קידושין דף טז - מצות הענקה [א'] – יסוד המצוה

  • הרב אביהוד שורץ

במסגרת הדיון הנרחב בהלכות קניין ושיחרור עבד עברי, דנה הגמרא בדפים ט"ז-י"ז במצוה מיוחדת שציוותה תורה ביחס לעבד עברי ולאמה עבריה – מצות הענקה (דברים ט"ו, י"ב-י"ח):

"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת  הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם ... לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה."

הראשונים מנו שתי מצוות בפסוקים אלה: מצות עשה להעניק ממון לעבד, ומצות לא תעשה האוסרת לשלחו ריקם. יש אף שקבעו, שהציווי "לא יקשה בעיניך" מכוון לא רק לעצם שחרור העבד, אלא גם להענקה לו בעין יפה ומתוך חיבה.

המשנה למלך (על הרמב"ם בהלכות עבדים, ג' י"ד) חוקר חקירת יסוד בגדרה של מצוה זו:

"כי קא מספקא לי ... גבי הענקה מהו, דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא ... או דלמא דדמי לצדקה. והדבר צריך תלמוד".

ספקו של המשנה למלך הוא האם מצות הענקה היא חוב גמור, כעין "פיצויי פרישה" המגיעים על פי חוק לכל עובד עם סיום תקופת העסקתו; או שמא מדובר על מצוה שיסודה בדיני צדקה, ובסיוע לעבד לשקם את חייו כשיצא לחירות. באנציקלופדיה התלמודית (ערך הענקה) הובאו הוכחות שונות לשני צדדי החקירה. למשל, בספרא נאמר שיש להעניק לעבד את המגיע לו ביום השחרור עצמו, שכן "מה שכיר ביומו תתן שכרו, אף זה ביומו תתן שכרו". מכאן למדו, שההענקה היא כתשלום שכירות. מצד שני, הרמב"ם הביא את מצות הענקה בספר המצוות (עשה קצ"ו) יחד עם מצוות הצדקה וההלוואה לעני, ומהקשר הדברים נראה שאכן מדובר על צדקה.    

במפרשים מצאנו נפקא-מינות שונות לחקירה זו, ונזכיר בקצרה שתיים. הגמרא בסוגייתינו בדף ט"ז דנה בהענקה לאמה עבריה שאביה מת. הפני יהושע מקשה: הרי אם אביה מת ואינו יכול לזכות בהענקה עבורה, אין מי שיזכה כלל, שכן היא עצמה עודנה קטנה, ואין זכיה לקטן! על כך משיב הפני יהושע:

"ויש לומר כמו שתירצו דקטן יש לו שכר פעולה מדאורייתא ואפשר דהענקה נמי חשיב כמו שכר פעולה".

אם כן, הפני יהושע סבור שהצד השני בחקירת המשנה למלך מבהיר כיצד גם אמה עבריה שהיא קטנה זוכה לקבל הענקה.

מצד שני, בגמרא לעיל בדף ט"ו למדנו, שדין "שיעבודא דרבי נתן" אינו נוהג בהענקה. לכן, אם העבד חייב כסף לפלוני, אין מוציאים מן האדון ונתונים לאותו פלוני. בביאור הלכה זו כתב הסמ"ע (על השולחן ערוך חושן משפט, סימן פ"ו ס"ק ב'):

"הענקה אינה לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה".

כלומר, אין מדובר על שכר המגיע לעבד על פי דין, אלא על מתנת חינם, ומעין צדקה, שאותה מעניק לו האדון.

הש"ך שם כותב אף הוא "דהדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה". הש"ך טוען שהדבר מוכרח במקורות שונים, ובין היתר מציין לגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל"א ע"ב). סתם הש"ך ולא פירש מהי ההוכחה מאותה הסוגיה, אך נראה שביקש לרמוז לעניין חשוב נוסף. הגמרא בבבא מציעא שם מצטטת את מחלוקת התנאים בסוגייתינו בקידושין (דף י"ז) בדבר היחס שבין ברכת הבית ובין ההענקה לעבד. לדעת ר' אלעזר בן עזריה, העבד זכאי להענקה רק אם הבית נתברך בזכותו. חכמים חולקים, וסבורים שהאדון חייב להעניק בכל עניין.

ההלכה, כמובן, כדעת חכמים. ובכן, ניתן לומר שהש"ך פירש שנחלקו בחקירתנו. לדעת ר' אלעזר בן עזריה, הנתינה היא מדין שכר, וכפי שמקובל בחברות רבות, שכאשר החברה מצליחה מקבלים העובדים מענק או "בונוס". אם החברה הפסידה, הם לא יקבלו דבר. חכמים חולקים על כך, ולדעתם קיימת חובה עצמאית לסייע לעבד, כדי שיוכל לצאת לדרך חדשה. היות שההלכה כחכמים, למדנו שהענקה מדין צדקה, ולא מדין שכר.

נמצא איפוא שעל פי הש"ך עסקינן במצות צדקה, המאפשרת לעבד להתחיל חיים חדשים. אכן, השיקום מתהליך העבדות איננו פשוט, והאדון מוכרח לקחת בו חלק ולסייע ככל יכולתו.

נכנסנו בסוף השבוע שעבר לשלושים הימים שקודם החג, שבהם דורשים מעניין המועד. התורה מצוה להעניק לעבד זכר ליציאת מצרים, וכתב הרשב"ם שם:

"כי עבד היית - והוציאך ברכוש גדול".

היציאה ברכוש גדול מהווה חלק חשוב מסיפור יציאת מצרים. כאמור, לא קל ליחיד להתחיל חיים חדשים לאחר העבדות, ועל אחת כמה וכמה שהדבר קשה לאומה שלימה. משום כך, רחמיו של ריבון העולמים גואל ישראל מתעצמים באופן מיוחד במינו כאשר יציאת ישראל מעבדות לחירות היא ברכוש גדול.