קידושין דף כג - זכות היא לעבד לצאת לחירות

  • הרב אביהוד שורץ

לאחר שעסקנו בהרחבה בדיני עבד ואמה עבריים, עברה המשנה בדף כ"ב לדון בהלכות עבד כנעני. במשנה נחלקו ר' מאיר וחכמים לגבי דרכי השיחרור של העבד הכנעני, ובגמרא בדף כ"ג מתברר שמחלוקת זו מבוססת על מחלוקתם במסכת גיטין (דף י"א) בשאלה האם יציאתו של עבד כנעני לחירות היא זכות או חובה.

הנימוק המפורש באותה המשנה בגיטין הוא, שלדעת ר' מאיר עבדו של כהן רשאי לאכול תרומה, בעוד שלדעת חכמים יכול האדון לומר לעבד "עשה עימי ואיני זנך". בביאור הדברים נראה לומר, שר' מאיר סבור שהעבד אכן נכנס לביתו של האדון, עד כדי כך שאם האדון היה כהן יכול היה לאכול בתרומה. אם כך, נטען, יש לו בית, ועזיבתו את הבית היא חוב לו. חכמים משיבים לר' מאיר, שבית  אשר במסגרתו יכול האדון בכל רגע נתון לומר לעבד הגר בו "עשה עימי ואיני זנך", איננו בית שכדאי לגור בו, ועל כן יציאת העבד לחירות היא זכות, ולא חובה.

התוספות בגיטין שם מצטטים את הירושלמי, המקשה: האם אמנם ניתן לקבוע כלל גורף בשאלה האם עבדות היא זכות או חובה? הרי לעיתים זוכה העבד לאדון חשוב ומכובד, שבוודאי גם לא יאמר לו "עשה עימי ואיני זנך". אם כך, ישנם מצבים שבהם השיחרור בוודאי מהווה חוב לעבד, ולא זכות!

בראשונים ובאחרונים בגיטין שם הוצעו דרכים שונות להבין את תשובת הירושלמי לשאלה זו. לעניות דעתי, הדרך המסתברת היא זו העולה משילוב דברי תוספות הרא"ש עם הרמב"ם בפירוש המשנה. כך כתב הרא"ש:

"שהרי יכול למוכרו לאחר שלא מדעתו וטוב לו שיהיה בן חורין כי שמא ימכרנו לאחר".

כלומר, גם אם כעת תנאיו של העבד מצויינים, ונראה שיציאתו לחירות אינה אלא חוב עבורו, הרי שסוף סוף הוא עשוי להימכר בכל רגע נתון. אף אם לא קיים חשש ממשי שהאדון ימכור את העבד (כפי שלעיתים אין לחשוש שיאמר לו "עשה עימי ואיני זנך"), הרי שעצם היותו עבד מגדירה אותו כ"סחורה עוברת לסוחר", והוא עשוי להימכר. ובכן, האפשרות לבן חורין, שחדל מלהיות סחורה, היא זכות שאין למעלה הימנה.

כאמור, לדעת ר' מאיר עבדו של כהן רשאי לאכול בתרומה, וכפי שהסברנו לעיל, מכך למד ר' מאיר שלעבד יש בית – הוא בן ביתו של האדון – ועל כן הוא חוב לו לצאת לחירות. ומה ישיבו על כך חכמים? הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר:

"שזה העבד שאוכל תרומה או שבועל כנענית אין זה מפני שנוספה לו מעלה כדי שתאמר ששחרורו חובה הוא לו, אלא הרי הוא בזה כמו שאוכלת בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו, לא שהיתה לו מעלה והפסידה".

העבד אכן אוכל בתרומה, אך אינו אלא כבהמה! הוא אינו מקבל "בית חם" אצל האדון, אלא כפי שהסברנו הוא אינו אלא סחורה עוברת לסוחר, שניתן למוכרה ולהעבירה, בדיוק כפי שמעבירים בהמה. מכאן, כאמור, קובעים החכמים שלעולם זכות היא לעבד להשתחרר, בלי שום קשר לתנאים שהוא זוכה להם.

קשה שלא לסיים בקשר שבין דברים אלה ובין ענייני דיומא, לקראת קריאת פרשת החודש וההכנות לחג החירות. יציאת מצרים היא האירוע המכונן בדברי ימי ישראל, ומצוות כה רבות הן זכר ליציאת מצרים. וכל כך למה? מפני שהעבדות מוציאה מן האדם את אנושיותו. אדם ההופך לסחורה, כבהמתו של האדון, מאבד חלק מסויים מצלם א-לוהים שבו. ההשתעבדות לבשר ודם אינה מאפשרת לאדם לנצל את מירב כוחותיו ברוח ובחומר. לפיכך, עוד לפני קבלת התורה והכניסה לארץ ישראל וכו', האירוע המכונן הוא היציאה מעבדות לחירות, והיכולת לעמוד כבני אדם שווים. את החסד העצום הזה של ביטול השיעבוד והעבדות נדרש כל אדם מישראל לזכור מידי יום ביומו, ולהודות על כך לאבינו שבשמיים, שהוציאנו מארץ מצרים ופדה אותנו מבית עבדים.