קדימות בני ירושלים בצדקה

  • הרב משה טרגין

האם נהנים בני ירושלים מעדיפויות מיוחדות ביחס לכספי צדקה, עדיפויות שבני ערים אחרות אינם זוכים בהן? מה הדין אם אין די כספי צדקה לכל עניי הארץ - האם במקרה כזה יהיו עניי ירושלים הראשונים לחלוק בכספי הצדקה? שאלה זו נידונה בשתי תשובות של החתם סופר (רלג ורלד ביורה דעה), ובה נעסוק בשיעור זה.

החתם סופר תוקף שאלה זו בשני שלבים. ראשית הוא קובע את הקריטריונים שעל פיהם קובעים קדימות בצדקה, ואחר כך הוא מיישם קריטריונים אלו על יושבי ירושלים. אנו נדון בשני שלבי הטיעון, ונבחן בקפדנות את הנחותיו של החתם סופר.

בעניין חלוקת צדקה ישנן אמות מידה קבועות לקדימות: בני משפחה מקבלים יחס מועדף, ואחריהם בני המקום; תלמידי חכמים זוכים אף הם לעדיפות בצדקה ביחס למי שאינם בני תורה. בנוסף, השולחן ערוך (יורה דעה רנא) מציין כי יושבי ארץ ישראל קודמים ליהודי הגולה, אולם אין שם ציון מיוחד ביחס למעמדם של בני ירושלים. למרות זאת, החתם סופר יוצר קטגוריה של העדפה לבני ירושלים. הבסיס לקטגוריה זו נמצא בפירוש הר"ן לסוגיה במסכת קידושין (לג ע"ב).

הגמרא במסכת קידושין דנה במצווה לעמוד מפני תלמידי חכמים, מפני זקנים ומפני הורים. הגמרא שואלת האם רב חייב לעמוד מפני אביו שהוא גם תלמידו, והיא מביאה ראיה מרב יהודה, שעמד מפני רב יחזקאל אביו על אף שהיה תלמידו; סיפור זה מוכיח כי הבן חייב בכבוד אביו גם אם אביו הוא תלמידו. אלא שהגמרא דוחה ראיה זו בטענה שרב יחזקאל הוא מקרה יוצא דופן, שכן הוא היה ידוע כבעל מעשים - אדם שהיה זהיר במצוות בצורה יוצאת מגדר הרגיל; ככזה, היה אביו ראוי לכבוד הן מעצם העובדה שהיה אביו והן מצד העובדה שהיה בעל מעשים. ייתכן שאב שאינו ידוע כבעל מעשים והוא תלמידו של בנו אינו זכאי ליחס שכזה.

הר"ן מסיק מגמרא זו כי לאדם הזהיר במצוות בצורה יוצאת דופן מגיע יחס הדומה לזה שמקבלים תלמידי חכמים או אנשים מבוגרים. למעשה, הר"ן מבין כי תלמיד חכם מקבל מאתנו יחס של כבוד ר ק משום שלימודו מתבטא במעשים טובים. לכן הר"ן מסיק כי ישנם ארבעה אנשים שעלינו לעמוד מפניהם: הורה, תלמיד חכם, זקן ובעל מעשים.

החתם סופר לומד מדברי הר"ן כי זהירות בקיום מצוות יכולה ליצור עדיפות בין שני אנשים שווים במעמדם. כל הדיון בגמרא נסב על ההקבלה שבין בן (החייב לעמוד מפני אביו) ובין אב-תלמיד (החייב לעמוד מפני רבו-בנו), והעובדה שבמקרה זה האב הוא גם בעל מעשים משנה את המאזן לטובתו. מאפיין זה - בעל מעשים - אינו מתמצה רק בכך שהוא גורר חובת כיבוד, אלא הוא אף יוצר קדימות בין שני אנשים שווים.

מכיוון שאנו מקבלים את דברי הר"ן להלכה, מציין החתם סופר כי נוכל להשתמש בדבריו על מנת ליצור עדיפות או קדימות במקום שללא השימוש ב"בעל מעשים" היה שוויון בין הנידונים. לדוגמה: כאשר יש הגבלה במשאבים, יש לפדות את השבוי בעל המעשים לפני שפודים את השבוי שאינו בעל מעשים. ובאופן דומה, יש להעדיף אדם כזה גם ביחס לחלוקת צדקה.

בדרך כלל אין למאפיין זה (בעל מעשים) תפקיד במשוואה, משום שקשה להעריכו ולאמדו. על פי הר"ן, זו הסיבה שהתורה מעדיפה חכמה על פני מעשים טובים - למרות שמקור הכבוד כלפי החכם נעוץ במעשיו הטובים, קל יותר להבחין בחכמה. אולם אם ישנה מצווה הגלויה לכול, שומה עליה להשפיע על ההחלטה את מי להעדיף. על פי החתם סופר, ישיבה בירושלים היא מצווה כזו, ולכן מגיעה לתושבי ירושלים קדימות בחלוקת כספי צדקה.

סיכום:

באמצעות הקריטריון "בעל מעשים" העולה מדברי הר"ן במסכת קידושין, מסיק החתם סופר כי תושבי ירושלים זכאים לקדימות בחלוקת כספי צדקה ביחס לשאר תושבי ארץ ישראל.

למעשה, כל אחת מהנחותיו של החתם סופר פתוחה לדיון. הר"ן אמנם הסיק שישנה מצווה לעמוד מפני בעל מעשה, אך האם קטגוריה זו רלוונטית גם במקרים שלא נידונו בגמרא במסכת קידושין? במקרה שם, התורה מציינת כמה תכונות המחייבות יחס של כבוד כלפיהן. התורה אינה מציינת עשיית מצוות כסיבה לעמידה מפני אדם, למרות שהר"ן סבור כי זוהי הסיבה האמתית המחייבת עמידה מפני תלמיד חכם. ניתן להתווכח על מסקנה זו: אמנם בדרך כלל קיום מצוות הוא מטרה העומדת בפני כל תלמיד חכם, וכל הלומד תורה שלא על מנת לקיים מצוות הרי הוא מעוות את התורה (עיין ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) ואף אינו מקבל שכר על תלמודו. אך למרות כל הנ"ל, התורה אינה מחייבת עמידה בפני בעל מעשים אלא דווקא בפני תלמיד חכם שהוא גם מקיים מצוות.

גם אם נקבל את הנחתו היסודית של הר"ן, כי יש לעמוד מפני בעל מעשים, עדיין יש מקום לתהות באיזו מידה ניתן לקבל מאפיין זה בתחומים הלכתיים אחרים, ולענייננו - בקדימות בחלוקת כספי צדקה או בפדיון שבויים. לגבי כל אחד מן התחומים האלה הגמרא מונה רשימה מדוקדקת של קריטריונים לקדימות, ואין היא מזכירה כלל את עניין קיום המצוות. בעניין החובה לכבד אדם מסוים, קיום מצוות אכן מהווה מאפיין המחייב בכבוד, אך בקדימות בצדקה שוב אין מדובר רק במתן כבוד, אלא בחלוקת משאבים.

ההנחה השנייה של החתם סופר היא כי אכן יש מצווה לגור בירושלים. הנחה זו בעייתית, שכן אין ידועה לנו מצווה כזו. למען האמת, החתם סופר מטפל בעניין זה מזווית שונה. הוא מצטט כמה דעות הסבורות כי בימינו אין כל מצווה לגור בירושלים, שהרי שכינה פסקה מלשרות בה מאז שחרב בית המקדש ולא ניתן עוד להקריב בה קרבנות (גם בכך חלוקות הדעות: ידועה עמדתו המפורסמת של הרמב"ם ששכינה לא פסקה מירושלים גם לאחר החורבן, וכי היכולת להקריב בה קרבנות היא נצחית ואינה תלויה בקיומו של בית המקדש). תשובת החתם סופר לדעות אלו ברורה ורלוונטית אף לזמננו: הערך שבמגורים בירושלים אינו נמדד רק בכלים הלכתיים. ישנו ערך רב לגור בקרבת השכינה גם אם מבחינה הלכתית אין למקום הגדרה של קדושה. וכפי שמנמק זאת החתם סופר: אין זה משנה שאין קדושה הלכתית, שהרי ירושלים היא עדיין "שער השמים" (השם שבו כינה יעקב את ירושלים). עוד קודם הכיבוש והחלוקה בתקופת יהושע כבר הכירו אדם ונח בקדושת המקום בהקריבם בו קרבנות, ויצחק הלא הובל שם לעקדה! הוא מצטט את דעת המהרי"ק (רבי יוסף קולון, ראשון צרפתי-איטלקי בן המאה ה15), הסבור כי המצווה הגדולה ביותר בימינו היא לבנות בית כנסת בירושלים, שהתפילה שיתפללו בו תעלה לשמים. החתם סופר קובע כי מעלת הדירה בירושלים אינה קשורה במעמדה ההלכתי.

למרות שניתן להסכים עם העניין העקרוני שמעלה החתם סופר, עדיין יש מקום לתהות אם מגורים בירושלים אכן נחשבים ממש כמצווה מבחינה הלכתית, ובכך אף מסווגים את הדר בה כבעל מעשים. ניתן לקבל את עמדת החתם סופר, ועם זאת לטעון כי רק מצוות ממש (פורמליות) מגדירות אדם כבעל מעשים.

החתם סופר מסיים בתפילה כי יזכה לכך שהקב"ה יזמן בידו להיות מבוני ירושלים ולא ממחריביה - אלו המנציחים את הגלות. הלוואי שנדע להעריך את ההזדמנות שניתנה לנו להבין תפילה זו, שנכתבה לפני קרוב למאתיים שנה.