קידושין דף ב - בין קידושי ביאה לקידושי כסף – למשמעות ה"אירוסין"

  • הרב אביהוד שורץ

בעזרת ה' יתברך אנו מתחילים את לימוד מסכת קידושין.

המשנה פותחת בשלוש דרכי הקידושין:

"האשה נקנית בשלש דרכים ... נקנית בכסף, בשטר, ובביאה".

מבחינה משפטית, הקידושין יוצרים את ה"אירוסין" – מצב ביניים שבו האישה מיועדת ומיוחדת לבעלה, אך היא עדיין אינה אשתו לכל דבר. בירושלמי כאן נאמר בפירוש, שחידוש מיוחד זה בדבר האירוסין ניתן לישראל, ואילו בני נח אינם מכירים ומחוייבים למוסד האירוסין, ועבורם ישנו הליך אחד בלבד של נישואין ובניית בית משותף. כדי לעמוד על משמעות הדברים, נפנה תחילה לשאלה אחרת.

שלוש דרכי הקידושין נשנות במשנה בנשימה אחת. עם זאת, מדברי הראשונים עולה כי כלל לא ברור ששלוש הדרכים שוות זו לזו. הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כתב:

"וסדר הקדושין בביאה שיתיחד עמה בפני עדים לשם קדושין, ואין קדושין יותר מבוארים מאלה וזה הוא שנתפרש בתורה שנאמר 'ובא אליה ובעלה בביאה' (דברים כב, יג) תעשה בעולת בעל".

אף שהרמב"ם הזכיר גם את המקור לקידושין בשטר ובכסף, הוא סבור שהקידושין ה"מבוארים" ביותר והמפורשים בתורה הם קידושי ביאה. כך כתב גם בספר המצוות (עשה רי"ג):

"אבל קדושין דאורייתא אמנם הם מבוארים בביאה כמו שהתבאר במקומות".

ואמנם, בהתאם לתפיסה זו, נקט הרמב"ם בתחילת הלכות אישות (א' ב') שקידושי ביאה הם מדאורייתא, בעוד שקידושי כסף חלים מדרבנן בלבד. את השטר מסווג הרמב"ם עם קידושי הביאה, ולדעתו ההקבלה בין גיטין לקידושין מלמדת שגם קידושי שטר הם מדאורייתא.

מעבר לשאלת המקור בתורה לכל אחד מדרכי הקידושין, עלינו לשאול האם ההבדל שעליו מדבר הרמב"ם משקף בחינות שונות של הקידושין. כלומר: מפשטות המשנה ניתן להסיק ששלוש דרכי הקידושין פועלות בדיוק באותו האופן. אלא, שלאור פסק הרמב"ם יש מקום לומר כי אף ששלוש דרכים יש כאן, כל אחת מהן נושאת אופי שונה.

ניתן לומר, שקידושי כסף מהווים עיסקה ממונית-משפטית בלבד. הבעל כביכול קונה את האישה ומייעד אותה עבורו. אך בכל הנוגע למערכת יחסים בין-אישית ביניהם – היא תבוא לעולם רק עם הנישואין, כאשר יכניס אותה אל תוך ביתו.

לעומת קידושי כסף, קידושי ביאה כרוכים בהתייחדות גמורה ומלאה בין הבעל והאישה. במצב כזה ניתן לומר שהביאה לא רק מייעדת ומייחדת את האישה לבעלה, אלא מניחה את התשתית לעצם הקשר הזוגי והבין-אישי בין שניהם.

ומכאן, נחזור אל דברי הירושלמי שהוזכרו לעיל. על בסיס אותם דברים, בחר הרמב"ם לפתוח את הלכות אישות, ולמעשה את ספר נשים כולו, בהלכה הבאה:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה.

כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה".

קודם מתן תורה לא היתה הבחנה בין קידושין לנישואין, והכל הלך אחר התכלית: בניית בית משותף. והנה באה תורה, וציוותה להקדים קניין אל האישות. דומה, שזהו שורש הספק שהזכרנו: האם התורה חידשה כאן חידוש עצמאי, המחייב לקיים פעולה משפטית תאורטית עוד לפני בניית הבית המשותף; או שמא גם אותו קניין ראשוני, מהווה חלק בלתי נפרד מבניית הבית, והרי זהו עיקר הקידושין.

מה משמעותו של אותו הליך מקדים שחידשה תורה? מדוע יש בו צורך, ולא ניתן להסתפק בכך שהבעל מכניס את האישה אל תוך ביתו? אפשר, שרמז לתשובה מצוי בהמשך אותו הפרק ברמב"ם, שם מצאנו הלכה כמעט זהה:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה..."

הרמב"ם ניסח את שתי ההלכות בלשון דומה, כדי להבהיר ולהסביר את החידוש שחידש בהלכה הקודמת. קודם מתן תורה, הקשר בין בני זוג עלול היה להתפרש כזנות. לאחר מפגש ראשוני – באופן מיידי כונסה לתוך ביתו ובועלה אם בנישואין ואם בזנות. משניתנה תורה נאסרה הזנות, וממילא גם את קשר הנישואין צריך היה לבסס ולבצר.

במישור הרומנטי, של האהבה העזה ממבט ראשון, ברור שהמצב שקודם מתן תורה הוא המצב האידאלי: בני הזוג אוהבים, ומיד מגיעים לידי הכרעה שמתממשת במישור הממוני והבין אישי כאחד. עם זאת, דעת התורה אינה נוחה ממצב זה. עם כל הציניות שבדבר, גם קשר רומנטי ומתפרץ של אהבה ממבט ראשון זקוק למסגרת. לשם כך, חידשה תורה את הקדמת הקידושין לנישואין, וקבעה: חובה למסד את האהבה ובניין הבית המשותף גם במערכת משפטית-קניינית, המעניקה לבית החדש את יציבותו.