קידושין דף לא - עד היכן כיבוד אב ואם?

  • הרב אביהוד שורץ

את העיון אתמול פתחנו בפסק השולחן ערוך, שקבע שתלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם. אמנם, גם מצות כיבוד ואם מצוה גדולה היא, וכך כתב הרמב"ם (הלכות ממרים, ו' א'):

"כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו".

מצות כיבוד אב ואם היא בין היחידות בכל משנה תורה לרמב"ם הזוכה לכינוי "מצות עשה גדולה".

דומה, שככל שהמצוה גדולה יותר, כך היא גם קשה יותר. כפי שהסברנו אתמול, מצות כיבוד אב ואם גדולה לא רק בערכה ובחשיבותה, אלא גם בהיקפה, ובכך שהיא מלווה את האדם כל חייו.

השאלה ההלכתית שאותה אבקש שנבחן היום בקציר האומר היא שאלת הגמרא בסוגייתינו "עד היכן כיבוד אב ואם". האם ישנם גבולות למצוה זו? האם ישנם מצבים מסויימים שבהם אדם רשאי שלא לכבד את הוריו, ושלא לדאוג לצורכיהם? לצערנו, שאלות מעין אלה מתעוררות תדיר, בעיקר בכל הנוגע לטיפול בהורים מבוגרים, או כאשר הקריבה היתירה להורים מערערת על שלום הבית ויציבות התא המשפחתי של הילדים.

לכאורה, פשטות סוגייתינו היא שאין גבול למצות כיבוד אב ואם, כדרך שנהג דמא בן נתינה עם אביו שלא העירו ועם אימו שלא הכלימה. אלא, שראשונים ואחרונים התקשו לקבל מעשים אלה להלכה. כך, למשל, דמא בן נתינה המאפשר לאימו לקרוע את בגדיו; הרי נפסק להלכה שכיבוד אב ואם משל אב, דהיינו שהבן אינו מחוייב להפסיד ממון רב לשם קיום המצוה! זאת ועוד, מוסכם על רוב הפוסקים שבמקום "צערא דגופא", כגון כאשר האב מונע מבנו להתחתן, הבן אינו מחוייב לציית אינו מחוייב לציית לו; ובכן האם ביזיון בפני כל גדולי רומי אינו צערא דגופא גדול יותר? ויש אף שהפליגו ואמרו, שאימא המבזה את בנה בפרהסיא היא בגדר "שוטָה" ובזה כלל לא שייך כבוד!

מדברי המהרש"ל בים של שלמה כאן (סימן ס"ד) נראה, שהמדובר כאן באב או אם המבזים את בנם ברבים מתוך רצון להוכיחם או ללמדם מוסר. אף שמדובר על מעשה שהוא בהחלט בלתי ראוי הרי שהבן נדרש לקבל את הדברים בשתיקה, ולשמוע לתוכחת אב או אם.

אך רוב המפרשים לא קיבלו את גישת המהרש"ל. התוספות אף ציטטו את המדרש, שם נאמר בפירוש שאימו של דמא בן נתינה היתה "מטורפת מדעתה". על כן, ביארו ראשונים כי הדגש המרכזי בסוגיה זו הוא שכבר נעשה מעשה. כך כתב הטור בשם רבינו מאיר הלוי:

"כתב הרמ"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמיה דשדייה לים דאפשר דממנע ולא שדייה ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומיחייב בגויה".

כלומר, מלכתחילה ראוי היה לבן להשתדל ולמנוע את הסיטואציה המביכה. אך משעה שנעשה מעשה, יקבל עליו את הדין, ואסור לו להכלים את אביו או אימו על שביזו אותו ופגעו בו.

אלא, שדווקא תירוץ זה מעורר שאלה מורכבת. על פי הרמ"ה, אם האב פגע בבנו, מאי דהוה הוה, ואסור לו להכלימו. אך מלכתחילה, הבן בהחלט רשאי לנטרל את הסיטואציה ולמנוע מאביו, שעל פי פירוש התוספות נטרפה דעתו, מלבזות אותו.

כיצד ניתן לעשות זאת? האם יש מקום "לנתק מגע" עם ההורים כאשר דעתם אינה מיושבת? הרמב"ם (ממרים, ו' י') פסק:

"מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם".

במצב קיצוני של טירוף הדעת, הדרכת הרמב"ם היא שיניח אדם את הוריו, ויבקש מאחרים שיטפלו בהם. הראב"ד על אתר מתקשה לקבל את פסק הרמב"ם:

"אמר אברהם: אין זו הוראה נכונה, אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו?!".

ולכאורה הדברים ברורים: הכיצד יוכל אדם דווקא בשעתם הקשה של הוריו להניחם, ולהטיל את הטיפול בהם על אחרים?! מפרשי הרמב"ם נחלצו להגנתו, בטענה שלא הרמב"ם חידש הלכה זו, אלא היא מפורשת בש"ס, שכן כך מסופר להלן בסוגייתינו:

"רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל".

אימו של רב אסי טרדה את מנוחתו בבקשות שונות ומשונות. כלל לא נאמר כאן שדעתה נטרפה, ובהחלט ייתכן שהיתה שפויה לחלוטין, אלא שכדרך ההורים המבוגרים, אשר מתוך שיעמום או מסיבה אחרת, מבקשים בקשות שונות ומשונות מן הילדים. רב אסי הכריע שבמצב כזה הוא פטור ממצות כיבוד אב ואם, ועל כן עלה לארץ ישראל. ובכן, טוען הכסף משנה:

"ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו".

ואנו שואלים: אכן יש מקור לרמב"ם במנהגו של רב אסי, אך על מנהג זה גופא יש לתמוה: האמנם זו הדרך הראויה? האמנם כך ראוי לאדם, שדווקא כאשר אימו הזקנה זקוקה לו הוא יעזוב אותה ויעלה לארץ ישראל? אפשר, שזהו בדיוק הפיתרון שאותו מחדש כאן הרמב"ם. הרי על רב אסי מסופר שעזב את אימו ותו לא. הרמב"ם הוסיף על כך, שאדם שעושה זאת נדרש לוודא שאחרים יטפלו בהורים. כלומר, הרמב"ם עצמו התקשה: כיצד רב אסי עזב את אימו?! ומפני חומרת הקושיה תירץ הרמב"ם, שרב אסי בוודאי מינה אחרים שישגיחו עליה, משום שהרגיש שעבורו האתגר כבד יתר על המידה.

השולחן ערוך העתיק להלכה את פסק הרמב"ם, והתיר לאדם שדעת הוריו נשתבשו להעביר את חובת הטיפול בהם לאחרים. ואמנם, פוסקי זמננו התייחסו בעיקר לשני מצבים שכיחים ומצערים שבהם יישמו הלכה זו: האחד ביחס להורים חולי אלצהיימר (ראה ילקוט יוסף – כיבוד אב ואם, ג' י"ב); והשני ביחס להורים קשישים המצויים במצב סיעודי.

אמנם חשוב להזכיר, שאף כאשר ישנו פטור הלכתי פורמאלי מקיום המצוה, אסור בשום אופן להתייחס לכך כאל פטור גורף. תודעת כיבוד אב ואם מוכרחת ללוות את האדם בכל מצב ובכל מחיר. הרדב"ז (בשו"ת, א' תקכ"ד) פסק, שאף שלהלכה האב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרי שבפועל המצוה שרירה וקיימת לעולם, וכל אדם נדרש לעשות כחכמתו, כדי לכבד את הוריו ככל שיוכל.