דילוג לתוכן העיקרי

קידושין דף יז - הענקה [ב'] – יד רחבה

בעיוננו אתמול עסקנו בחקירה בדין מצות הענקה. בחנו את השאלה האם עיקרה בצדקה, או בחוב ממוני של תשלומי שכירות. חשוב לשים לב שאף אם נראה את ההענקה כחוב של ממש, ברור שבמצוה זו קיים גם מימד של צדקה, והתורה מבקשת לחנך את האדון להכרת הטוב כלפי העבד שהתאמץ למענו במשך זמן ממושך. מימד זה בא לידי ביטוי בהלכות שונות:

א. שיעור ההענקה. סיימנו את עיוננו אתמול באזכור טעמה של מצות הענקה, שהיא זכר ליציאת מצרים. כך שנינו בפסיקתא:

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים – מה במצרים נתתי לך ברוחב יד אף אתה תתן לו ברוחב יד".

מן החובה לתת ביד רחבה הסיק המאירי בסוגייתינו מסקנה מעניינת. בברייתא בדף יז' מצאנו שלוש דעות בין התנאים בשאלה מהו שיעור ההענקה. להלכה, התקבלה דעת ר' יהודה, שיש להעניק שווי של שלושים סלעים. המאירי מעיר על כך:

"וכמה שעור הענק? לעין בינונית שיעור שלשים סלעים כשעור שלשים של עבד".

לדעת המאירי, הענקת שלושים סלעים היא עין בינונית. מכאן למדנו, שעין יפה מחייבת לתת יותר. כלומר, ישנו עיקר החיוב מן התורה – שלושים סלעים – אך ברור שיש מקום גם לנתינה ביד רחבה יותר, כדי לסייע לעבד עד כמה שניתן.

ב. הענקה לפי הברכה. הזכרנו אתמול את מחלוקת ר' אלעזר בן עזריה וחכמים בשאלה האם חייבים להעניק לעבד רק מן הרווח והברכה שבאו לדון, או שמא יש להעניק לו בכל עניין. ההלכה נפסקה כדעת החכמים, שחובה לתת בכל עניין, ומכאן, כזכור, הסיק הש"ך שמדובר על מצות צדקה. והנה, היראים קבע, שישנן שתי מצוות עשה: האחת בעצם ההענקה (יראים, קס"ג), והשנייה ב"מתנה על פי הברכה" (יראים, קס"ב).

מדוע מונה המאירי שתי מצוות? מסתבר, שלדעתו למרות שישנה המצוה הבסיסית להעניק, אשר אינה תלויה ברווחים, ישנה גם חובה מוסרית "לפרגן" לעבד על עבודתו, ולשתף אותו ברווחים שבאו לאדון. מידה זו היא מדרכי הצדק והיושר, ואף היא חלק מן "היד הרחבה" שיש לנהוג בה, כפי שנהג עימנו הקב"ה במצרים.

ג. הענקה בזמן הזה. בזמן שאין היובל נוהג, לא נוהגים דיני עבד עברי, וממילא אין אפשרות לקיים היום את מצות ההענקה. עם זאת, מצאנו בספר החינוך (מצוה תפ"ב) שכתב:

"ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

המנחת חינוך שם מפלפל בהוראה זו, אך לגופו של עניין, נראה שאף היא מבטאת את האתגר החינוכי שבמצות הענקה, ואת החובה לבצעה ביד רחבה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)