קידושין דף מב – שליח לדבר עבירה

  • הרב ירון בן צבי

למדנו שברוב דיני התורה ההלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", יכול אדם למנות שליח שיעשה הדברים במקומו ויחשב הדבר כאילו עשה אותם המשלח בעצמו. בסוגייתנו אנו למדים שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה של עבירה, אין המשלח מתחייב בעונש אלא רק עושה הפעולה. הסיבה לכך היא שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

ההסבר לאמור הוא משום שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח – מדובר בעיקרון של חכמים שאומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", מעשה העבירה לא נתלה במשלח אלא בשליח, שכן זה עשה את הפעולה על דעת עצמו.

הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא באמת חשב שיבוא השליח ויעשה דבר כנגד ציווי התורה ולכן נעשה המשלח כמי שלא שלח את השליח.

אחד מהדינים שמוחרגים מהכלל של 'אין שליח לדבר עבירה' הוא דין מעילה; המשנה במסכת מעילה אומרת: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל" (פרק ו משנה א). בגמרא (שם, דף יח) למדים שהמקור לדין  זה, שהמשלח הוא המועל, הוא מדרשת פסוקים בגזירה שווה הקובעת שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך הדין גם במעילה ששלוחו של אדם כמותו. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו ואכילת חברו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה היא בהוצאה, זאת משום שלא סביר לומר שהאחד נהנה והשני מתחייב, וכדברי הגמרא בסוגייתנו (קידושין מג ע"א)

"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב" .

 יחד עם זאת, בעלי התוספות (ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב), העלו ספק האם יתכן לומר שגם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.

הסבר אפשרי ליישוב דברי התוספות הוא שמה שנאמר שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב נוגע רק לאיסורי הנאה שאי אפשר לחייב את המשלח (שזוהי עיקר השליחות) אבל במעילה גם רק על ידי הנאה המשלח יתחייב במעילה, שכן סוף כל סוף הוא גוזל מההקדש וכמו שיש שליחות במעילה של הוצאה, כך תהיה שליחות גם במעילה של הנאה.

למדנו שברוב דיני התורה ההלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", יכול אדם למנות שליח שיעשה הדברים במקומו ויחשב הדבר כאילו עשה אותם המשלח בעצמו. בסוגייתנו אנו למדים שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה של עבירה, אין המשלח מתחייב בעונש אלא רק עושה הפעולה. הסיבה לכך היא שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

ההסבר לאמור הוא משום שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח – מדובר בעיקרון של חכמים שאומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", מעשה העבירה לא נתלה במשלח אלא בשליח, שכן זה עשה את הפעולה על דעת עצמו.

הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא באמת חשב שיבוא השליח ויעשה דבר כנגד ציווי התורה ולכן נעשה המשלח כמי שלא שלח את השליח.

אחד מהדינים שמוחרגים מהכלל של 'אין שליח לדבר עבירה' הוא דין מעילה; המשנה במסכת מעילה אומרת: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל" (פרק ו משנה א). בגמרא (שם, דף יח) למדים שהמקור לדין  זה, שהמשלח הוא המועל, הוא מדרשת פסוקים בגזירה שווה הקובעת שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך הדין גם במעילה ששלוחו של אדם כמותו. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו ואכילת חברו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה היא בהוצאה, זאת משום שלא סביר לומר שהאחד נהנה והשני מתחייב, וכדברי הגמרא בסוגייתנו (קידושין מג ע"א)

"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב" .

 יחד עם זאת, בעלי התוספות (ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב), העלו ספק האם יתכן לומר שגם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.

הסבר אפשרי ליישוב דברי התוספות הוא שמה שנאמר שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב נוגע רק לאיסורי הנאה שאי אפשר לחייב את המשלח (שזוהי עיקר השליחות) אבל במעילה גם רק על ידי הנאה המשלח יתחייב במעילה, שכן סוף כל סוף הוא גוזל מההקדש וכמו שיש שליחות במעילה של הוצאה, כך תהיה שליחות גם במעילה של הנאה.

למדנו שברוב דיני התורה ההלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", יכול אדם למנות שליח שיעשה הדברים במקומו ויחשב הדבר כאילו עשה אותם המשלח בעצמו. בסוגייתנו אנו למדים שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה של עבירה, אין המשלח מתחייב בעונש אלא רק עושה הפעולה. הסיבה לכך היא שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

ההסבר לאמור הוא משום שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח – מדובר בעיקרון של חכמים שאומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", מעשה העבירה לא נתלה במשלח אלא בשליח, שכן זה עשה את הפעולה על דעת עצמו.

הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא באמת חשב שיבוא השליח ויעשה דבר כנגד ציווי התורה ולכן נעשה המשלח כמי שלא שלח את השליח.

אחד מהדינים שמוחרגים מהכלל של 'אין שליח לדבר עבירה' הוא דין מעילה; המשנה במסכת מעילה אומרת: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל" (פרק ו משנה א). בגמרא (שם, דף יח) למדים שהמקור לדין  זה, שהמשלח הוא המועל, הוא מדרשת פסוקים בגזירה שווה הקובעת שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך הדין גם במעילה ששלוחו של אדם כמותו. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו ואכילת חברו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה היא בהוצאה, זאת משום שלא סביר לומר שהאחד נהנה והשני מתחייב, וכדברי הגמרא בסוגייתנו (קידושין מג ע"א)

"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב" .

 יחד עם זאת, בעלי התוספות (ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב), העלו ספק האם יתכן לומר שגם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.

הסבר אפשרי ליישוב דברי התוספות הוא שמה שנאמר שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב נוגע רק לאיסורי הנאה שאי אפשר לחייב את המשלח (שזוהי עיקר השליחות) אבל במעילה גם רק על ידי הנאה המשלח יתחייב במעילה, שכן סוף כל סוף הוא גוזל מההקדש וכמו שיש שליחות במעילה של הוצאה, כך תהיה שליחות גם במעילה של הנאה.

למדנו שברוב דיני התורה ההלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", יכול אדם למנות שליח שיעשה הדברים במקומו ויחשב הדבר כאילו עשה אותם המשלח בעצמו. בסוגייתנו אנו למדים שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה של עבירה, אין המשלח מתחייב בעונש אלא רק עושה הפעולה. הסיבה לכך היא שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

ההסבר לאמור הוא משום שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח – מדובר בעיקרון של חכמים שאומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", מעשה העבירה לא נתלה במשלח אלא בשליח, שכן זה עשה את הפעולה על דעת עצמו.

הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא באמת חשב שיבוא השליח ויעשה דבר כנגד ציווי התורה ולכן נעשה המשלח כמי שלא שלח את השליח.

אחד מהדינים שמוחרגים מהכלל של 'אין שליח לדבר עבירה' הוא דין מעילה; המשנה במסכת מעילה אומרת: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל" (פרק ו משנה א). בגמרא (שם, דף יח) למדים שהמקור לדין  זה, שהמשלח הוא המועל, הוא מדרשת פסוקים בגזירה שווה הקובעת שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך הדין גם במעילה ששלוחו של אדם כמותו. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו ואכילת חברו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה היא בהוצאה, זאת משום שלא סביר לומר שהאחד נהנה והשני מתחייב, וכדברי הגמרא בסוגייתנו (קידושין מג ע"א)

"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב" .

 יחד עם זאת, בעלי התוספות (ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב), העלו ספק האם יתכן לומר שגם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.

הסבר אפשרי ליישוב דברי התוספות הוא שמה שנאמר שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב נוגע רק לאיסורי הנאה שאי אפשר לחייב את המשלח (שזוהי עיקר השליחות) אבל במעילה גם רק על ידי הנאה המשלח יתחייב במעילה, שכן סוף כל סוף הוא גוזל מההקדש וכמו שיש שליחות במעילה של הוצאה, כך תהיה שליחות גם במעילה של הנאה.

למדנו שברוב דיני התורה ההלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", יכול אדם למנות שליח שיעשה הדברים במקומו ויחשב הדבר כאילו עשה אותם המשלח בעצמו. בסוגייתנו אנו למדים שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה של עבירה, אין המשלח מתחייב בעונש אלא רק עושה הפעולה. הסיבה לכך היא שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

ההסבר לאמור הוא משום שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח – מדובר בעיקרון של חכמים שאומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", מעשה העבירה לא נתלה במשלח אלא בשליח, שכן זה עשה את הפעולה על דעת עצמו.

הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא באמת חשב שיבוא השליח ויעשה דבר כנגד ציווי התורה ולכן נעשה המשלח כמי שלא שלח את השליח.

אחד מהדינים שמוחרגים מהכלל של 'אין שליח לדבר עבירה' הוא דין מעילה; המשנה במסכת מעילה אומרת: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל" (פרק ו משנה א). בגמרא (שם, דף יח) למדים שהמקור לדין  זה, שהמשלח הוא המועל, הוא מדרשת פסוקים בגזירה שווה הקובעת שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך הדין גם במעילה ששלוחו של אדם כמותו. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו ואכילת חברו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה היא בהוצאה, זאת משום שלא סביר לומר שהאחד נהנה והשני מתחייב, וכדברי הגמרא בסוגייתנו (קידושין מג ע"א)

"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב" .

 יחד עם זאת, בעלי התוספות (ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב), העלו ספק האם יתכן לומר שגם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.

הסבר אפשרי ליישוב דברי התוספות הוא שמה שנאמר שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב נוגע רק לאיסורי הנאה שאי אפשר לחייב את המשלח (שזוהי עיקר השליחות) אבל במעילה גם רק על ידי הנאה המשלח יתחייב במעילה, שכן סוף כל סוף הוא גוזל מההקדש וכמו שיש שליחות במעילה של הוצאה, כך תהיה שליחות גם במעילה של הנאה.

למדנו שברוב דיני התורה ההלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", יכול אדם למנות שליח שיעשה הדברים במקומו ויחשב הדבר כאילו עשה אותם המשלח בעצמו. בסוגייתנו אנו למדים שאם אדם שלח שליח לעשות מעשה של עבירה, אין המשלח מתחייב בעונש אלא רק עושה הפעולה. הסיבה לכך היא שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

ההסבר לאמור הוא משום שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה ולא לדברי המשלח – מדובר בעיקרון של חכמים שאומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", מעשה העבירה לא נתלה במשלח אלא בשליח, שכן זה עשה את הפעולה על דעת עצמו.

הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא באמת חשב שיבוא השליח ויעשה דבר כנגד ציווי התורה ולכן נעשה המשלח כמי שלא שלח את השליח.

אחד מהדינים שמוחרגים מהכלל של 'אין שליח לדבר עבירה' הוא דין מעילה; המשנה במסכת מעילה אומרת: "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - השליח מעל" (פרק ו משנה א). בגמרא (שם, דף יח) למדים שהמקור לדין  זה, שהמשלח הוא המועל, הוא מדרשת פסוקים בגזירה שווה הקובעת שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך הדין גם במעילה ששלוחו של אדם כמותו. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו ואכילת חברו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה היא בהוצאה, זאת משום שלא סביר לומר שהאחד נהנה והשני מתחייב, וכדברי הגמרא בסוגייתנו (קידושין מג ע"א)

"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב" .

 יחד עם זאת, בעלי התוספות (ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב), העלו ספק האם יתכן לומר שגם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.

הסבר אפשרי ליישוב דברי התוספות הוא שמה שנאמר שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב נוגע רק לאיסורי הנאה שאי אפשר לחייב את המשלח (שזוהי עיקר השליחות) אבל במעילה גם רק על ידי הנאה המשלח יתחייב במעילה, שכן סוף כל סוף הוא גוזל מההקדש וכמו שיש שליחות במעילה של הוצאה, כך תהיה שליחות גם במעילה של הנאה.