרה, ומשוות בין בעלי חיים ובין בני אדם בהקשר זה. בעיון זה, נעסוק בתחום הלכתי נוסף, שאותו מזכירה המשנה בדף ס"ט עמוד ב', והוא: הלכות בכורות.

המשנה קובעת, שהולד מתקדש בקדושת בכורה רק כאשר יצא רובו או יצאו רוב איבריו מן הרחם. אם טרם יצאו רוב האיברים, האיברים היוצאים אינם קדושים, והם פטורים מקבורה וניתן להאכילם לכלבים.

בגמרא בדף ע' עמוד א' ישנה סידרה של שאלות, המבררות את אופי תהליך התקדשות הולד ביציאתו מן הרחם. הגמרא מתארת תרחישים שונים ומשונים שבהם הולד יצא מן הרחם באופן בלתי שיגרתי, ויש לבחון האם אמנם התקדש בבכורה. אחת משאלות הגמרא מציגה באופן ברור את שורש הספק:

"בעי רב אחא: נפתחו כותלי בית הרחם מהו? אויר רחם מקדיש - והאיכא, או דלמא נגיעת רחם מקדשה - והא ליכא?".

למעשה, שאלת הגמרא היא האם יש צורך במגע ישיר של הולד בצואר הרחם, או שמא אף בלי מגע שכזה, עצם העובדה שהולד יצא מן הרחם מקדשתו בקדושת בכורה.

בכדי לחדד את הספק עוד יותר, מקצינה הגמרא את הסברה התולה את הקדושה בעצם הנגיעה בדופן הרחם:

"נעקרו ותלו ליה בצואריה, מאי? במקומן מקדשי שלא במקומן לא מקדשי, או דלמא שלא במקומן נמי מקדשי?".

הגמרא מעלה את האפשרות הקיצונית, שלפיה דופנות הרחם מקדשות כשלעצמן, אף שלא במסגרת תהליך הלידה. כאמור, הצעה זו דוגלת בכך שעצם המגע ברחם הוא המקדש את הולד.

ניסוח קולע לשאלה העולה מן הסוגיה ניתן למצוא בשו"ת דברי יציב (יורה דעה סימן ר') של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג:

"וגם צריך ביאור ענין נגיעת רחם דהא פטר רחם היינו פתיחת הרחם ע"י הולד, ומה ענין בזה לנגיעה ולחציצה".

לאמור - יש לחקור האם קדושת בכור הינה תוצאה של פתיחת הרחם, או שמא של נגיעה ברחם. דומה, שהסברה הראשונה היא הפשוטה יותר, ואולם כפי שהסברנו, הסוגיה מפתחת דווקא את האפשרות השניה, שלפיה הנגיעה ברחם היא המקדשת.

דבריו של האדמו"ר מקלויזנבורג נכתבו במסגרת תשובה לשאלה הלכתית מעשית, הקשורה במישרין לסוגיתנו. כידוע, כאשר ישנו קושי ביציאת הולד מרחם האישה, משתמש הרופא המיילד במלקחיים, השולפים את התינוק מן הרחם. ובכן, נשאלת השאלה: האם בן בכור שנולד בלידת מלקחיים חייב בפדיון?

הספקות השונים שבסוגיתנו אינם נפשטים, ועל כן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שבכל אותם מצבים יש להתייחס אל הולד כספק בכור. ההלכה היא, שכאשר ישנו ספק לגבי הבכורה, האב אינו חייב לפדות את הבן, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה. ואמנם, כך פסק רבי מרדכי יעקב ברייש, בעל שו"ת "חלקת יעקב", מגדולי פוסקי ההלכה באירופה לאחר השואה (נפטר בתשל"ז). הוא מייחד תשובה ארוכה לשאלת קדושת בכור בלידת מלקחיים (חלקת יעקב, יורה דעה קע"ז), ומסקנתו שמצד "המוציא מחבירו עליו הראיה" הכהן אינו רשאי לתבוע חמישה סלעים מאבי הבן. עם זאת, אם האב מעוניין לזכות במצוה ולקיים את הפדיון מספק - ראוי לנהוג כך, ובלבד שלא יברך על המצוה, שהרי ספק ברכות להקל.

לעומת החלקת יעקב, מסקנת הדברי יציב היא שיש לפדות בכור שנולד במלקחיים. הוא איננו חולק על העיקרון ההלכתי של החלקת יעקב, ואולם מספר שהתייעץ עם רופאים מיילדים, והם הסבירו לו שהמלקחיים אוחזים רק בחלק מראשו של הולד. לדעת הדברי יציב, היות שרוב גופו של הולד אכן נוגע ישירות בצואר הרחם, הוא קדוש בבכורה, ויש לפדותו מעיקר הדין, ואף לברך על הפדיון.

הרב אביהוד שורץ